– בת כמה את ילדונת?

– מלאו לי שמונה עשרה בתחילת החורף – עניתי לאיש אשר ישב במושב האחורי בעגלת השלג.

– שמונה עשרה שנים, גיל מבורך. מסמל את הנעורים. אנשים בגילי נזכרים מתוך געגועים בימים בהם היו גם הם בגיל זה – נאנח בן לוויתי. חבל ששנות הנעורים עוברות עליך ביער עבות זה. נערה בגילך צריכה הייתה לצאת לעולם הגדול. להשתלם בלימודים, לבלות עם בחורים, ללבוש שמלות יפות ולהינות מחדוות החיים. העולם האכזר של ימינו שולל ממך את נעוריך. זהו פשע, פשע היסטורי כלפי דור שלם.

לא ידעתי מה לענות לבן שיחי החביב. למען האמת נהניתי באותו בוקר חורפי בהיר מאוויר העולם ומהוד היקום הסובב אותי, וקובלנות וטרוניות על העוול שנעשה לי היו ממני הלאה.

משכתי בכתפי באין מענה בפי, נטלתי לידי את המושכות. האצתי בסוסה קלת הרגליים. קצרה רוחי, כי הייתי בדרך "הביתה". זה חודשיים ימים עברו עלי בגדוד פרטיזנים ליטאי. רחוקה מידידי וחברי שנשארו בגדודים היהודיים בקצה השני של היער. כמלאך מן השמים הופיע בבוקר זה קומיסר הבריגדה הליטאית בכבודו ובעצמו. חייך חיוך טוב מתחת לשפמו העבה ואמר שייקחני חזרה לגדודי. לא היה קץ לשמחתי ולאושרי. ויתרתי על ארוחת הבוקר, נטלתי את תרמילי וקפצתי על עגלת השלג מוכנה ומזומנה לצאת לדרך.

– האינך נפרדת כלל מעל חבריך כאן? – גער בי הקומיסר. סומק כיסה את לחיי המשולהבות מרוב התרגשות בלאו הכי. נכון, עלי לברכם לשלום. לא חסרתי כאן דבר. התייחסו אלי יפה למרות שהייתי זרה במקום. דילגתי על ערמות השלג, רצתי לעבר אהל המטבח להגיד שלום לבחורות. הצצתי לתוך החפירות וקראתי "שלום" לפרטיזנים הנחים על הדרגשים אחר מסע לילי, נפנפתי בידי לשלום לכל מי שהזדמן בדרכי. וכעבור דקות ספורות, כל עוד רוחי בי, כבר עמדתי שוב ליד העגלה.

– יודעת את – שמעתי שוב את קולו העמוק, החמים של הקומיסר הקשיש מגיע אלי מהמושב האחורי – יש בך חיוניות רבה. דומה שהשטן עצמו לא יצליח לקחת ממך את החיים. כשראיתיך מתרוצצת ורצה בקוצר סבלנות בין החפירות, וקופצת על העגלה, הרגשתי שלא בת מוות את. למרות שהם דנו אותך ושכמותך למיתה. יבוא יום ותצאי מיער זה ותגורי בבית אנושי ככל אדם.

– בוודאי, חבר קומיסר, אינני מתכוונת למות. בטוחני כי נגאל כולנו ונחיה עוד שנים רבות.

– כן, כן ילדונת. אני אינני צעיר עוד. ואין זה חשוב אם אמשיך ואחיה או אמסור חיי בקרב עם האויב. רבות עבר עלי בשנות חיי. ידעתי טעמו של אושר וחופש, אולם גם צער, סבל, מאסר ורדיפות לא פסחו עלי. ולמרות התורה המטריאליסטית שליוותה אותי בדרך חיי משחר ימי נעורי, למדתי להעריך את ערכה של הרגשה, לעיתים בלתי מובנת ונוגדת להגיון. זכרי מה שאומר לך. רשמי בזיכרונך את תאריך היום הזה, הוא ה-18 לחודש מרץ. שמונה עשר ימים בחודש המבשר את האביב, כמספר שנות חייך, ואני אומר לך כי תמשיכי ותחיי ותזכי בגאולה ובחיי חופש.

ועוד המשיך האיש הטוב לדבר על המולדת רחבת הידיים המעניקה חיי חופש ודרור לכל בניה-אזרחיה, מכל הלאומים והגזעים. והכל היה יפה וורוד בבוקר חורפי זה,

ב-18 לחודש מרץ שנת 1944. עשינו דרכנו על פני ה"דרך הצרפתית" החוצה את היער העבות, מקום משכננו. היא הדרך בה עברו חייליו המובסים של נפוליאון, בדרכם חזרה מן המזרח. מקום בו הכניעם החורף הרוסי האכזר, ובני העם שקמו לשחרר את אדמת "אמא רוסיה". פה ושם פזורות לצדי הדרך אבני מצבה שחוקות. ואם יתאמץ מישהו להוריד את האזוב המכסה אבנים אלו, יצליח אולי לפענח כתובות בצרפתית, לזכרו של איזה פייר או ז'אן שלא הגיע למולדת ונשאר כאן לנום את שנת הנצח.

שלג כיסה את היער. העגלה נעה על פני השביל המתפתל. קרני פז של שמש חורפית החליקו על פני לבנו הצח. בוקר שכולו לובן ואור. בוקר נקי מכל פגם. האושר כאילו תלוי ונאחז בענפי העצים הגבוהים. רוצה אני להושיט זרועותיי ולתפוס ממנו מלוא חפניים – אך ידי אינה משגת. למרות כל הזוהר והיופי הסובב אותי, האושר נשאר תלוי באוויר, כמהסס אם לרדת על הקרקע או להישאר תלוי במרומים.

כמובן שצודק הקומיסר. אחיה ואתגבר: עולם חדש מחכה לי ולכולנו. אחר שידמו התותחים, אחר שתושמד חיית הטרף, ירד האושר אלינו ויטייל בשדרות בין העצים. עוד מעט וימס השלג והיער יתעורר לאביב חדש. היקום כולו יחדש נעוריו, ועולם חדש ייוולד עבורנו. ובינתיים עלי להאיץ בסוסה, שתובילני מהר, למחנה בקצה היער. שם בין ידידי יהיה קל יותר לחכות לבוא היום הנכסף, ליום השחרור.

הסוסה מושכת בקלות את העגלה. אין צורך להאיץ בה. רגליה הקלות מרקדות על פני השלג. נדמה כי גם בהמה נאמנה זו רצה לקראת הגאולה הנכספת.

"זכרי ילדונת: את היום הזה, ה-18 לחודש מבשר האביב" – כן ידידי הקשיש, רשמתי לי בזכרוני יום זה, ומדי שנה אני שולחת לך על כנפי זכרוני זר פרחים מארץ השמש לערבות השלג.

חיה לזר, חרות, 17.3.1961

קטע מתוך כתב יד