הגיעה שעת האפס. הבוקר בשעה תשע יתחיל המשפט. כולנו דרוכים לשעה גורלית זו, ועיני כל העולם מופנות ירושלימה. מאות עיתוני החוץ ימהרו בשעות הצהרים למכשירי הטלפרינטר, מרכזיות הטלפון ויתר פלאי האלקטרוניקה המוצבים בבניין בית העם וידווחו על המתרחש והנאמר באולם בית המשפט. תקופת האימים תשוחזר מחדש. עם ישראל היושב בציון ומיליוני היהודים שבתפוצות הגולה לא שכחו ולא ישכחו לנצח את מה שעולל להם עמלק של המאה ה-20. וזאת, למרות מסע ההתפייסות וההתמכרות לעגל הזהב אשר ראשי ממשלת ישראל נהלו במשך חמש עשרה השנים האחרונות.
מאז הובא רב הטבחים לישראל, ורגליו הטמאות דרכו על אדמת הקודש, מציף גל זכרונות את האומה השכולה, וזכר הטבוחים איננו מש אף לרגע מנגד עינינו.
ואם התכונה מסביב ללכידתו של הצורר והעמדתו למשפט בפני בית דין ישראלי באה לפקוח את העיניים המסונוורות מברק הסחורות הגרמניות ומכל הטוב הזורם לחופי הארץ באניות השילומים, על "גרמניה של היום" השורצת נאצים ומפקדי גסטפו מימי "גרמניה של אתמול" – דיינו.
ואם בא המשפט לעורר אי שקט וחוסר בטחון בלבות הרוצחים המסתתרים בכל חלקי תבל תחת שמות בדויים, או החיים חיי שלווה ונוחיות בגבולות גרמניה, על שני חלקיה, ואוסטריה המתחמקת מאחריות לזוועות הנאצים – דיינו.
ואם בא המשפט להזהיר את העולם כולו מפני נגע הנאציזם ופשע הכחדת עמים – דיינו.
אולם גם אם יצליחו כל הגורמים המעורבים במשפט היסטורי זה לעשות דין צדק בפושע היושב מול שופטיו בתא הזכוכית המשוריינת ולהוכיח כלפי עם ועדה כי יש דין ויש דיין – אין זה מספיק. כי אין בידי בשר ודם העונש המגיע עבור פשעיו.
לכן מן הראוי שבית הדין הישראלי יכוון את מהלך המשפט על פסים היסטוריים, יוציאו אל דרך המלך, יובילו על מסלול איתן ובטוח, ואל יסטה חלילה לשבילים עקלקלים וצרים ויכניסו למבוא אטום. בחדשים שקדמו למשפט ובתקופת ההכנות לקראתו, התעוררו ספקות וחששות: שמא יוזכרו שמות של יהודים שלא עמדו במבחן והפכו כלי שרת בידי הרוצחים להסגרת אחיהם. שמא יגונו ארגונים יהודיים על שלא עשו מספיק, או שלא עשו בכלל להצלת חיי אחיהם בשטחי הכיבוש הנאצי. נכון הדבר, היו כאלה אבל גם אלה – שאין די מילים בפינו כדי לגנותם – היו קורבנותיה של מכונת ההשמדה האדירה, של התכנון המדויק והאכזרי, של ממלכת השטן שקמה להעביר את זרע יעקב מעלי אדמות!
ואל נחשוש גם מפני ההאשמה שהקורבנות עצמם לא ידעו לעמוד בכבוד בפני צורריהם. כי לא בגטו ורשה בלבד נתגלתה הגבורה היהודית. בכל גטו, קט כגדול, בכל מחנה השמדה, בכל עיירה יהודית ובכל מושב נידח היו גילויי גבורה עילאיים, יום-יום שעה-שעה כאשר אחינו הובלו לטבח. ואם ימריץ בית המשפט את ניצולי הטבח להעלות זכרונות ולהביא גילויים אלה לידיעת העולם כולו מעל דוכן העדים של בית הדין בירושלים, או מעל עמודי העיתונות הישראלית, או בצורת ספרים של תקופת השואה – ייראה העולם וידע כי רוח המכבים פעמה גם בליבות שוכני הגטאות והמחנות.
קשה לדון יצור אחד על רציחת ששה מיליוני גברים, נשים וטף. אין התביעה יכולה להגיש ששה מיליוני כתבי אשמה. אולם כתב אשמה אחד גדול, ענקי, צריך להירשם בהיסטוריה האנושית ולהוקיע את גרמניה כולה לדיראון עולם.
חיה לזר, חרות 11.4.1961