יושב לו יהודי בן שמונים וחמש, שְבע מעשים, הישגים ופרסים, ומחליט להעלות על הכתב את קורותיו, לספר את אשר ראו עיניו ולשמֵר את זכרונותיו למען הדורות הבאים. ויש לו מה לספר! במשך עשרות שנים היה נוכח בצמתים היסטוריים של המדינה; נפגש עם שועי עולם; היה ממקימי הטלוויזיה הישראלית ומעמודי השדרה של השידור הציבורי, על הטוב והרע שבו, במשך יובל שנים; דיוקנו וקולו העמוק מוכרים לכל; לא פסחה עליו ההכרה כעיתונאי בכיר בפרס סוקולוב לעיתונות אלקטרונית (2005) ובפרס ישראל לתקשורת (2012), שחבר השופטים שלו החמיא לו וקבע, כי אחימאיר הינו: "עיתונאי במובן הקלאסי. עשה שורה של תפקידים: כתב, עורך, מגיש, שליח בחו"ל, פרשן, פובליציסט ודוקומנטר. אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים”.[1]

והקוראת מסתקרנת לדעת, אילו "סקופים" יוציא מן הארון? אילו חדשות-ישנות יפרוש בפנינו, עתה, כאשר פשט את החליפה והעניבה והינו חפשי מצנזורה? אילו סיפורים פיקנטיים מאחורי הקלעים יחשוף? מה הוא יודע והסתיר עד כה? אבל יעקב אחימאיר נותר ממלכתי, מאופק ועצוּר גם בכתב, רק לעתים נדירות מפגין רגשות בפומבי. ולא זו אף זו – לאורך כל המחצית הראשונה של האוטוביוגרפיה שהחליט לכתוב על עצמו, הוא מצניע את דמותו שלו ומכופף את ראשו מול אביו הדגול, משקף את חייו שלו דרך המשקפיים של אבא, ומערבב את חוויותיו האישיות באירועים מחיי אביו.

אכן, "חיי בצילו של אב"א" היא כותרת מִשנה מתאימה בהחלט לרוח הספר ולכריכתו המעוצבת בהתאם, המציגה דמות ממושקפת חצויה לשתיים. אמנם הזרקור מאיר דווקא את פני יעקב, אך צילו המוחשך של אביו דבק בם. מיד עם פתיחת הכריכה מתחלפת כותרת המשנה לפתע, ובעמוד הפנימי היא מנוסחת אחרת: "מבית אב"א לכל בית בישראל". כאן, המחבר כבר אינו חצוי, הוא יוצא מן הצל ומתגלה כדמות עצמאית, בטוחה בעצמה, המוכרת היטב לציבור. ועמוד אחר כך באנגלית, זו פשוט "אוטוביוגרפיה", מילה שמופיעה גם על גב הכריכה. ריבוי הכותרות הבלתי שגרתי הזה, מעיד על דרך כתיבתו המהססת של אחימאיר את תולדות חייו. הוא אינו מתהדר בפרסומו ובהצלחותיו ותמיד נשאר צנוע; אינו משתחרר מצילו הכבד של האב ומהשפעתו המכרעת על חייו; מקצר בפרקים האוטוביוגרפיים העצמאיים שלו, אף שישנן כל כך הרבה סיבות להתגאות בהם. וגם כשנראה שהוא מתנתק מן הצל במחצית השנייה של הספר, הוא איננו שוכח להזכיר שוב, למי ששכח. בשורה האחרונה הוא חוזר ואומר כי, למרות הסיפוק מכך ש"במשך שנותיי הייתה לי הזכות לשרת בתפקיד עיתונאי מיליוני בני אדם", ועל אף שזכה לחיים מלאים ולמשפחה תומכת ומעודדת, "צילו של אבי – לא סר ממני". (221)

האב, אב"א אחימאיר, שהיה מבודד ורדוף מרבית ימי חייו, זכה למפעל הנצחה מפואר של בני הדור השני, ובראשם בנו הצעיר יוסי אחימאיר, שזוכה למחמאות בשפע מאחיו הבכור. במשך השנים אסף יוסי והוציא לאור את כתבי האב, שימר את חדר עבודתו והפך אותו למוזיאון משפחתי ולארכיון בשם "בית אב"א", המקיים פעילות רצופה לזכרו. הבת זאבה, שיעקב מקדיש לה פרק מיוחד שבו נפרץ לרגעים מחסום הרגש, עמלה בשנים האחרונות, כשהיא כבר בעשור התשיעי לחייה, על עיבוד ועריכה של יומני הכלא של אחימאיר, אשר הופיעו בשנה שעברה בספר עב כרס[2]. עתה, מוסיף יעקב עוד נדבך, אישי מאד, המחייה את דמות האב מפרספקטיבה  שונה, של הבן שגדל לצדו. וזכורה לטוב גם אֵם המשפחה, סוניה לבית אסטרחן, אישה משכילה ונעימת סבר, שהקדישה חייה לבעלה ולמשפחתה, והתמודדה עם קשיים רבים לאורך דרכם המשותפת. בנה הבכור אמנם זוכר חינוך נוקשה וקפדני, אך מודה כי: "אלמלא עמידתה האיתנה… ספק אם משפחתנו הייתה שורדת מאוחדת וללא פגע. אבא שרד כי זכה ובגבו נשתל עמוד שִדרה יציב… שמנע ממנו מלכרוע תחת עול הלחצים שהיה שרוי בהם כמעט כל חייו". (40)

המוטיב העובר בספר כחוט השני, הוא התמודדות אחימאיר עם שם משפחתו ועם עמדותיו הפוליטיות הימניות, שהוא מפרשן כחריגות לזמנן, בעיקר בתוך רשות השידור. הוא מזכיר אנקדוטות אין ספור, הקשורות לכך. היה זה בן גוריון, שהירבה לכנות את אב"א פשיסט, ואמר ליעקב בעת שהצטרף לצוות הטלוויזיה שבא לראיינו בשדה בוקר, שאביו "היה הגרוע שברוויזיוניסטים". העלבון גרם לאחימאיר לצאת מן הצריף ולהמתין לסיום הריאיון; (69) והיו אלה דווקא אנשי ליכוד, שהאשימוהו מדי פעם שהוא סוטה מערכי אביו. (167) בולט הצורך של יעקב לנמק מדוע התיידד עם יצחק רבין למרות הפער הפוליטי ביניהם, "כי אהדתי את אישיותו, את יושרו, את ביישנותו – אך לקלפי השלכתי תמיד פתק הצבעה של אחת ממפלגות הימין," (152) או להסביר הכיצד נקשר בידידות דווקא עם ח"כ יעקב חזן, אחרי שזה שיבח אותו על הריאיון עימו בתכנית "המקור". (172) גם משמעון פרס, בעת היותו נשיא, קיבל מחמאות על תכניתו "רואים עולם", (שם) וניכר כי הכרה זו מצד יריבים חשובה לו עד היום והוא מרבה להדגישה.

לאורך שנותיו הארוכות ברשות השידור, הקפיד אחימאיר לשמור על מקצועיות עיתונאית וניטרליות פוליטית. לדבריו, המקרה היחיד בו ניצל את מקצועו כדי לקדם סוגייה שהאמין בה, ולפעול בניגוד לעמדת רשות השידור, היה ההכרה ברצח העם הארמני. (103) גם כאן עשה זאת בעקבות עמדותיו של אביו. אפילו כאשר נתקל במקרה בוטה של אפליה פוליטית נגדו, כאשר נמנע ממנו להתמנות לעורך "מבט" בשנת 1986, בנימוק המפוקפק "שיוסי אחי הוא יועצו של ראש הממשלה יצחק שמיר", ויתר ולא מחה. אולם רעייתו אורה, שהייתה אז חברה במפלגת העבודה, הודיעה במכתב גלוי לבוחשים בפרשה, ראש הממשלה דאז שמעון פרס ושר החינוך יצחק נבון, שהיא פורשת מן המפלגה והוסיפה, כי בעלה נחשב "בעיני הימין [ל]שמאל נתעב, ובעיני השמאל – ריאקציונר ימני". (159)

היש הוכחה טובה יותר ליושרתו העיתונאית?

בקיצור אופייני וללא התלהמות, מצליח אחימאיר לעתים, לספק את סקרנות הקוראים לגבי מה שהתרחש מאחורי הקלעים של רשות השידור. חלק מן הדברים ידועים ופורסמו בזמנם בתקשורת, אך נקודת הראייה והמעורבות שלו מעניינות במיוחד. כך, בפרקים הקצרים העוסקים בפוליטיקה החיצונית והפנימית, בתקופה בה היה רק ערוץ טלוויזיה יחיד בישראל, הוא מספר על מינויי מנכ"לים והדחתם, ועל התערבות מתמדת של שרים וח"כים, ואפילו של הרמטכ"ל (!), בתכנים המשודרים. היה זה בזמן כהונתו של מוטה גור כרמטכ"ל. הוא הוזמן לריאיון חגיגי לקראת יום העצמאות ב-1977, אשר נחמן שי, הכתב הצבאי, ויעקב אחימאיר עמדו לקיימו. שתי חיילות הגיעו במפתיע לאולפן לפני הקלטת הריאיון, ובפיהן דרישה להעביר לדובר צה"ל את תמליל השיחה, כדי שזה יעבירו לשר הבטחון לפני השידור. מנהל חטיבת החדשות דאז דן שילון סירב באומרו, כי הוא אינו כפוף לשר הבטחון, ועמד על דעתו בנחרצות. הרמטכ"ל זעם ורטן, "הלשם כך הגעתי מתל אביב?" ועזב את האולפן מבלי שרואיין.

אחימאיר מעיר, כי לדעתו, עימות כזה לא היה מתקיים היום, וכי אף עיתונאי בכיר לא היה מעז לנהוג כפי שנהג שילון, כולל הוא עצמו. "כך החלה להתפתח עצמאותה של הטלוויזיה מהשלטון – וכך היא גם נגדעה", סיכם. (156)

פרשה עגומה אחרת היא כפיית "ועד מנהל" על רשות השידור, גוף סטטוטורי, שנועד לפקח על התכנים וגם על הניהול. כדרכו, מביע אחימאיר את אי שביעות רצונו מהתנהלות גוף זה בלגלוג קל, וכותב כי "חבריו היו מלוכדים בעיקר סביב עניין אחד שאינו נזכר בחוק רשות השידור – המשימה הבלתי כתובה לאתֵר את מה שנראה בעיניהם כהטיה פוליטית לשמאל או לימין… ולהתריע נגדו". הוא מביא כדוגמה את התערבות הוועד אפילו במונחים שהשתמשו בהם בחדשות, כמו האיסור על השימוש ב"גדה המערבית" והחלפתו ב"יהודה ושומרון" (165), או האיסור על השמעת קולו של יאסר ערפאת ועל קיום ראיונות עם ראשי ערים פלסטיניים, הוראה שהוא מכנה כ"החלטה לא מקצועית ואף טיפשית". לדבריו, הוועד היה "צרה צרורה", שהכבידה על העבודה העיתונאית ואף על ניהול הרשות, בשל התערבותו במינויים בדרג הניהולי הבכיר. וכאן, שוב באה תכונת האינטגריטי שלו לביטוי – לכאורה, כאיש ימין, בין הבודדים בין בכירי העיתונאים בטלוויזיה דאז, צפוי היה שאחימאיר יהיה מרוצה מן המהפך הפוליטי ומסיכוייו להתמנות לתפקידים בכירים. אולם קרה דווקא ההיפך. ההיאחזות שלו באמת המקצועית ואמונתו העזה בחובתם של העיתונאים "לדווח על עובדות כהוויתן ללא הטיה פוליטית, אך ללא הקרבה על מזבח ה'אוביקטיביות'… ולחלוק זה על זה מתוך כבוד הדדי והתעניינות", (171) הן שאפשרו לו, כך נראה, להחזיק מעמד בתפקידו שנים ארוכות ולהגיע למעמדו הרם, המוערך על ידי כל הצדדים.

במלים חסכניות הוא מביע ביקורת כואבת על התדרדרותה של רשות השידור עד לסגירתה והחלפתה ב"תאגיד", ואף מביא כמה דוגמאות ל'תקלות' טכניות שנגרמו בידי המגזר החזק בארגון – הטכנאים. באותן שנים הם הירבו לסחוט הטבות מן ההנהלה, תוך איומים וביצועם כמו החשכת המסך בפתאומיות וגרימת תקלות רשלניות או מכוונות במהלך התקין של השידורים. ממש לקראת סוף הספר פותח אחימאיר לרגע את ליבו בפני הקוראים, ובקטע קטן ומרגש הוא מתאר את תחושותיו נוכח מותה של רשות השידור שהייתה לו כבית, אשר קיבל ממד מוחשי עם הריסת הבניין האייקוני ברוממה. "דמעות זלגו מעיני כאשר צפיתי בדחפור שנגח בקירות הבניין עד שקרסו", ובהמשך: "האורות כבו, המיקרופונים והמצלמות הושבתו. מוסד חשוב שמילא תפקיד מרכזי בתולדות ישראל הלך לעולמו… תם פרק בחיי המדינה". (214-215) הוא לא אומר זאת במפורש, אך בין השורות ניכר, שתם פרק גם בחייו.

עניין מיוחד יש גם בפרקים הקצרים בהם מספר אחימאיר על יחסיו עם מנחם בגין ועם שלושה דורות במשפחת נתניהו. ככתב מדיני, הוטל עליו להיות הראשון שראיין את בגין אחרי המהפך, עוד בטרם הקים ממשלה. הוא מתאר בפשטות את ביקורו בדירתם הצנועה של מנחם ועליזה בגין בתל אביב, כיצד ישבה  אשת ראש הממשלה המיועד במטבח ועישנה לאורך כל השיחה, "ולא סברה שעליה לייעץ לבעלה". אולי רמז דק לאשת ראש ממשלה אחרת. במהלך הריאיון הרגיש יעקב נימה של לגלגנות בדבריו של המנהיג החדש כלפיו. עם סיום החלק הרשמי של השיחה הזמין אותו בגין לחדר המיטות בדירתו, כדי להמשיך לשוחח ללא מיקרופונים ומצלמות. רק אז אזר יעקב אומץ ושאל את בגין, מדוע הוא מגלה יחס מתנכר כלפיו. אולי שוב הרגיש בצילו של אביו המנוח, שהיה תכופות נטע זר בתוך תנועתו. "בגין ענה ללא כחל וסרק, כי אין זה מן הראוי להציג לו 'שאלות קשות'… וכאדם שאמון על המילים ועל הרטוריקה, אין להכשילו באמצעות שאלה. (183) בזהירות, סיכם אחימאיר את יחסו של בגין אליו כ"תובעני יותר מהיחס הלבבי שהפגין כלפי עיתונאים אחרים". אין כמובן יכולת למישהו מהצד לשפוט, האם הדבר נכון, או שמא הינו פרי רגישות יתר, אבל מעניין שזה קרה דווקא כשנבחר ראש ממשלה ראשון מן הימין, שהיה אמור כביכול לגלות חיבה לכתב בכיר השייך למחנהו. היחס והתחושות הללו לא נעצרו כאן. אחימאיר ממשיך ומפרט עוד מקרים בהם נתגלעו חיכוכים וחריקות ביניהם, אך בסופו של דבר, לאחר שנים, התנצל בגין עליהם בהומור, שגם אותו פירש אחימאיר כאירוני. (187)

פרק מיוחד מוקדש כאמור, ליחסים עם בני משפחת נתניהו – מן ההיכרות של אביו עם הרב מיליקובסקי, סבו של ראש הממשלה הנוכחי ועם אביו בן ציון נתניהו, בעת היותו סטודנט באוניברסיטה העברית, ועד למפגשיו של אחימאיר הבן כעיתונאי, עם בנימין נתניהו. הוא בוחר להתחיל דווקא בציון סירובו המוחלט לבקשת רפיק חלבי, מנהל חטיבת החדשות באותה עת, לראיין את נתניהו בפרשת "הקלטת הלוהטת", שהתפרסמה בינואר 1993. אחימאיר סירב בתוקף, משום שסבר אז, ולפי עדותו סבור כך עד היום, "שחייהם של אנשי ציבור אינם מענייני", והריאיון ה"לוהט", שוודאי זכה לצפיית שיא, ניתן לעמיתו אורי כהן-אהרונוב ז"ל. (205)

אחימאיר דוחה בתוקף שמועות, שעלו במשך הזמן ברשתות החברתיות, כי הינו מקורב לנתניהו, וכותב, כי מעולם לא היו ביניהם יחסי קירבה מיוחדים. לדבריו, "מבטי כלפי נתניהו הבן תמיד היה ענייני וביקורתי במידה", ואף אינו מהסס לבקר את "אורח חייו הנהנתני, אשר בולטים בו יחסי הקירבה לאילי הון. הדבר צורם במיוחד כאשר נזכרים בסגנונה של תנועת הליכוד, אשר משתבחת, ובצדק לטעמי, באופי העממי של אוהדיה ובמוכנות הנלהבת של חבריה לעשות למען הצלחותיה". (208-209)

באפילוג לספר, שוב חוזר אחימאיר אל אביו ואיננו יכול להשתחרר מצילו הכבד. הוא מנסה להסביר לקוראיו כי מטרתו "לא הייתה לעסוק בפרוט בדמותו של אבי… אלא לשקף זכרונות, מעשים וחוויות שליוו אותי במשך שנותיי". אך מיד ממשיך ומתוודה, בסתירה מסוימת, כי "התחנה החשובה בחיי האישיים והמקצועיים הייתה פטירתו של אבא ב-6 ביוני 1962". (219) כאילו לא חלפו שישים ושתיים שנים של קריירה מפוארת ומגוונת, ראיית עולם ומלואו, הקמת משפחה אוהבת ועטיפתו בהערכה ציבורית חוצת מחנות. אחימאיר בן השמונים וחמש הוא עדיין הנער האוחז בשולי מעילו של אביו ומסרב להיפרד.

פורסם ב"האומה" 234 מאי 2024

[1] מתוך אתר פרס ישראל.

[2] איילה בין החומות – יומן המשפט והסוהר 1934–1935, מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשפ"ג 2023.