הרצאה בכנס אנחנו ושכנינו: דרכו של השוה"צ 1927-1977, אוניברסיטת תל אביב 7.2.2005
(מבוססת על היכרות אישית ושיחות רבות עימו ועל כתבים שהשאיר בעזבון)
רוסתום בסתוני נולד בחיפה ב-1923, מוצא המשפחה מטירת הכרמל. מ-47 למד ארכיטקטורה בטכניון והיה הסטודנט הערבי הראשון בפקולטה.
היה חבר כנסת מטעם מפ"ם 1951-1955 ובמהלך הכהונה הצטרף למשה סנה שפרש ממפ"ם, אך חזר אל המפלגה לאחר שהתברר לו שסנה מתקרב לקומוניסטים, אותם לא אהב ולא הסכים עם עמדותיהם. מפ"ם קיבלה אותו בחזרה, היא היתה זקוקה לערבי רהוט, אינטליגנטי ובעל הופעה מרשימה, הדובר שלוש שפות על בוריין ויודע גם לכתוב, אך לא סלחה לו – ולקראת הבחירות ב-1955 הוציאה אותו מן הרשימה לכנסת ושמה במקומו את יוסוף ח'מיס. הוא עבד כעיתונאי, עורך אלפג'ר ואלמרצאד בטאוני מפ"ם 1956-1961 והיה חבר מערכת New Outlook כתב גם לא-ליום ולג'רוסלם פוסט. אך ב-1961 נואש מן החיים הפוליטיים ועזב. במכתב לג'רוסלם פוסט, שפורסם כמעט כלשונו בעיתון, הסביר את מניעיו לנטישת החיים הפוליטיים. אחרי שעזב את העיתונות עבד כארכיטקט פרטי ואח"כ במחלקת התכנון של עירית חיפה עד 1969. ב-1969 עזב את הארץ בשל משבר אישי ואידיאולוגי וחי בארה"ב עד פטירתו הפתאומית באפריל 1994. בארה"ב עבד במקצועו והצליח כלכלית, אך ליבו היה בארץ ובמזה"ת והוא המשיך בפעילות בארגונים שונים למען שלום. בשנים האחרונות החל לכתוב את זכרונותיו והתכוון להוציא מספר ספרים עם כתביו.
בסתוני הקדים את זמנו בעמדותיו המדיניות ובראייתו המעמיקה את הסכסוך הישראלי הערבי והדרכים לפתרונו. הוא היה נועז בביקורתו כלפי החברה הערבית, הן בארץ והן בעולם הערבי והירבה לכתוב על הצורך בשינוי המבנה החברתי הפטריאכלי כדרך היחידה לדמוקרטיזציה ולשלום. במקביל הירבה לכתוב גם על הצורך בשינוי גישתה של המדינה כלפי הערבים והציע הצעות מעשיות למדיניות הרצויה. רבים ממאמריו נקראים במרחק ארבעים וחמישים שנה כאילו נכתבו היום.
עוד לפני 48 פנה לכיוון לא שגרתי. הוא למד עברית, נרשם לטכניון והתקרב למפ"ם שם פגש את אהרן כהן והעריץ אותו על השקפתו הייחודית – מדינה דו-לאומית משותפת לשני העמים היושבים בה. בסתוני היה שותף לרעיון של כהן לעודד את הלאומיות הערבית כדי שתהפוך לבת ברית שווה עם האומה העברית, בשאיפה להשיג על ידי כך אחווה יהודית-ערבית על בסיס שוויוני.
בראשית 1949 נערכה בבית משפחתו פגישה מוזרה – אורי אבנרי, עדיין במדים, ג'בר מעאדי הדרוזי (לימים ח"כ) ורוסתום בסתוני מטרת הפגישה – לגבש מצע חדש לשותפת יהודית-ערבית לאור המציאות החדשה שנוצרה ולשקול אפשרות של פעולה פוליטית בכיוון זה. בפגישה השתלבו שתי גישות: תפיסת המרחב השמי שגובשה ע"י אבנרי לפני המלחמה ותפיסתו הפלסטינית של בסתוני אותה ירש מאהרן כהן. תוך ויכוח נוקב וממושך גובש קו משותף: הרעיון כי מדינת ישראל העצמאית תכיר בקיומה של אומה ערבית פלסטינית ותעזור לה לחולל מהפכה בחלקים הערבים של א"י נגד שלטונות ירדן ומצרים. עם הצלחת מהפכה זו תכוּנן פדרציה של מדינת ישראל ומדינת פלסטין כגרעין לקונפדרציה שמית גדולה בכל רחבי המזה"ת. אחדות הדעים בין המשתתפים היתה מלאה, אולם קשה היה לתרגמה למעשים. מצב הרוח במדינה החדשה שזה עתה נולדה ושיכרון הנצחון והעצמאות לא איפשרו הקמת תנועה חדשה בעלת רעיונות כאלה.
ביולי 1949 השתתפו כ-150 צעירים ערבים במחנה 'שומריה' על חוף הכרמל בו עלתה שאלת קבלתם למפלגה. מספר חודשים לאחר מכן קיימה מפ"ם סמינר ל-20 מן הפעילים הערבים ומתוכו בלטו מספר דמויות שהפכו אחר כך למובילים בסקטור הערבי של המפלגה, וביניהן בסתוני. הוויכוח על שילובם של הערבים כחברים שווים במפלגה גרם למתחים פנימיים רבים בין ערבים ליהודים ובין היהודים בתוך עצמם. מהתכתבויות של אליעזר בארי עם ראשי המפלגה ניכר כי הוא מתקשה ליצור יחסי אמון ועבודה עם בסתוני לאחר פרישתו של אהרן כהן בסוף 1950. יואל ביינין כותב כי בסתוני לא אהב את ושיץ ואת בארי ודרש שיחזירו את כהן לחטיבה הערבית ואכן, בסתוני היה מן הנחרצים במבקרים הפנימיים. אף כי הוא עצמו נכלל ברשימת הגוש העממי בבחירות הראשונות (רשימה שלא עברה את אחוז החסימה) הוא ביקר אותה והתלונן על הקושי בהסברת ההגיון העומד מאחורי יצירת רשימה נפרדת לציבור הערבי.
ואכן, בבחירות לכנת השניה ביולי 51 הוצב בסתוני במקום ריאלי ונבחר יחד עם עוד 14 חברי מפ"ם לכנסת, אף כי אחוז המצביעים למפלגה בקרב הערבים ירד בחצי. הוא המשיך להיאבק על הכללת הערבים במפלגה, וכאשר קיבלה מפ"ם החלטה ברוח זו ב-1954, לאחר פרישת אחדות העבודה הירבה לשבח את הצעד הזה כ"הישג חשוב וצעד קדימה למען הרעיון שהמולדת היא משותפת. כל המתנכר לרעיון שהארץ השלמה היא מולדת לשני העמים על יסוד שוויון לאומי והגדרה עצמית, אין לפניו אלא דרך ללאומנות שוביניסטית", אמר.
שנים רבות לאחר הקמת המדינה המשיך להאמין ברעיון הדו-לאומי. הוא לא יכול היה לרמות את עצמו וידע תמיד כי אי אפשר להשלים בין תפיסתו הלאומית הערבית לבין התנהלותה של מפ"ם שלא נלחמה ממש נגד הממשל הצבאי, נתנה יד להפקעת אדמות ערביות ואנשיה התיישבו עליהן והצעותיה בעניין הפליטים היו מגומגמות. במצב כזה, כותב אבנרי, היה ערבי צעיר יכול לבחור אחת משתי דרכים – לנטוש את סיר הבשר של מפ"ם כדי לצאת למאבק עצמאי וקשה או לוותר על עקרונותיו ולהפוך לקרייריסט ציני. בסתוני לא היה מסוגל לא לזה ולא לזה והפך ל'הַמלט' מעונה ושסוע.
כך, כאשר הרים סנה את נס המרד וייסד את מפלגת השמאל העצמאית שלו הצטרף אליו ח"כ בסתוני מייד, אולם כשהתברר כי הדבר כרוך בוויתור על מקומו בכנסת וכשסנה התקרב למק"י שהיה לה קאדר ערבי חזק ומגובש ולא היתה זקוקה לבסתוני – הוא מיהר לחזור למפ"ם. המפלגה החזירה אותו לחיקה אך לא סלחה לו על 'סטייתו' והוא נשאר מחוץ לרשימה לכנסת הבאה. "מפ"ם אינה אוהבת אנשים עצמאיים שאינם מקבלים ללא פקפוק מרות מוחלטת, בייחוד שהם ערבים", כתב אבנרי.
במאמריו הרבים ובהתבטאויותיו בע"פ סימן בסתוני כיוון מקורי, שלא היה מקובל אז – לא על ערבים ולא על היהודים. הוא לא היה סתגלן וכנוע כערבים המקורבים למפא"י, אלו שנבחרו ברשימות המיעוטים ולא לאומן ואנטי-ציוני כערבים במק"י – הוא סימן סוג חדש של ערבי ישראלי – גאה בלאומיותו, נחרץ בדרישותיו – החזרת הפליטים, מתן עצמאות מדינית לפלסטינים ושוויון אזרחי מלא לערבים במדינת ישראל. הוא חלם על ביטול הגבולות וחזרה לא"י השלמה, שעפ"י חזונו תכרות ברית גם עם עבר הירדן, שאת משטרה תאר כדיקטטורי, ותיצור ברית גדולה של מדינות במזה”ת.
בעדותו בפני ועדת רטנר 1956 לבדיקת הממשל הצבאי תקף את הממשל בחריפות וקרא לביטולו המיידי:
"לצערנו הממשל במקום לקרב את הפתרון של שלום דוחה אותו. הבעייה תיפתר כאשר הערבים במדינה ירגישו את עצמם שווי זכויות וחובות, יהיו בטוחים בנפשם וברכושם וירגישו את עצמם אחראים על בעיות מדינת ישראל. אולם הערבי לא ירגיש כל זאת כל עוד לא יהיו שווי זכויות וחובות והממשל הצבאי הוא סמל הדיכוי הלאומי. בעיה יותר רצינית – הערבים מתחילים לחשוב אולי יותר טוב בעבר הירדן או בסוריה.. אין אנו רוצים בפתרון כזה בו לא יהיו ערבים במדינת ישראל.
חייב להיות פתרון של שלום וראש הגשר לפתרון כזה הם 180 אלף הערבים הנמצאים במדינה. אם לא נשנה את הקו הפוליטי כלפיהם המצב יהיה עוד יותר חמור". לשון עדותו בפני הוועדה.
בשנת 1965 פירסם מאמר מקיף ב'מזרח החדש', שנושאו החברה הערבית בישראל ובו שוב חזר על עמדתו כי 48 היוותה "קטיעה פיזית ומזעזעת מבחינה מוסרית של גוף חי" ומה שנשאר במדינה הוא ענף כרות, שארית של עם.
מלחמת ששת הימים היוותה בעיניו הזדמנות חדשה לתקן את עוולות 48. הוא התפעל מן הנצחון המזהיר "שלנו" ורצה לנצל אותו להגשמת חזונו.
הוא כתב כי צה"ל ניצח נצחון מזהיר בשדה הקרב הודות למאגר הרוחני הפיזי והטכני אשר עלה בהרבה על יריביו. היוזמה, ההחלטה המהירה ועוצמת המכה עלו בהרבה על הערכת האויב. הבליץ הישראלי על צבאות מצרים סוריה וירדן הביא לנצחון אשר יצר מצב חדש ומציאות חדשה במזה"ת…. ברור הוא שהפעולות הפוליטיות אשר התחילו מיד לאחר הפסקת הקרבות לא עלה בידן להדביק את הפעולות הצבאיות אשר הסתיימו בהצלחה, בעוד שהצבא ניצח – המדיניות יכולה להיכשל. יש צורך בהשקפה חדשה: מדינאים העומדים בפני מציאות חדשה ממשיכים לחפש פתרונות ישנים ודרכים מועתקות מן העבר במקום לפתח השקפה חדשה…
מייד אחרי המלחמה כתב והתבטא בע"פ על כך שישראל איננה צריכה להחזיר את השטחים לירדן ולמצרים אלא ליצור מציאות של שת"פ ושילוב כלכלי וחברתי, עד להקמת מדינה אחת:
"במקום לדבר על שתי מדינות "עלינו להגיע לידי דו-קיום מעשי, יומיומי, בין תושבי השטחים לתושבי ישראלי. ודו-קיום אינו מחייב הקמת מסגרת פוליטית נפרדת – מדינה – לתושבי אותם שטחים… אם רוצים אנו בזאת ואם לאו, הפלסטינים הם חלק מארץ ישראל ויש להם זכות עליה מעצם המצאם בה. כל נסיון להתעלם מעובדה זו ייכשל נוכח המציאות הפשוטה הזאת".
בסתוני המליץ להתחיל בתהליך של שילוב הפלסטינים בכלכלה, לבנות חיים משותפים, לעודד תהליכים לשינוי פני החברה הערבית, לאחד את השירותים ולבנות מערכת חינוך נאותה.
במאמר בג'רוסלם פוסט, מ- 29 ביוני 1967 הציע בסתוני מה הפתרון הרצוי אחרי המלחמה:
לא להיכנע ללחוץ בין לאומי ולא להחזיר את השטחים, המהווים חלק אינטגרלי מן הארץ ולשני העמים היושבים בה יש גורל משותף. הוא הציע לנקוט בכמה צעדים מיידיים כדי להמתין עד שהערפל יתפזר: 1. להחזיר את חיי היומיום במהירות האפשרית. 2. לשמר את הסטטוס קוו ולא להעביר אוכלוסיות, לא להפקיע רכוש וכד'. 3. לנקוט בצעדים נסיוניים מול אינטלקטואלים בולטים בשטחים שכבר התבטאו בנוגע לעתיד הארץ בצורה דומה. 4. לערוך מפגש-סימפוזיון, פורום פתוח בין אנשים לא פוליטיים משני הצדדים באווירה של חופש ורצון טוב להחלפת דעות לגבי שיתוף הפעולה בעתיד.
חשיבות גדולה יש להצגת העמדות הללו בפני האו"ם, תוך הדגשה כי פלסטין המנדטורית היא יחידה אחת בלתי ניתנת לחלוקה, (שהרי הבריטים אשמים בחלוקתה) וכי בעית הפליטים תיפתר על ידי ישראל באמצעות יישובם מחדש לא בהכרח במקומותיהם הקודמים, או על ידי מתן פיצוי לאלה שאינם רוצים לחזור. ירושלים תהיה בירת המדינה והמקומות הקדושים ינוהלו בידי ועדה משותפת לשלוש הדתות, שתשב בעיר.
הוא המשיך להאמין בדרך זו ובפברואר 69 פירסם שוב את תכניתו:
א"י בגבולות הפסקת האש מיוני 67 היא יחידה גיאוגרפית אקונומית אחת; א"י הינה מולדת לשני העמים – העם הערבי הפלסטיני וכל יתר התושבים שנולדו על אדמתה, והעם היהודי שנמצא בה או מתייחס אליה כאל מולדתו; כל תושב פלסטיני או כל תושב אשר אבותיו נולדו על אדמת א"י לפני 48 זכאי לעלות ארצה, וכל יהודי אף הוא זכאי לעלות ארצה; תוקם מדינה שתיקרא ישראל-פלסטינה שבירתה תהיה ירושלים-אלקודס; לישראל-פלסטינה שני חבלים – חבל אוטונומי יהודי, בגבולות מדינת ישראל לפני 67 והשאר חבל אוטונומי ערבי. לשני החבלים ממשלה פדרלית אשר תטפל בענייני חוץ ובטחון ופיתוח כללי של הארץ כולה. לכל חבל ממשלה מקומית שתטפל בשאר העניינים; זכות המגורים, העבודה, התעסוקה מובטחת לכל התושבים; חוקים, חינוך – אחידים. שפות הארץ עברית וערבית
נכון שדרושות הרבה שנים למימוש, אך זו הדרך היחידה לפתרון.
כשלא זכה לאוזן קשבת ונוכח לחרדתו שאין מדיניות ברורה לגבי עתיד השטחים, בנוסף למשבר קשה שפקד את נישואיו – לקח את שני ילדיו הקטנים ונסע לארה"ב עם 300$ בכיס.
שנים לאחר מכן ניסה להסביר לעצמו מדוע עזב את הארץ:
מדוע עזבתי את ישראל ב-1969 (מסמך ללא תאריך בכתב יד מתוך עזבונו):
- הערבים הם אזרחים מדרגה שניה
- ציונות מול פאן-ערביות אינן יכולות להביא שלום למזה"ת
- אחרי 1967 היה אידיאלי להקים מדינה דו-לאומית לפי האידיאולוגיה של מפ"ם, אך הסיכוי נמוג.
- פלסטין – יוק!
- הערבים הכבושים הפכו להיות עבודה זולה.
במאמר משנות השמונים חזר על דעתו, כי הרוח הדו-לאומית, למרות שזהרה התעמעם במשך השנים עדיין יכולה להוות בסיס לפתרון הישראלי-פלסטיני. טען כי לפני הקמת המדינה היהודים מנעו מסגרות פוליטיות ומעמדיות משותפות ובכך מנעו היווצרות מציאות דו לאומית ויצרו שני גטאות. אם היו מפלגות פוליטיות משותפות, איגודים מקצועיים משותפים, אם הקיבוצים היו מקימים שותפויות עם הכפרים הפלסטינים השכנים – המצב בארץ היה מתעצב בצורה אחרת. הלאומיות הסקטוריאלית צרת האופקים הביאה לרוע.
דו שיח והידברות יכולים לבוא רק עם שינוי המבנה החברתי של עמי ערב ושינוי בדרכי חשיבתם" הציבור הישראלי מחכה לגודו. מטיל ספק אם נסיגה מהשטחים או מחווה מדינית כלשהי תצעיד את הצדדים להידברות. מתנגד להקמת מדינה פלסטינית שתיצור גטו ערבי בין ישראל לירדן. אין הנהגה פלסטינית שניתן לדבר איתה. אין פרטנר.
רוסתום בסתוני היה אישיות יוצאת דופן. מבחינה אישית היה כריזמטי, גבוה ויפה תואר, בעל תכונות מנהיגות, דיבור רהוט, ברק בעיניים. מבחינה אידיאולוגית ניסה לשלב את הבלתי אפשרי – היותו ערבי, היותו ישראלי, היותו סוציאליסט במידה מסוימת, חיה פוליטית, איש ששאף לחופש מחשבה וביטוי ושנא מרות והכתבה אידיאולוגית. אדם שחי בכמה תרבויות. משלוש נשותיו אף אחת לא היתה ערביה, שתיים היו יהודיות אמריקאיות. שני בניו נושאים שמות ערביים וחיים באמריקה. הקשרים עם משפחתו בארץ ועם חבריו למפלגה נותקו כמעט לגמרי. לאחר שיצא לפנסיה חזר לילדות, לנעורים, לשנות הפעילות שלו וניסה לכתוב את זכרונותיו. בעזבונו סיפורים שהתחיל לכתוב ולא סיים.
בעיניו, הפתרון לסתירות הבלתי אפשריות הללו היה הרעיון הדו-לאומי, א"י-פלסטין השלמה המכבדת את כל בניה במידה שווה ומאפשרת להם אוטונומיה תרבותית ודתית לפי בחירתם. הוא היה מבקר חריף של החברה הערבית ורצה בכל מאודו לפעול לשינוי חברתי.
בסוף ימיו עשה חשבון נפש והרגיש שנכשל. כך כתב: חיי הם מסכת של כשלונות, אכזבות ואפילו טרגדיות. ברגעים נדירים בחיי אדם יש ניצוצות של התרוממות רוח, זה קורה כאשר הוא רואה אור, את האור של עצמו. אם אדם יודע מה הוא רוצה בחייו ומשיג זאת, לחיים עצמם אין משמעות, הם לא יהיו ראויים לחיותם.
חשוב ביותר ללמד את הדור חדש בישראל כיצד למרוד וכיצד ליצור עולם אחר. עכשיו זהו פשוט עניין של השרדות. ההיאחזות בערכים הישנים שאין להם כבר תוקף, על ידי הדור הזה, היא תופעה מעציבה. הצעירים שלנו פשוט פוחדים לבדוק ולערער על אידיאות וערכים. עלינו לדעת כי שום דבר בעולם אינו קדוש וניתן לשים כל דבר בעולם על שולחן הניתוחים של ה'למה' וה'איך'.
בסתוני נפטר במפתיע כחצי שנה אחרי חתימת הסכמי אוסלו. כמו ב-67 גם עכשיו לא קיבל את רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות. הוא ביקר את הסכמי אוסלו והתנבא כי לא יוכלו להתגשם.
