June 21, 1969 Despite the scars of childhood and war, Chaim Lazar lived a full, optimistic, and happy life. But from time to time he would stop and look back, and like many Holocaust survivors, ask himself how it came
"זקנים לא צריכים לכתוב פזמונים" עונה יורם טהרלב נחרצות, לשאלה מדוע כבר יותר מעשרים שנה לא כתב שיר חדש. היוצר האחראי למילותיהן המתנגנות של יותר מאלף פזמונים מוכרים ואהובים, נכסי צאן ברזל של הזמר העברי, מעיד על עצמו כי כתב
הגיעה שעת האפס. הבוקר בשעה תשע יתחיל המשפט. כולנו דרוכים לשעה גורלית זו, ועיני כל העולם מופנות ירושלימה. מאות עיתוני החוץ ימהרו בשעות הצהרים למכשירי הטלפרינטר, מרכזיות הטלפון ויתר פלאי האלקטרוניקה המוצבים בבניין בית העם וידווחו על המתרחש והנאמר באולם
הם כבר נפגשו השניים – הסניגור המלומד ולקוחו הכלוא. הם שוחחו מבעד מחיצת זכוכית, שקופה ובלתי שבירה. הם קיימו כבר מספר פגישות, והסניגור מבקש לראות ולשוחח עם לקוחו מדי יום ביומו. יש להם הרבה על מה לשוחח. חוקים מיוחדים נתקבלו
באחד באפריל הופיע ב"הארץ" מאמר מתורגם מ"הניו יורק טיימס" על ספר עב כרס שיצא לאור בארה"ב, תרגום מיידיש לאנגלית של רומן פרי עטו של הסופר יליד וילנה חיים גראדה. סקרנותי התעוררה, שכן זכרתי את "שבתותיה של אמי" שלו שתורגם
באחד מימי ספטמבר 1943 קיבל בוודאי אחד הממונים על חיסול גטו וילנה נזיפה חמורה ממשרד הפתרון הסופי של בעיית היהודים. הסיבה: 2000 יהודים יצאו בדרכם אל מחנה מיון שבפרברי העיר, ורק 1999 הגיעו לשם. זהו סיפורה של האחת שנעלמה בדרך
הם הראו לו את בגדי האסיר שלו – והוא חזר לפלנטת אושוויץ. הם שאלו לפשר שמו המאומץ והוא רצה להסביר להם, שהנה זהו שמו האמיתי. כי אחר שנתיים על פלנטת אושוויץ נמחקה אישיותו הקודמת משכבר הימים והוא, הקצטניק, ישאר…קצטניק עד
ספר חדש ובלתי רגיל המציע דרך לשחרור מכבלי הסכסוך הישראלי פלסטיני נהוג לומר כי קריאת שירה אינה רק חוויה אסתטית, אלא גם כלי פילוסופי, ואפילו מודיעיני, המאפשר להבין את השורשים הרגשיים של סכסוכים ולזהות את הניצנים של המלחמה הבאה בטרם
יושב לו יהודי בן שמונים וחמש, שְבע מעשים, הישגים ופרסים, ומחליט להעלות על הכתב את קורותיו, לספר את אשר ראו עיניו ולשמֵר את זכרונותיו למען הדורות הבאים. ויש לו מה לספר! במשך עשרות שנים היה נוכח בצמתים היסטוריים של המדינה;
גטו לודז' היה אחרון הגטאות שחוסלו בידי הגרמנים. זה היה באוגוסט 1944. מתוך למעלה ממאתיים אלף יהודים שנכלאו בו בראשית 1940 נותרו בחיים פחות מעשרת אלפים. בשל ההתקדמות המהירה של הצבא האדום לא הספיקו מפקדי הגטו להשמיד ראיות, וכך שרדו
