אירועים ואנשים

בימים אלה סיימתי לקרוא את הרומן רחב היריעה של חנוך ברטוב "מתום עד תום". כדרכה של ספרות, מציין המחבר כי אין כל קשר בין הדמויות  הנזכרות בספר לבין אנשים חיים או מתים והדמיון הוא מקרי בהחלט. אולם להפתעתי, תוך כדי

בפסח, זמן חירותנו, שרנו עבדים היינו – עתה בני חורין ביום השואה, זמן אסוננו – נשבענו – לא עוד! ביום הזכרון, זמן כאבנו – נרכין ראש לזכר בנינו שמסרו נפשם למען חירותנו וביום העצמאות, זמן שמחתנו – נשיר בקול גדול

  לפני חצי שנה עמדתי בפניכם בשבת שבין יום השואה ליום הזכרון, הימים הנוראים של ישראל המודרנית. הערב חוזרת אליכם בשבת שבין כסה לעשור, הימים הנוראים של העם היהודי לדורותיו. מחר יעמדו בבתי הכנסת מיליוני יהודים, ובהם מחוללי ההפיכה המתהדרים

באחד מימי האביב של שנת 1945, סייר אבי, חיים לזר, בין מרכזי הפליטים בעיר לובלין, "בתים עגומים בהם ראיתי את השִחרור במלוא כיעורו המחריד", כדי לאתר חברי בית"ר בקרב גל השורדים החדש שהגיע לעיר עם תום המלחמה. מזה שנה הוא

דברי בטקס הענקת אות חביבה רייק לדניאל ברנבוים ברלין, 27.6.2004 אני עומדת כאן בפניכם בחיל וברעדה, חושבת עד כמה פתלתל ומסעיר הוא מסע חיי האדם, שמתחיל תמיד בקריעה מרחם האם ומסתיים בירידה אלי קבר, אך בין לבין הוא שזור שרשרת

27 באפריל 2020 ימי קורונה בבת אחת התהפך העולם המוכר. הזמן עצר מלכת, הבית היה ל[ה]מקום הבלעדי והמרחב הצטמצם והוגבל ל"מאה מטר" סביבו, לתקופה בלתי מוגדרת. בכתיבת העלילה הזאת, או סתם בשגרת החיים בתוכה, אי אפשר שלא לחזור ולהיזכר בבכטין

כבר ארבעים יום, מדי יום, מישהו מעלה תמונה של שפיק כבהא לפייסבוק. תמיד מחייך, לרוב עם מיקרופון ביד, לבוש בחליפה מוקפדת ולפתע כשזר פרחים כרוך על צווארו. לפעמים מופיעים קטעי סרט שצולם במצלמת חובבים ובו רואים גם את הקהל המשולהב

בסוף אוקטובר 1958, זמן קצר לאחר שערק מפולין הקומוניסטית לגרמניה, השתתף מרסל רייך-רניצקי בכנס סופרים גרמנים מ"קבוצת 47". לפתע ניגש אליו הסופר הצעיר גינתר גראס, שבעצמו נולד בדנציג, היא גדאנסק הפולנית, ושאל: אז מה אתה בעצם? פולני, גרמני, או מה?"

חיים בינינו מי לא מכיר את זיאד? קולו נשמע מקצה היישוב עד קצהו כשהוא רץ לתקן צינור שהתפוצץ, ביוב שעלה על גדותיו, גג דולף, שער שנתקע או כל צרה אחרת. כבר ארבע עשרה שנים הוא כאן, כשהגיע היה רווק צעיר