הם כבר נפגשו השניים – הסניגור המלומד ולקוחו הכלוא. הם שוחחו מבעד מחיצת זכוכית, שקופה ובלתי שבירה. הם קיימו כבר מספר פגישות, והסניגור מבקש לראות ולשוחח עם לקוחו מדי יום ביומו. יש להם הרבה על מה לשוחח.

חוקים מיוחדים נתקבלו בבית המחוקקים הישראלי, על מנת לשפוט אותו כדין. כתב האשמה חובר וסודר והוגש כחוק לפרקליט והעתק ממנו – לנאשם עצמו. הם ידונו ביניהם על כל סעיף וסעיף בנפרד, הם יתכננו יחדיו את מערכת ההגנה. כתב אשמה הוא מלאכת מחשבת, מלוטש ונקי, ואיש המשפטים הנבון והזריז ילחם בו בשנינותו ובנימוקיו ההגיוניים.

כתב אשמה קר ויבש הועתק לעיתונים הישראליים והוגש לקוראים. המבט תקוע בעמודי העיתון, המוח עוקב אחר כל משפט, כל מלה וכל אות. וכל אות מזדקרת מנייר העיתון ומתמשכת והופכת לפגיון חד ונוצץ והפגיון נתקע לך ישר ללב. המוח מפסיק את מהלך מחשבתו. המבט מסתנוור ופונה מעל לעיתון הפרוש לעיניך. הזמן נעמד לרגע קט ועושה פניה חדה אחורה לעבר, עת זה הנאשם כיום ישב במשרדו ורשם את פסק הדין שלך של כולנו – ודן אותך למוות.

שלושים ותשעה עדי תביעה יעלו על דוכן העדים ויעידו נגדו. לפי עדותם יקום משפט. לפי עדותם יחרץ דינו. ששה מיליון עדי תביעה לא יגיעו ירושלימה, לא יעמדו על דוכן העדים. הם נשארו שם, בגיא ההריגה. אולם ישנם כאלה אשר ניצלו, שהגיעו בדרך נס לכאן ונמצאים עמנו כיום. להם כתב אשמה משלהם. להם כתב אשמה על שנות ילדות ונעורים שנגזלו מהם. להם חשבון ארוך על העוול שנעשה להם. האם יוגש חשבונם זה על שולחן בית המשפט בירושלים?

ולכתב אשמה זה סעיפים משלו. הם מסתכמים בשחוק ילדים שלא עלה על שפתותיהם; במרץ נעורים שנטמן בסמטאות גטו צרות ;בכאבן של אימהות צעירות שנאסר עליהן על פי חוק ללדת את עולליהן, והעוברים נעקרו מקרבן בניגוד לרצונן, בסבלם של ישישים וזקנים, אשר בערוב יומם סחבו רגליהם החלשות לחפש מקום מחבוא מפני מבקשי נפשם.

גדלו ובגרו ילדים אשר הוחבאו אז בין כתלי מנזר, במעמקי מרתף, במנהרות ביוב או בעליות גג. הם "פגעו בחוק" בזמנו, כי נשארו בחיים. הם לא ייקראו להעיד, משום שלא נפגשו עם הנאשם פנים אל פנים, משום שידו לא השיגה לנפץ את גולגולותיהם עלי קירות, כי רגלו לא רמסה את בטניהם הנפוחות מרוב רעב – הוא עשה את כל זה באחיהם האומללים.

בני נוער אשר מהם נשללו שנות נעורים מתוקות, ונשארו בחיים בניגוד לחוק, לא יניחו את כתב האשמה שלהם על שולחן בית המשפט. כתב האשמה אשר הוגש היום אינו כולל סעיף על אור השמש שהוסתר מעיניהם. כתב האשמה אינו מספר על אזרחים החיים כיום במדינת ישראל, או יהודים בתפוצות הגולה, אשר בימי נעוריהם לא הזינו מבטם בתכלת הרקיע ובירק גנים ושדות, על גו זקוף שהורכן, על עבודת כפיה ופרך.

ואם יבוא הסניגור המלומד ויטען כי ילדי הגטו לא ידעו לצחוק, כי הנערים במחנות העבודה לא ידעו שובבות מהי – שקר בפיו. כי הנה קרה מקרה מוזר באחד הגטאות: יום קיץ בהיר אחד הגיעה פקודה – אם תרצו אפשר לקרוא לה "רישיון" – כי ילדי הגטו יצאו לטיול, לבלות יום אחד בחיק הטבע, בחורשה סמוכה על גדות הנהר. יתכן שזו הייתה תוכנית ל"קינדר אקציא", אשר לא יצאה משום מה לפועל. מדריכי מועדון הנוער שבגטו יצאו עם חניכיהם לטיול. האימהות ציידו את ילדיהם בפת לחם חרבה ותפוח אדמה מבושל שחסכו מארוחת הערב של יום אתמול, ושלחו אותם לטיול. לא נותרה בליבן תקווה גדולה לראותם חוזרים אליהן. הילדים הגיעו ליער, פתחו עיניים גדולות ותמהות על פלאי הטבע, על עצים מוריקים, על עשב רענן ופרחים צבעוניים. העיניים "המבוגרות" החלו לצחוק. למראה הנחל השוקק נדלק בהן אור ילדות. הידיים הרזות הושטו לפרח הריחני, הרגלים החלשות שוטטו בעשב הרך. לא עברה שעה ארוכה והחורשה נתמלאה שחוק עליז. גופים קטנים ומצומקים מרעב החלו להתגולל במורד הנחל. טבלו בנהר, התיזו מים האחד על רעהו. בין רגע הפכו יצורים קטנים אלה לילדים רגילים. סומק עלה בלחייהם החיוורות. שביבי אור ריצדו על פניהם העליזים. יתכן שמשהו לא הלך כשורה באותו יום במשרדי "הפתרון הסופי לבעיית היהודים" – כי עם ערב הוחזרו הילדים לסמטאות הגטו. שנתיים ימים חיו ילדים אלה באותו גטו. על כל פנים אלה מבינייהם אשר הצליחו להתחמק מה"קינדר אקציות" המרובות. על שבע מאות ושלושים הימים הללו היה להם רק יום אחד של שמש ואור. מתוך מאה הילדים שיצאו אותו יום לטיול, נותרו בחיים שלושה. שלושה אלה בגרו וגדלו והיו לאנשים. האחראי ל"פתרון הסופי לבעיית היהודים, יועמד בקרוב לדין. הייתן את הדין גם על שבע מאות עשרים ותשעת ימי החושך מימי ילדותם של שתי הנשים והגבר האחד, החיים כיום במדינת ישראל?

הפרקליט המלומד, הסניגור הזריז והערמומי, למד ודאי היטב את הסעיפים בכתב האשמה. הוא מגיים ללא ספק את הידע המשפטי שלו ואת חריפות שכלו על מנת להגן כראוי על לקוחו. אף את התמורה על טרחתו כבר קיבל, כי למה זה יטרח וייגע ללא תמורה? עברו נקי מפגם. הוא נמנה על הגרמנים ה"טובים" אשר  "לא שמעו ולא ידעו" כי ילדים יהודים צחקו רק פעם אחד בשנתיים ימים. ידיו נקיות מדם – הוא לא חנק, לא שרף ולא רצח את אלה שלא זכו לגדול. הוא רק הגן על אלה שבפקודתם נעשתה המלאכה. מיד אחרי שבאו שופטי האומות לדון אותם על פשעיהם, עזב את ביתו ומשרדו בעיר קלן והגיע לנירנברג השכנה ללמד עליהם זכות. הוא ראה אף ברכה בעמלו ושכר הגון לצדה. והנה נקרא שוב הד"ר רוברט סרווציוס לבוא ולהגן על מי ש"נתן את הפקודה". אלא שהלקוח שלו נמצא הפעם במרחק רב יותר. עליו לחצות הפעם את מימיו הכחולים של הים התיכון כדי להגיע מעירו קלן שבאשכנז לעיר הנמל למרגלות הכרמל. ומכאן הוא עולה ירושלימה, חולף במכוניתו על פני תל אביב הסואנת – אבל השבח לאל, בימינו המטוסים מהירים יותר והמכוניות משובחות יותר ואפשר להספיק. ואם הנסיעות עולות כסף רב – אין דבר, אפשר לגבות אותו. חלילה, לא מן הלקוח או מבני משפחתו. הפרקליט הנבון יודע למצוא מקורות יותר בטוחים. וכאשר הארנק מלא דולרים, אפשר לנסוע הלוך ושוב הנה ובחזרה, פעם ברוגז, פעם מפויס.  המטוס המהיר חג בשמי התכלת, מנמיך טוס על אדמת ישראל, וממנו יוצא הסניגור כבד הגוף, אבל קל התנועה. בשבוע האחרון המעיט הסניגור בנסיעות. הוא רק יוצא מדי בוקר לבקר את לקוחו במקום מעצרו, לשוחח עמו ולדון על סעיפי כתב האשמה ועל קו ההגנה. מעניין לדעת גם אם השניים מסתודדים גם על ילדים חיוורים, אשר בימי ילדותם לא ידעו צחוק מהו, על בני נוער מהם נגזלו שנות נעוריהם.

חרות, 10.2.1961