מסע ארוך מתחיל לפעמים בסיבה מקרית ובלתי מתוכננת. זה מה שקרה לדניאל לי, היסטוריון יהודי אנגלי צעיר, אשר לא יכול היה לצפות בחלומותיו הפרועים ביותר שפגישה מקרית באיטליה תשלח אותו אל שנים של חיפושים ותהיות, חיטוט בארכיונים, מפגשים מפתיעים ונסיעות ברחבי העולם, שיניבו לבסוף את הספר המרתק המונח בפנינו בתרגומו העברי.
בסיום ארוחת ערב עם חברים בפירנצה, ניגשה אליו אישה צעירה וביקשה לספר לו מעשה שקרה לאמא שלה, יאנה, באמסטרדם. "לעתים קרובות, כשאנשים מגלים שאני היסטוריון של מלחמת העולם השנייה, הם חולקים איתי את הסיפורים המשפחתיים שלהם", הוא כותב בהקדמה, כך שלא היה דבר יוצא דופן בפנייה של ורוניקה אליו. אולם הסיפור ששמע מפיה היה שונה ומשונה. אימה יאנה, שנולדה וגדלה בפראג ומתגוררת בהולנד, מסרה לרפד מקומי כורסה ישנה ואהובה לצורך שיקום וריפוד מחדש. כשחזרה כעבור מספר ימים קיבל אותה האיש בכעס ואמר שאינו עובד בשביל נאצים. לתדהמתה התברר כי הרפד מצא בתוך הכורסה התמימה למראה חבילת מסמכים אישיים של נאצי בשם רוברט גרייזינגר, שעל כולם מוטבעות חותמות צלב הקרס. הוא הושיט את החבילה ליאנה ההמומה, שלא היה לה מושג מיהו הנאצי הזה וכיצד התגלגלו תעודותיו לתוככי הכורסה שהייתה ברשות משפחתה בצ'כיה שנים רבות.מכאן מתחיל הסיפור הארוך, הנקרא כעלילה בלשית עוצרת נשימה. ההיסטוריון שבו נדלק, ודניאל לי שקיבל לידיו את המסמכים החליט להתחקות אחר בעליהם. הוא לא שיער כי המסע יוליד מחקר רחב יריעה ואפילו גילויים אישיים על משפחתו שלו, שמוצאה מאוקראינה.
הספר נע בשני מסלולים – האחד הוא סיפור בלשי של ממש, החושף תעלומות ופותר אותן, פוגש בפרטים חדשים שצצים במפתיע, ובמסמכי ארכיון יבשים שמספרים סיפורים מרתקים, תמונות משפחתיות, מכתבים ויומנים פרטיים וגילויים מרגשים מעבר לכל פינה. המסלול השני הוא מחקר היסטורי רב-תובנות על איש אחד שמייצג שכבה גדולה של ביורוקרטים גרמניים שלא נחקרה דייה, ואשר, לפי מסקנות המחבר, בלעדיה לא יכול היה המשטר הנאצי להוציא לפועל את מדיניותו השטנית. כל זאת בתוך הקשר רחב של מלחמת העולם השנייה על מהלכיה המורכבים וזירות הפעולה הרבות והשונות של המשטר הנאצי וצבאו.
אניח לקוראים לשקוע בעצמם במתח הבלשי שנילווה לחקירות המדוקדקות ולגילויים המסעירים אותם חשף המחבר בדרכו ארוכת השנים, ואתמקד בדמות העומדת במרכז הסיפור – קצין הס.ס. רוברט ארנולד גרייזינגר, עו"ד משטוטגארט, יליד 1906, שאפילו לא היה חבר רשמי במפלגה הנאצית, אך הפך לחוליה חיונית אחת מתוך מיליונים במנגנון המשטר הרצחני. לי מציג לנו כאן "מיקרו-היסטוריה" במיטבה, שכאילו הותאמה במדויק להגדרה של מושג זה ב"אנציקלופדיה של הרעיונות"[1]:
המיקרו-היסטוריה היא ההיסטוריה ב"גובה העשב"; היא בוחנת והוגה את המציאות ההיסטורית ברמה הצנועה של היחיד או של קהילה קטנה. בבסיסה מתקיים החיפוש אחר סימנים, עקבות או ציונים בחייהם של השחקנים הפשוטים, האלמוניים, של המהלך ההיסטורי הגדול. הסיפור חשוב לא רק כ"מקור" שאפשר ללמוד ממנו על איזו מציאות כלכלית-חברתית-פוליטית כוללת (שנהוג לראותה כהיסטוריה ממשית וחשובה יותר), אלא גם כמרכיב אנושי בסיסי שמכונן את תחושת המציאות של הזמן.
אנחנו יודעים הרבה על צמיחת האידיאולוגיה הנאצית ועל עלייתה לשלטון. מכירים את שמות האנשים הקרובים ביותר להיטלר, שהוציאו לפועל את מדיניותו והובילו את המלחמה ואת ההשמדה. נכתבו עליהם תלי תלים של ספרים ומאמרים ונעשו סרטים. קיימת גם ספרות מחקרית ענפה, התוהה על אופיים והתנהלותם של "האנשים הרגילים", אותם מיליוני גרמנים שתמכו בגלוי או בסתר, או אולי אפילו לא הזדהו עם הפשעים שמדינתם ביצעה, אך המשיכו לחיות את חייהם הרגילים באדישות ובדאגה לעצמם ולמשפחותיהם, ולא עשו דבר כדי לעצור את הזוועה. את מי שאיננו מכירים ומבינים, אומר דניאל לי, הם לא ה"אנשים הרגילים" אלא ה"נאצים הרגילים", עשרות אלפי ביורוקרטים אלמונים שגרייזינגר היה אחד מהם. הם היו אלה שתִפעלו את הממשל, טיפלו בניירות והטילו אימה על הקורבנות. בלעדיהם לא יכלו הרוצחים המפורסמים לבצע את זממם. ה"נאצים הרגילים" ידעו היטב מה טיבו של המשטר החדש, חלקם קיימו קשרים עם בכיריו. הם היו אולי זוטרים – שופטים, מורים, פקידי ממשלה – אבל היה בידם כוח והם הפעילו אותו לעתים קרובות נגד הקורבנות. קורותיהם לא הועלו על הכתב וכנראה שזה כבר לא יקרה,אומר לי, בשל מיעוט האנשים שעדיין זוכרים אותם. אולי זו הייתה אחת הסיבות המרכזיות ל"אובססיה" שפיתח, כדבריו, ככל שהתקדם במחקר על הבעלים של מסמכי הכורסה. תוצאות מחקרו אכן מאפשרות הבנה רחבה יותר של המשולש – מנהיגות-פקידות-ציבור, שעמד בבסיס קיומו ומעשיו של הרייך השלישי.
לי התחקה אחר כל פרט ופרט בחיי "גיבור" ספרו. כאשר בחן לראשונה את מסמכי הכורסה התגלה בפניו "גבר נאה, שערו מוחלק לאחור, פניו רבות רושם ואופי", עובד מדינה אפור, בעל דוקטורט במשפטים, אשר שרת כפקיד הס.ס. בפראג הכבושה ולא היה מעורב במעשי רצח, רווק ללא ילדים. כל האזכורים אודותיו הופסקו ב-1945 וגורלו אחרי המלחמה לא היה ברור.
אולם בסוף מסע הגילוי והתחקיר חובק העולם שעשה, חל מהפך שלם בדמותו של אותו פקיד אפור, ומסקנתו של לי היא שהוא: "לא היה סתם בורג קטן במכונה גדולה שמעולם לא עזב את משרדו… הרקע הלאומני הקיצוני שלו… חברותו בס.ס., עבודת הפרך שכפה על פועלים בפראג, ביקוריו באתרי עבודת פרך… וקרבתו למעשי הרצח שביצעו חבריו ביחידת הוורמאכט שלו ביהודים ובקומוניסטים באוקראינה בקיץ 1941 – כל אלה מעידים על האשמה שהוא נושא. רוברט גרייזינגר ידע טוב מאד מה קורה סביבו". (294)
פרק נוגע ללב הוא סטָביצ'ה, שם העיירה האוקראינית ממנה היגר סבו של דניאל לי לאנגליה בראשית המאה העשרים, בהשאירו מאחור הורים ובני משפחה, שרובם ככולם ניספו בשואה. לי מודה כי מעולם לא חקר את שורשי משפחתו עד שפגש את בנותיו של גרייזינגר והבין שגם הוא, כמותן, בחר להתעלם מן העבר המשפחתי. הוא עקב אחר מהלכי דיוויזיית החי"ר אליה השתייך גרייזינגר ומצא בוודאות שהיא זו אשר כבשה את העיירה סטביצ'ה ואת סביבותיה, ואנשיה היו שותפים לרצח היהודים באזור. כך הפך גרייזינגר ממושא מחקר מקרי, למי שהיה שותף בדרך ישירה לרצח משפחתו של המחבר.
בין הגילויים המפתיעים על חייו ומשפחתו של רוברט נמצא כי אביו, אדולף גרייזינגר, נולד בכלל בניו אורלינס שבארה"ב, לשם היגרה משפחתו בדור הקודם. כשהיה בשנות העשרים לחייו, לקראת סוף המאה ה-19, עזב אדולף את ארה"ב וחזר לשטוטגארט. לי נבר בארכיונים אמריקאיים ושרטט לפרטי פרטים אילן משפחת המהגרים הגרמנים שחיה בלואיזיאנה בתקופת העבדות ומלחמת האזרחים ואת קורותיה ב"עולם החדש". אולי משם שאב אביו של רוברט את האידיאולוגיה הגזענית נגד שחורים (ויש להניח שגם נגד יהודים) והעביר אותה – במודע או שלא במודע – לבנו?
כן התברר כי רוברט לא היה רווק כפי שנרשם במסמכים. ב-1936 הוא נשא לאישה את גיזלה נוטנבוהם, שהביאה למשפחה את בנה יואכים בן השלוש מנישואים קודמים. פרק שלם מקדיש לי לפרשת הנישואין הזאת, שהצריכה בדיקות ואישורים אין ספור ממעסיקיו של רוברט, שכן "משפחת הס.ס." הייתה חייבת להיות מושלמת. גוף האישה שנבדק בקפדנות אמור היה ללדת שישה ילדים בריאים וטהורי גזע וגם מצבה הנפשי נבדק. גיזלה נדרשה לספק מידע רפואי מפורט על מחלותיהם של בני משפחתה ארבעה דורות לאחור וגם על אלה של משפחת בעלה לשעבר. גרייזינגר חסר הסבלנות הפציץ את הרשויות בברלין במכתבים בהולים ונסערים. "התהליך המתמשך והפולשני הפריע להתקדמותו המקצועית וכנראה הוסיף לחצים למערכת היחסים של בני הזוג. הוא גם חשף את מזגו החם של רוברט".(145) לאחר חודשים ארוכים של צפייה התקבל האישור המיוחל והשניים נישאו בכנסיה לבקשת המשפחה ובניגוד למדיניות הארגון ששלל את הדת. שתי בנות נולדו לזוג, יוטה וברברה, אותן איתר דניאל לי ונפגש עמן מספר פעמים. בשיחותיו עם הבנות הסתבר לו שבמקום לראיין אותן ולשאוב מידע על אביהן, הן היו אלה שלמעשה ריאיינו אותו שוב ושוב, שכן לא ידעו הרבה על מעשיו, והגילוי שהיה נאצי טלטל את עולמן.
מן התחקיר המקיף שעשה בארכיונים, למד המחבר כי גרייזינגר החל בעבודה כפקיד זוטר בס.ס. כבר בשנת 1933. באותה תקופה גייס הארגון צעירים משכילים בני המעמד הבינוני-גבוה לתפקידים מנהליים. לי מצא ש-28% ממגויסי הס.ס. אז היו בעלי דוקטורט. החוקר הצליח לעקוב אחר התקדמותו של גרייזינגר מתפקיד לתפקיד בתחום הייעוץ המשפטי לארגון, שמנה כבר 200 אלף חברים שנה אחרי שהצטרף אליו – הגרמנים הרי ידועים בתיעוד המדויק שלהם.
מסמכים נוספים הראו כי עם פרוץ המלחמה גויס גרייזינגר, בניגוד לרצונו כנראה, כחייל לוורמאכט והשתתף בכיבוש פריז ב-1940 ואוקראינה ב-1941, כולל בכיבוש העיירה בה חיו סביו ומשפחתו המורחבת של דניאל לי עצמו, ואשר עד שהחל במרדף אחרי גרייזינגר לא ידע דבר על גורלם. כל אותו זמן עשה גרייזינגר מאמצים רבים לחזור לתפקיד מנהלי, אך זה קרה רק אחרי שנפצע והחלים. כשחזר לשטוטגארט המשיך גרייזינגר במאבק בלתי נלאה לקבל תפקיד מנהלי ולא לחזור לחזית. וכך, במרץ 1943 נשלח לפראג ובשנתיים הבאות עבד כמומחה משפטי במשרד הכלכלה והעבודה שם. דווקא תפקיד זה, ולא תפקידו בס.ס., "הוא שהפך אותו באופן חד-משמעי לפושע שואה" כותב לי (229) ונותן רקע תקופתי נרחב על המצב בפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה באותו זמן. הבנות זכרו את חייהן בפראג כתקופת ילדות מאושרת. היו משרתים ומטפלות בבית, נערכו ארוחות ערב מפוארות לאורחים, החגים נחגגו בחיק המשפחה והיחסים בין ההורים היו אוהבים וחמים. אפילו כלב היה להן, אביהן תמיד אהב בעלי חיים, ופעם אף קפץ לכביש לעיני משפחתו להציל כלב שנדרס, עטף אותו במעילו והובילו למרפאה וטרינרית. זה האיש שנשאר אדיש מול רצח המוני של בני אדם.
אחד הגילויים החשובים שמצא לי אצל בנותיו של רוברט היה יומן אישי שכתבה אימו מאז היה בן שבוע ועד שמלאו לו 18, ממנו למד רבות על אופיו של הילד ועל הרקע המשפחתי ובקהילתי בו גדל. כשעזב רוברט את בית הוריו הוא היה כבר "לאומן קיצוני" כדברי לי, ואימו כתבה ברשומה האחרונה ביומן על הכאב ותחושת האובדן על "הילד הטוב, הנהדר" שלה. "איבדתי הכל", כתבה בקדרות. (108)
סיפור חייו ומותו המסתורי של גרייזינגר בבית חולים בפראג בתום המלחמה מספק זווית נוספת לפיצוח חידת גרמניה הנאצית. כפי שכותב לי לא כל אנשי הס.ס. היו פסיכופטים סדיסטים לובשי שחורים. היו ביניהם רבים כמו גרייזינגר, שאפתנים ואנטישמיים, "שדילגו בקלילות מאדיבות, עדינות והומור לערמומיות, אדישות ואכזריות", ממש כמו מושא מחקרו, ש"גם אם לא השתתף בעצמו בהוצאה להורג של אבותי ויהודים אחרים, הוא שהה בלי ספק בקרבה גדולה לרוצחים".
כמותו היו מיליונים.
דניאל לי, הכורסה של קצין האס־אס, מאנגלית: תומר בן אהרון, הכורסא, כליל 2022. 314 עמ'.
פורסם ב"האומה" 230
[1] להרחבה ראו: https://haraayonot.com/idea/micro-history/