באחד מימי ספטמבר 1943 קיבל בוודאי אחד הממונים על חיסול גטו וילנה נזיפה חמורה ממשרד הפתרון הסופי של בעיית היהודים.

הסיבה: 2000 יהודים יצאו בדרכם אל מחנה מיון שבפרברי העיר, ורק 1999 הגיעו לשם.

זהו סיפורה של האחת שנעלמה בדרך – ועשתה את דרכה לקראת ההצלה.

***

"בתי, נערה זו תברח מן השורה. אולי תנסי גם את מזלך?"

מילים אלו הגיעו לאוזני כשצעדתי יחד עם אלפי יהודים אחרים למוות…

זה היה האות. זינקתי לעבר פתח אחד הבתים. עליתי במדרגות עקלקלות ומצאתי את עצמי בעליית גג. למטה ברחוב התמשכה השיירה ללכת בין שורות חיילים חמושים. אחרוני יושבי הגטו שירכו דרכם לקראת מחנה המוות.

הרחוב נתרוקן. אולם חיילים עמדו עדיין בפתחי הבתים ומכונות ירייה ניצבו בקרנות הרחובות. הגשם הדולף שטף את עקבות הנידונים למוות. עוד מעט ולא יישאר זכר לכך שבעיר זאת חיו ומתו מאות אלפי יהודים.

הסרתי מראשי את צעיף הצמר העבה, וקיפלתי אותו בקפדנות. יישרתי את שערי הפרוע ואת מעילי הרטוב. התאמנתי בהילוך גנדרני בעליית הגג. הצצתי בשיירי הזכוכית שבמסגרת החלון, וראיתי את מגן דוד הצהוב שעל דש מעילי. כאשר פרמתי אותו מעל דש המעיל, נעשה פתאום טלאי מאוס זה יקר בעיני, כאילו היה ידידי האחרון עלי אדמות. הסרתי אותו בזהירות וקברתי אותו ברצפת האפר של עליית הגג. ירדתי במדרגות בזהירות. לבל ירגישו בי דיירי הבית, והצצתי אל הרחוב. חייל גרמני ניצב בפתח הבית. רמזתי לו בידי כי רצוני לחצות את הרחוב, להיכנס אל הכנסייה ולהתפלל לאם הקדושה. הוא פער את שפתיו הדקות וצווח לעומתי: "לכל הרוחות, מדוע אין אתם יכולים לחכות דקות מספר עד שייגמר העוצר?"

כעבור דקות מספר פילחה שריקה חדה את חלל האוויר. הקלגסים נאספו פלוגות פלוגות והסתלקו לאי שם. נכנסתי לכנסיה, עצמתי עיניי והתפללתי. תפילתי נישאה לא אל הפסל שלפני אלא אל אלוהי ישראל, אשר זנח את עמו. תבעתי ממנו את זכותי לחיות.

זמן רב כרעתי על ברכי בכנסיה. לא ידעתי איך ולהיכן לפנות. ולפתע – יד קלה נגעה בכתפי. הנוצרייה בעלת צעיף הצמר העבה, שכיסה את מחצית פניה, אשר כרעה לצדי, הוסיפה למלמל פסוקי תפילה, וסיננה בין שיניה: "את מאריכה מדי בתפילה. אין אנו נוהגים כן בימות החול".

הכרתי אותה מיד. הייתה זו השוערת של בית מגורינו, אישה שקטה וטובה. בעלה היה מחרף לא פעם את היהודים בשיכרותו, אך מסיר בפניהם את כובעו בהכנעה, כדי לקבל מהם דמי שתייה בערבי החגים.

"אנא, לחשתי" בשובך הביתה, רשמי לך את התאריך של היום. אם יחזור אי פעם אחד מבני משפחתי, תאמרי לו כי בתאריך זה ראית אותי לאחרונה.

"קחי זאת" השיבה בלחש, "ענדי אותו על צווארך ויהי אלוהים עימך". צלב קטן קשור אל שרשרת דקה נתחב לידי. אחזתי בו ויצאתי לבקש את הדרך לחיים.

בהגיעי לאחד מפרברי העיר הרמתי את ידי ועצרתי עגלה נהוגה בידי איכר שתקן ואדיש.

"התוכל להסיעני עד הכפר הקרוב ביותר?" שאלתי. "נו עלי" פלט האיכר.

בתוך ערמת הקש שעל העגלה ישבה נערה כפרית מכורבלת בפרוות כבשים. אך יצאנו לדרך החלה הנערה להציף אותי בשאלות: "את עירונית, הלא כן? מדוע יצאת אל מחוץ לעיר דווקא במזג אוויר ארור זה?"

"בימים אלה קשה להשיג מצרכי מזון בעיר" עניתי, "אמי סובלת ממחלת קיבה, חשבתי שאוכל להשיג בכפר ביצים טריות וגבינה טובה".

"הבלים" אמרה הנערה, "היום אפשר היה להשיג בשוק העירוני מכל טוב. אין צורך להתרוצץ בכפרים בגשם כזה".

לא עניתי. במהרה שבה בת האיכרים ופנתה בדברים אל העגלון השתקן: "הראית את היהודים שהובלו היום בעיר?"

"ראיתי" נהם העגלון.

"אומרים שהגרמנים מוליכים אותם לאי שם, בקרבת ורשה, וחונקים אותם בעשן. ואף על פי כן סחבו עימם היהודים חבילות כבדות. אכן, לעולם אין היהודי נפרד מבגדיו ומטלטליו. זקנה אחת סחבה על גבה חבילה ענקית אשר כמעט והכריעה אותה. לשם מה להם כל זה? הרי הם ימותו ממילא".

האיכר לא השיב. התכרבלתי בקש הריחני והעמדתי פני ישנה.

במהרה נגלה לעינינו הכפר הראשון, על בתי העץ וגגות הקש שלו. ביקשתי מהאיכר להוריד אותי מחוץ לכפר, ליד הבתים הראשונים. הוא מילא את בקשתי כהרף עין.

"אם את רוצה להדמות לכפריה, מוטב  שתסירי את נעליך ואת גרבי המשי שלך". יעצה לי בת האיכרים ברדתי, "אנו רגילות להתהלך יחפות, או לנעול מגפי צמר עבים".

"גם בסתיו…בגשם?" נדהמתי.

"את מפונקת מדי!" צחקה הנערה, "מוטב שתשובי העירה. אבל בעיר יעצרו אותך הגרמנים. את יהודיה הלא כן?"

"כן אני יהודיה. אין לי לאן לחזור".

הסרתי את הנעלים והגרביים והושטתי אותם לכפריה. היא קיבלה אותם כאילו עשתה עמי חסד רב. אביה האיכר לא התערב בשיחתנו. הוא רק דפק בסוסתו והדהיר את העגלה משם והלאה.

נשארתי יחפה ביום סגריר. שאלתי את נפשי למות. אחר זכרתי כי הבטחתי לאמא לשמור על עצמי. זכרתי את הסומק העולה בפני מחמת החום (ריאותי נפגעו בהיותי בגטו). ואת חוטמי החצוף והעיקש, המזדקר כלפי מעלה. קיוויתי כי רגלי היחפות ומראה פני הבלתי יהודי יוליכוני אל הגאולה.

הלכתי בשדות. שניים מבין חמשת הכפרים, אשר שמותיהם נחרטו בזיכרוני נשארו מאחורי. ידעתי כי אי שם בקרבת הכפר החמישי, שוכנות יחידות הפרטיזנים.

שוב מצאתי עצמי בתוך שפעת עצים וצמחים. העץ היחידי שראיתי בגטו היה העץ הגבוה, היבש למחצה שצמח בחצר היודנראט. שכחתי לרגע קל את גורלי המר, את בדידותי ואת אנשי הגסטפו ואת האיכרים העוינים. נשמתי אוויר צח מלוא ריאותי, והזנתי את עיני בהוד הטבע.

נער כפרי יחף, שרדף אחרי עגל בשדה מרעה נרחב, הראה לי את הדרך לכפר פ., היה זה אחד הכפרים הגדולים באזור. היו בו כנסיה לבנה, בית ספר – ותחנת משטרה. עברתי על פני התחנה. ראיתי את השוטרים עוסקים במלאכות שונות, מרוצים ועליזים. חום וקור אחזו בי חליפות בעברי על פני קן מרצחים זה. לא הבטתי לצדדים עד הגיעי אל הבתים האחרונים של הכפר.

שני ילדים ישבו בשולי היער וצלו תפודים במדורה. קרבתי אליהם, הושטתי את ידי הקפואות לעבר האש וניסיתי להתחמם.

"אנו גרים כאן" הסבירו הילדים "אנו מרתיחים תה לדוד. הוא חורש בשדה. הורינו נמצאים בעיר, יצאו למכור משהו."

"ומי הדוד?"

"הוא בא מהעיר ורצה לעבוד קצת בשדה".

רק אז הבחנתי בגבר בהיר שער בעל מגפים גבוהים ומקטורן כחול, אשר זנח מחרשתו וקרב אלינו בצעדים איטיים, הוא נראה כפועל עירוני. הוא הרחיק משם את הילדים והלאה ושאל:

"שלום, העלמה. מהיכן באת? שבי והתחממי ליד האש, אל תפחדי."

אותה שעה לא פחדתי מפניו. לא קיוויתי ממנו לעזרה או לגילוי ידידות. הרגשתי רק כי הפחד לא יאפשר לי להרחיק לכת. היה עלי להישיר מבטי מול פני הגורל.

"את מסתתרת כאן, הלא כן?"

"כן" אמרתי, "אני רוצה להסתתר עד הבוקר ולהמשיך בדרכי. נמלטתי מהעיר מחשש שהגרמנים ישלחוני לעבודה בגרמניה. יש לי ארוס העובד במקום בטוח. החלטנו שאעבור אל קרובי שבכפר עד יעבור זעם, ולאחר מכן ימצא לי ארוסי מקום עבודה באחד המפעלים הצבאיים."

"מדוע לא נסעת ברכבת? ומדוע את יחפה?"

"אין לי תעודות. חששתי שהגרמנים יעצרוני".

"ואני נסעתי רק הבוקר ברכבת – ואיש לא חקר אותי" אמר האיש, "חושבני שאת מגזימה".

"ייתכן".

"המקום אינו טוב ללינת לילה. בכפר זה ישנה תחנת משטרה. בכפר הסמוך שוכן חיל מצב גרמני. הם עורכים מצוד על היהודים המסתתרים ביערות. הם עלולים לחשוב אותך ליהודייה".

"אם כן אסור לי להתעכב כאן?"

"השארי ליד המדורה. אגש אל בית קרובי. אם הם לא ישובו עד הערב, אבוא ואסתיר אותך בגורן".

ברגע בו נעלם האיש בין חצרות הכפר, זינקתי היערה וחיפשתי לי מסתור. כיסיתי עצמי בענפים, והשקפתי ממקום מחבואי על הדרך הסמוכה. עם לילה נשמעה שעטת פרסות סוס בדרך החולית. האיש שחיפש עבורי מקלט ללילה חלף על פני על גבי סוסו. שמחתי על כי הצלחתי להסתתר מפניו. כעבור זמן קצר שמעתי אותו חוזר על עקבותיו.

הסרתי מעלי את הענפים, קמתי ועליתי על הדרך.  קולות היער הסתווי נשמעו על סביבותי. זוגות זוגות של פנסים ירוקים נדלקו בין העצים. תחילה חשבתי כי איש שיחי שלח שוטרים בעקבותיי. אבל האורות היו נמוכים מדי ונעו במהירות גדולה מדי. פתע זינקו שני פנסים ירוקים לעברי. היו אלה עיניה של חיה גדולה דומה לכלב. הוא פלט יבבה חדה ועבר על פני במרוצה.

נשמתי לרווחה. היו אלה רק זאבים שיצאו לבקש להם טרף. נראה כי לטורף היו חוקי מוסר משלו. הוא הרגיש כי לפניו יצור נרדף ורעב יותר ממנו – ולא פגע בו.

לכפר זגרין – הכפר בו חנה חיל המצב הגרמני – הגעתי בחצות הלילה. שכבתי בין קני הסוף שעל שפת הנהר. כל גופי כאב. החום והעייפות עירפלו את מחשבותי. חלומות אימים הטרידוני ללא הרף.

כאשר פקחתי את עיני, כבר יצאה השמש במרומי השמיים. קמתי ועברתי בין חצרות הכפר. על פני הבית בו שכנו הגרמנים. מעבר לגשר הסמוך נגלתה לעיני דרך חול רחבה, אשר הוליכה כנראה אל הכפר החמישי – ציון הדרך האחרון במסעי אל הפרטיזנים.

עברתי את הגשר, ונעתי ביער עד בואי אל מעבה יער מכוסה אזוב צהבהב. התקנתי לי אוהל מענפים יבשים. והתכסיתי במעילי. שנת מרפא עמוקה ירדה עלי כהרף עין.

התעוררתי באפלולית. ביליתי את כל שעות היום בשינה. אבל עתה הייתי בריאה יותר. כאבי חלפו והזיעה שכיסתה את מצחי בליל האימים הקודם נעלמה ואיננה. יחד עם המרפא בא אלי הרעב. מתי אכלתי לאחרונה? נראה כי היה זה בגטו, בטרם תפסוני החיילים האוקראינים.

אותו יום שוטטתי עם ארבע מחברותי על פני החצרות ההרוסות של הגטו הגובלות בצד הארי. חיפשנו אחרי פרצות, סדקים, מחילות במרתפים ולא מצאנו דבר.

בסופו של דבר טיפסנו על גגות והגענו אל בית, אשר חזיתו פנתה לעבר הצד הארי שלפנו רעפים מגג וחדרנו לעליית הגג של הבית הזר. דלת חדר המדרגות היתה נעולה גיששנו ומצאנו אשנב פתוח. בחבורה שלנו היו שתי אחיות. הקטנה שבהן הצליחה לעבור באשנב. שמענו אותה יורדת במדרגות. אחר זועזעה הדממה על ידי שאגה "האלט!" ובעקבותיה צווחה ארוכה: "אמא'לה! הצילי!"

האחות השנייה היססה. אחזתי בה ומשכתי אותה במורד המדרגות. החיילים האוקראינים חיכו לנו בשער החצר. הם היכו אותנו בקתות רוביהם והביאו אותנו אל חצר היודנראט.

החצר הייתה מלאה המון רב. היו אלה שוטרי הגטו ומשפחותיהם, אשר גורשו אחרונים כאות הוקרה על שירותיהם הטובים לרוצחי אחיהם. משך כל שעות הלילה זרמו למקום יהודים נוספים, שהוצאו ממחבואיהם. לידנו ישבה אישה עמוסת ילדים וחבילות. סמוך לחצות הוציאה האישה מאחת החבילות כיכר לחם. חילקה את מחצית הכיכר בין ילדיה והותירה לנו את המחצית השנייה. חילקנו את הלחם לארבע מנות שוות ולעסנו אותו בדומיה. אותו לחם יבש היה המאכל האחרון שבא אל פי.

עתה תקף אותי הרעב בכל עוז. למזלי הצלחתי להבחין באפלולית בגרגרי יער אדמדמים בין העשבים והאזוב. הם היו חמצמצים ומועטים למדי. אבל הם השיבו את נפשי.

כל אותו לילה התהלכתי על פני מעבה היער, כדי להתחמם. הבדידות העיקה עלי, וגעגועי לחברת אדם גברו מרגע לרגע.

שחר אפור אפף את הכפר החמישי. פניתי לעבר בית בודד, בשולי היער. שקט מוזר שרר במקום. דמות נערה הייתה שרועה על רצפת האבן של המרפסת. תחילה חשבתי כי ישנה היא. אבל מיד הבחנתי כי עיניה פקוחות וקפואות, וכי כתם כהה מתנוסס על מצחה. ראשה פולח בכדור.

הכרתי אותה כהרף עין. היא הייתה אחת משלנו. היא יצאה אל היער רק ימים מספר לפני כן מצוידת בתעודות אריות ומלווה על ידי איש מחתרת חמוש באקדח. עלי ועל נערות אחרות, שהיו דומות לנוצריות, הוטל לצאת בעקבותיה. אבל האוקראינים הקיפו את הגטו בטרם הספקנו לעשות זאת.

לא יכולתי עוד להמשיך בדרכי. לא רציתי עוד בחסדי הגורל. יצאתי החוצה ישבתי על גזע עץ. תמכתי את ראשי בידי ובכיתי.

קול צעדי רגליים יחפות נשמע בקרבתי. אישה עטופה בצעיף עבה טילטלה אותי בחוזקה. "לא מצאת לך מקום אחר לבכות בו?" גערה בי האישה, "הסתלקי! כבר הבאתם עלינו צרות צרורות כל משפחת שומר היער נלקחה למשטרה שבעיירת המחוז. הכפר היה מלא גרמנים עד שעת לילה מאוחרת. עוד מעט והם ישובו לכאן. המלטי!"

""מי ירה בה?" שאלתי בבכי.

"שניים אלה החליטו להסתתר דווקא בכפר שלנו. הם חיכו ללילה כדי לצאת ליער, אל הפרטיזנים. ברגע בו יצאו מפתח הבית, נכנסו הגרמנים לחצר. הם ירו בה. היא נפלה במקום. הבחור היה חמוש באקדח. הוא השיב אש ונמלט. הם איימו לשרוף את כל הכפר אם ימות החייל שלהם שנפצע בכדורי השודד. מהרי ולכי! אם ימצאו אותך , תבוא עלינו צרה חדשה!"

"לאן עלי ללכת?"

"מה את מיתממת? הכנסי ליער לכי לאורך הדרך החפורה. אין ספק שתפגשי במישהו".

מאחורי הכפר השתרע היער בכל הדרו. קומות קומות של צמחי בר התמרו מתוך ביצות טובעניות. אצילי פולניה היו רגילים לבוא לכאן לציד. מנהיגם יוזף פילסודסקי, הקים לעצמו מעון קיץ בלב היער. מאות פועלים נשלחו לכאן, חפרו דרכים, והקימו גשרי עץ על פני הביצות.

עתה נעתי על פני אחת הדרכים החפורות הללו. חוש טמיר לחש לי לצעוד קדימה. דומה היה כי יד נעלמה מכוונת את כל צעדי. אילולא שכבתי לנוח ביער, הייתי מוצאת את הכפר האחרון מלא גרמנים. בטחוני גבר. יצאתי אל אמצע הדרך וצעדתי בראש מורם. אחר הגעתי אל פרשת דרכים. ארבע זרועות ארוכות וישרות חילקו את היער. לא ידעתי לאן לפנות. שיכשוך מים הגיע לאזני. פניתי לעבר הקול וראיתי מעיין זך מפכה בשולי היער. המים הטהורים פרצו מתוך היער האפל ושבו ונבלעו באדמה.

אולם מיד באה המציאות ופרצה אל תוך הנוף האגדי. אדם חמוש ברובה ניצב מולי. בו ברגע חלפה בראשי המחשבה:

"אם ישמע ה"האלט!" הגרמני השנוא – יהיה זה הסוף. אם יבקעו מפי האיש צליליה של שפה סלאבית – ניצלתי".

"רוקי ווירח" ("הידיים למעלה") קרא האיש ברוסית – וקריאתו הדהדה מקצה היער ועד קצהו. לא הרמתי את ידי. הן לא נשמעו לי עוד. עצמתי את עיני וקראתי

"אני יהודייה!"

פתע דומה היה כי הכל נדם. העצים לא נעו ברוח. המעיין לא זרם עוד. הזבובים והיתושים חדלו מזמזומם. דומה היה כי היער כולה נענה לקריאתי:

"היא יהודייה! תנו לה לחיות!"

חיה לזר

פורסם בידיעות אחרונות, "7 ימים", 16.6.1961