בני הדור השני לשואה זוכרים היטב את שידורי ה"מדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל, בשנים הראשונות למדינה, כאשר היה עוד סיכוי קלוש למצוא בן משפחה שאבד. קול ישראל היה ערוץ הרדיו הבלעדי וכל יום מחדש הצית לרגע את התקווה באלפי בתים. שקט היה משתרר בבית כשהוקראו השמות, האוזניים היו כרויות, העיניים נוצצות ובסיום – אכזבה. מעטים היו המאושרים שזכו לשמוע שם מוכר של בן או בת משפחה שנותרו בחיים וחיפשו את קרוביהם.
הרדיו לא היה האמצעי היחיד לחיפוש קרובים. מערכת שלמה עסקה בכך ופרסה כנפיה ברחבי תבל. פה ושם היו גם הצלחות, ומדי פעם היינו מתבשרים בתקשורת על אחים, בני דודים וקרובים רחוקים יותר, שמצאו אלה את אלה גם אחרי עשרות שנים. זהו סיפור אופטימי, אך כמובן גם עצוב. ד"ר תהלה דרמון מלכה צללה לתוכו ומתארת לפרטי פרטים, הנשמעים לעתים כעבודה בלשית, את המאמצים ואת המכשולים שהיו בדרך, את היוזמות היצירתיות, הארגונים השונים שנרתמו למשימה ואת האנשים שחיפשו נואשות אחר שריד ממשפחתם.
כמו מחקר אקדמי טוב, הספר מחולק לשערים ולפרקים, כרונולוגיים ונושאיים, מה שנשמע אולי יבש, אך הוא כולל בתוכו סיפורים אנושיים, שכל אחד מהם יכול למלא ספר שלם. דרמון מלכה הצליחה לשלב בין קפדנות אקדמית לבין רגישות אנושית, ולהגיש לנו ספר בנושא כאוב זה, שהוא גם מדויק וגם מרגש. המחקר נשען על מקורות ארכיוניים עשירים, תיעוד היסטורי מקיף ועדויות אישיות, שמעניקות לו ממד אנושי חיוני.
המבנה הכרונולוגי-נושאי מאפשר לקורא להבין את התפתחות מערכת החיפוש מהיוזמות הספונטניות הראשונות ועד למנגנונים המוסדיים המפותחים. כל פרק עומד בפני עצמו אך גם מהווה חוליה בשרשרת רצופה של מאמצים, תקוות ואכזבות.
היום שאחרי
האינסטינקט הראשוני של השורדים עם תום המלחמה היה לשוב לבתיהם ולחפש עקבות של בני משפחה מהם נותקו שנים קודם לכן. הראשונים שעשו כן היו יהודי פולין ששוחררה, ובמהרה נתקלו בעוינות שכניהם לשעבר ובאלימות של ממש. ההערכות הן, שכאלף יהודים נרצחו כשחזרו לעיירותיהם ולבתיהם הישנים, מה שהוביל להבנה כי אין סיכוי לניצולים להתיישב שם שוב, גם אם יחפצו בכך.
דרמון מלכה מתעכבת על הפרדוקס הטראגי הזה: השורדים, שחלמו במשך השנים הקשות על שיבה הביתה, גילו שהבית כבר לא קיים. לא רק מבחינה פיזית – שכנים תפסו את הבתים, רכוש נגזל – אלא גם מבחינה נפשית ורגשית. העיירה שזכרו לא הייתה עוד שם, הקהילה נעלמה, והעבר הפך לארץ זרה שאי אפשר לשוב אליה. רבים עברו בשלב זה לערים הגדולות, בהן התפתחו קהילות שסיפקו בטחון יחסי, או למחנות העקורים שהקימו המעצמות, בעיקר על אדמת גרמניה. גם שם המשיכו לחפש, אך כעת בתנאים שונים לחלוטין.
יוזמות ספונטניות ומאורגנות
יוזמות מקומיות של איסוף שמות ועריכת רשימות של קרובים נעדרים צמחו תחילה ללא יד מכוונת, ומאוחר יותר על-ידי ועדים יהודיים שהוקמו במטרה לסייע לניצולים במציאת מגורים ועבודה, להיות בקשר עם השלטונות וגם לרכז מידע והודעות של חיפוש אחר בני משפחה. מודעות כתובות בכתב יד על גבי ניירות מרוטים, ולפעמים על הקירות עצמם, הופיעו בכניסה למשרדי הוועדים הללו ועל קירות ועמודי חשמל בערים המרכזיות בהן התקבצו יהודים. התמונות והתיעוד של מודעות אלו, שמופיעות בספר, מזעזעות בפשטותן: שמות, מקומות מוצא, מעט פרטים מזהים, ותקווה אינסופית שמישהו, איפשהו, יראה ויזהה.
גם עשרות אלפי השבים מברה"מ במסגרת הרפטריאציה – שיבת יהודי פולין שהצליחו לברוח מזרחה לפני המלחמה למולדתם – החלו בחיפוש בני משפחותיהם מהם נותקו לגמרי במשך שנים. המחברת מדגישה את הייחוד של קבוצה זו: הם אמנם חיו בתנאים קשים, אך רובם נותרו בחיים ושרדו. אולם מרביתם לא ידעו דבר על גורל קרוביהם שנותרו מאחור ועל מה שעבר עליהם בשואה.
את אחי אני מבקש
בפרק שכותרתו "את אחי אני מבקש", סוקרת דרמון מלכה את הארגונים שהחלו לעסוק בחיפוש בצורה מאורגנת. השלטונות האמריקאים שהקימו את מחנות העקורים, הבחינו בתסיסה בקרב יושביהם, שציפו לעזרה בנושא חשוב זה של איתור בני משפחותיהם. ההבנה הייתה כי עד שלא תושג ודאות באשר לגורלם, לא יוכלו השורדים להתחיל בשיקום חייהם. זוהי תובנה פסיכולוגית עמוקה שהספר חוזר אליה שוב ושוב: אי הוודאות גרוע לעתים מן האובדן עצמו. אי הידיעה גרם לאנשים לנדוד ולהמשיך לחפש. הם ביקשו תשובות ולא יכלו להתחיל בשיקום חייהם.
עו"ד ארל הריסון, שליחו של הנשיא רוזוולט לענייני פליטים, היה זה שיזם הקמת מרכזי איתור אזוריים שנכנסו לפעולה אינטנסיבית באיסוף מידע ושמות, לא רק של יהודים, אלא גם של פליטים בני עמי אירופה; הצלב האדום עסק פיזית באיתור נעדרים בשטח בכל רחבי היבשת; אונרר"א נכנס לפעולה אף הוא וארגונים בינלאומיים אחרים שהוקמו המשיכו במאמצים. בשנת 1951 נמסר כי הארגונים החזיקו בידיהם רשימות של כעשרה מיליון משפחות ובודדים נעדרים.
באופן טבעי, ארגוני סיוע יהודים נרתמו אף הם לפעולה הומניטרית זו וקצרה היריעה מלנקוב בשמות כולם. הג'וינט, שהיה פעיל כל שנות המלחמה בסיוע ליהודים בגטאות ובמחנות ולפליטים בברה"מ, ראה בזאת משימה חשובה והקים מחלקת חיפוש כבר ב-1945. גם חיילי הבריגדה ואחריהם המתנדבים שהגיעו מהארץ כשליחי היישוב היו מעורבים בחיפושים, לעתים אף באופן פרטי – חיפוש של בני משפחותיהם הם, או לבקשת חבריהם בארץ ישראל. במחצית 1946 עבר הטיפול בנושא בצורה מסודרת למחלקה מיוחדת שהקימה הסוכנות היהודית בארץ. המחברת, שהרחיבה את מחקרה אל מעבר לסטטיסטיקה ומספרים, חפרה עמוקות בארכיון הסוכנות היהודית בירושלים ומצאה ששמורות בו למעלה מ-500 אלף פניות לחיפוש קרובים. מספר עצום של מכתבים, חלקם קצרים שכללו רק שם, מקום ופרטים מזהים ואחרים מכתבים קורעי לב שהעידו על עומק הכאב. הציטוטים המעטים שהביאה מעידים על הכלל.
הילדים האבודים
כואב במיוחד הוא סיפורם של ילדים שנותרו יתומים, אלה שנמסרו למשפחות נוצריות או הוסתרו במנזרים ולא זכרו אפילו את שמם ואת שם משפחתם לפני השואה. המחברת מקדישה פרק מרתק לאיתור ולחיפוש ילדים, ובו היא חושפת את המורכבות הייחודית של משימה זו: ילדים שהוחבאו בגיל רך, שהומרו לנצרות, שגדלו בסביבה זרה ולעתים אף שכחו לחלוטין את זהותם היהודית, התקשו לעתים להיפרד ממשפחותיהם המאמצות ולהתרגל לכך שהם יהודים, עובדה שהוכרחו להסתיר לאורך שנים.
בנוסף לסיפורים היהודיים, דרמון מלכה מרחיבה את ההקשר ומציינת שלפי דוחות אונסק"ו, מיליוני ילדים בני לאומים שונים איבדו קשר עם משפחותיהם במהלך המלחמה, מסיבות שונות, ונדדו לבדם ברחבי אירופה, כולל ילדים גרמנים. הרחבה זו חשובה, כי היא מציבה את הנושא בהקשר היסטורי רחב יותר, מבלי להמעיט מהייחוד ומן השיטתיות של רצח היהודים בידי הנאצים.
הפרק על הניסיונות ההלכתיים למציאת פתרון לבעיית העגונות שבעליהן הוכרזו כנעדרים, מוסיף ממד נוסף לדיון: לא רק השאלה האנושית והרגשית של מציאת קרובים, אלא גם השאלה ההלכתית והמשפטית של יכולת נשים לבנות מחדש את חייהן, כשלא היו הוכחות ברורות אם בני זוגן בחיים או לא.
המדור לחיפוש קרובים: קול התקווה
המדור הרדיופוני לחיפוש קרובים הוקם עוד לפני קום המדינה, ביוזמת הסוכנות היהודית. כל מי שחי באותן שנים זוכר את הרגעים הדרמטיים האלה: המשפחות מתאספות סביב הרדיו, השקט המתוח, קריאת השמות, והתקווה שאולי, אולי הפעם… המחקר מראה כי תוך כך היו גם התלבטויות של המוסדות לגבי היעדים אליהם בחרו השורדים להגר. הסוכנות ומוסדות היישוב שאפו כמובן כי רובם הגדול יגיע לארץ, אך המציאות של שלטון המנדט והגבלת העלייה חברו לנטיית רבים להגר לארה"ב ולקנדה, ו-66 אלף מהם עשו כן עוד לפני הקמת המדינה. בתוך כך הפך המדור לחיפוש קרובים גם כלי לעידוד העלייה – כאשר נעשה מאמץ לאתר קרובים של הניצולים שהיו תושבי ארץ ישראל והרצון להתאחד עימם הביא שורדים ארצה גם אם היו להם תכניות אחרות. דרמון מלכה אינה מתחמקת מהמתח הזה בין הצורך ההומניטרי לבין האג'נדה הציונית. היא מציגה תמונה מורכבת של מוסדות שפעלו מתוך דאגה אמיתית לגורל הניצולים, אך גם מתוך אינטרסים לאומיים ברורים.
כבר באוגוסט 1945 התפרסמה חוברת ראשונה מטעם המדור לחיפוש קרובים שנקראה "פנקס הניצולים" והכילה 1,187 שמות, ואחריה הופיעו חוברות נוספות ובהן עשרות אלפי שמות של שורדים. למרות שלא הקפידו על סדר אלפביתי ועל חלוקה לפי מקומות מוצא וקשה היה לאתר אדם מסוים, נמצא כי "פנקסי הניצולים יצאו באלפי עותקים ונחטפו מן המדפים, אף על פי שעלו, באופן יחסי, יותר משעלו פרסומים דומים באותה תקופה". נראה שאנשים היו מוכנים להשקיע שעות וימים לעבור על הרשימות הללו בתקווה למצוא את יקיריהם ביניהם.
הנעדרים כקטגוריה שלישית
בניתוח המסכם של ממצאי המחקר מציעה דרמון מלכה שבנוסף לחלוקה בין נספים לשורדים, יש להוסיף את הנעדרים כקטגוריה נפרדת של קורבנות השואה. הנספים הם אלה שמותם הוכח "די הצורך" ברישומים של הנאצים או בעדויות חותכות. הניצולים הם כמובן אלה ששרדו, ואילו הנעדרים הם מי שגורלם לא ידוע. המחקר הראה שזוהי קבוצה משמעותית מספרית והייתה דינמית לאורך זמן. מיד אחרי השואה הייתה זו הקבוצה הגדולה ביותר ובמשך השנים התברר גורלם של רבים, אולם עדיין נותרו אחרים, הנמצאים עד היום במה שהיא מכנה כ"הוויה מעורפלת, אך גם מוחשית מאד", שלרבים מבני המשפחות הינה מציאות יומיומית כואבת.
הדיון מתרחב לדוגמאות אחרות של סוגיית ה"היעדר", שהינה אוניברסלית ומוכרת גם בעמים אחרים ובתקופות אחרות וזכתה לדיון תיאורטי נרחב בספרות המחקרית. הקוראים בספר בימים אלה לא יוכלו שלא לחשוב על מה שעברנו בשנתיים האחרונות מאז אסון ה-7 באוקטובר, כאשר נרצחים וחטופים היו וחלקם עודם, בבחינת נעדרים וכיצד היחס אליהם והכאב שהעדרם גורם – הן בקרב המשפחות והן מצד הציבור הרחב, אכן שונה וייחודי והם מהווים "קטגוריה אחרת" בין המתים לשורדים.
לסיכום – ספרה של תהלה דרמון מלכה מוסיף תרומה חשובה להבנת תקופת השואה ובעיקר מה שקרה אחריה. הוא מאיר פן שלעתים נדחק הצידה בסיפור הגדול: לא רק את הזוועה עצמה, אלא המאמץ האנושי העצום לשקם, למצוא, לחבר מחדש חוטים קרועים אחרי המלחמה. העיון במכתבים שהופנו למדור לחיפוש קרובים בשנים הראשונות לאחר שיצאו מן התופת, מלמד רבות על מצבם הנפשי של השורדים וגם על חשיבות החיפוש עצמו, כ"חבל שבו יכלו לאחוז במטרה לצאת מהבור שבו מצאו את עצמם לאחר המלחמה". האבחון של הנעדרים כקבוצה מיוחדת מוסיף אך הוא להבנה של גודל האסון.
הספר כתוב בבהירות ובאמפתיה, מתועד היטב ומושתת על מקורות מגוונים. הוא מצליח להיות גם אקדמי וגם נגיש לקהל הרחב, גם אינפורמטיבי וגם מרגש. הקוראים יוצאים ממנו עם הבנה עמוקה יותר של המחיר האנושי של השואה – לא רק של הנרצחים, אלא גם של אלה ששרדו ונותרו ללא משפחה והמשיכו לחפש ולקוות, ורק לעתים רחוקות למצוא, קרוב ומודע מן העבר.
הספר מצטרף למדף החשוב והבלתי נגמר של ספרות המחקר על השואה ובמיוחד על שארית הפליטה.
תהלה דרמון מלכה, נעדרים, חיפוש קרובים אחרי השואה, יד ושם ומרכז זלמן שזר, ירושלים 2025, 261 עמ'.
האומה, 240 ינואר 2026