שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, 2010 , 302 עמ'.
פורסם ב"האומה", אביב 2011
ציון חמישים שנה למשפט אייכמן באפריל 2011 פתח מחדש את הדיון הציבורי בשאלת מקומו של המשפט בעיצוב תודעת השואה בחברה הישראלית וביחסה אל ניצולי השואה שהגיעו ארצה לאחר המלחמה. מחקרים אחדים תארו את השנים הראשונות למדינה כזמן של שתיקה והשתקה, שנים בהן היתה מדינת ישראל, שזה עתה הוקמה בסערת מלחמה, עסוקה בביסוס מוסדותיה וכלכלתה, בקליטת עלייה ובבניית הצבא, ואזרחיה לא היו פנויים נפשית להקשיב לסיפורי הניצולים. תקופה בה הוטחה בפני שארית הפליטה השאלה 'למה הלכתם כצאן לטבח?' וניכרה אף בושה נוכח תמונות של יהודים גלותיים המקבלים את גורלם בהכנעה. בשנותיה הראשונות של המדינה רק אלה שניסו ללחום בנאצים ולהתנגד להם זכו להערכה ולהנצחה, ואילו מאות האלפים ששרדו את התופת בדרכים אחרות נדחקו הצידה. רווחה גם טענה שהניצולים עצמם בחרו לשתוק ולהתרכז בבניית חייהם מחדש, וכי רבים מביניהם סבלו מרגשי אשם על כך שהם נותרו בחיים, בעוד בני משפחותיהם ניספו. מקובל לחשוב שמשפט אייכמן שחרר את הפקק מסיר הלחץ המבעבע של הזכרונות המודחקים ופקח גם את עיניהם ואוזניהם של בני הארץ אל מול אחיהם שעמדו על דוכן העדים וסיפרו דברים קשים מנשוא. אך מחקרים חדשים, דוגמת זה של שרון גבע, מוכיחים כי הנחות אלה אינן מדויקות, בלשון המעטה.
עוד לפני משפט אייכמן ולמעשה מייד לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנים שבאו בעקבותיה, הרבתה העיתונות הישראלית להביא את סיפוריהם של ניצולי השואה ולראיינם, פינתה מקום למאמרים פרי עטם ועסקה באינטנסיביות בתקופה שחורה זו של ההסטוריה היהודית. גם בחינת נפח העיסוק בשואה והנוכחות שלה בחיי המדינה אינו תומך בהנחות אלה. הסערות סביב הסכם השילומים ומשפט קסטנר היו תולדה ישירה של המתח בין הניצולים לבין אנשי היישוב. אך האם היו הבנה והקשבה? האם המרחב הציבורי היה בשל לשמוע סיפורים אישיים מעוררי פלצות ולהפנים את השלכותיהם? המחקר שלפנינו מתמקד בהיבט המגדרי של הנושא וביחס החברה בישראל בשנותיה הראשונות אל נשים שעברו את השואה. גבע חפרה לעומק בעיתונות של אותה תקופה, כולל עיתונות נשים, ומצאה אוצר נעלם. היא מיסגרה את ממצאיה ואת תובנותיה על ידי חלוקה של הנשים הללו לפי קטגוריות מובחנות, וניתחה כל אחת מהן כשהיא נעזרת בתיאוריות פמיניסטיות ומגדריות. התוצאה מאלפת ומעוררת השתאות. לפי הממצאים המגובים במראי מקום רבים, בציטוטים מתוך העיתונות ובאירועים מאותן שנים – נראה כי ההנחות לעיל אינן נכונות. החברה בישראל כן עסקה בשואה, לנשים היתה נוכחות חזקה ובולטת בנושא ומשפט אייכמן לא היווה נקודת מפנה אלא מעין פיסגה שניקזה אליה את מה שהיה קיים כבר קודם לכן.
ארבעת פרקי הספר ממיינים את הנשים ניצולות השואה שהגיעו לארץ לארבע קבוצות: האוחזות בנשק, האמהות והבנות, המתנגדות ברוחן ונושאות התפקידים. בעוד הראשונות מוכרות יותר וזכו לאזכור במחקר ובספרות, הרי שלוש הקבוצות האחרות פחות ידועות ושמות הנשים המשתייכות אליהן כמעט שאינם מוכרים בציבור. גבע גואלת אותן מן השכחה ומפרקת את מושג ה"גבורה" לסיפורי חיים מצמררים. לדוגמה, היא איננה נרתעת לגעת בנושא הכאוב של נשים ששימשו כ"קאפו" במחנות הריכוז ועומדת על מורכבותו של תפקיד זה, אשר נכפה על הנשים ומצד אחד נתן בידן כוח, אך מצד שני הפך אותן לקורבנות טראגיות. כבר בעיתונות של ראשית שנות החמישים היא מוצאת את ההבחנה הזאת בין קאפו'ס שסייעו לנתונים למרותן, חיפו עליהם ואף הצילו חיים, לבין אלה שניצלו את מעמדן לרעה והתאכזרו לחברותיהן. בכמה עדויות במשפט אייכמן בא הדבר לידי ביטוי חריף, בין השאר בעדותה של ורה אלכסנדר, אישה שהיתה בעצמה ראש בלוק באושוויץ. אלכסנדר הדגישה כי לא הסתירה מן האסירות את שהתרחש, למרות שקיבלה הוראה ברורה לשתוק. היא סיפרה כיצד ניסתה להעביר למקומות עבודה נשים שהיו מיועדות למשרפה וכיצד השיגה עבור הנשים שהיו תחת חסותה מזון, בגדים או סבון. גבע כותבת כי עדותה של ורה אלכסנדר היתה "אבן דרך בדימויים של נושאי התפקידים במחנות, נשים וגברים, בשיח הציבורי הישראלי" (עמ' 262), כיוון שלראשונה הופיעה נושאת תפקיד שכזה כעדת תביעה ולא כנאשמת. התובע, גדעון האוזנר, הינחה אותה בעדותה וגילה אהדה כלפיה, ובין השאר שאל אותה כיצד יכלה להיות ראש בלוק באושוויץ ולשמור על צלם אלוהים ועל צלם האדם. בתוך כך הוביל האוזנר את מאזיניו להבין כי לא היה זה מקרה יחיד של קאפו שהצילה חיים ובכך קעקע את הדימוי השלילי הנחרץ שהיה עד אז לנושאי תפקיד זה.
כך גם לגבי נושאי התפקידים ב'יודנראטים' – מועצות היהודים בגיטאות. יש נטייה לחשוב כי רק בשנים האחרונות שוּנה היחס המחקרי והציבורי אליהם ואילו בשנים הראשונות הם היו מוקצים מחמת מיאוס. אולם גבע חושפת יחס אמביוולנטי אליהם כבר בשנות החמישים, והבנה כי חלקם השתמשו בתפקיד שנכפה עליהם כדי לסייע לבני עמם ככל שיכלו, תחת הנסיבות הבלתי אפשריות בהן הועמדו.
עניין מיוחד מצאתי בפרק על "המתנגדות ברוחן", הגדרה רחבה מאד, הכוללת נשים ש"שמרו על הרוח היהודית והאנושית, של עצמן ושל אחרים… תיעדו בגיטאות בכתב ובציור את מה שראו, שמעו וחשו, אסירות במחנות שהקפידו לשמור על מצוות הדת ועל חרות הרוח, ונשים שכתבו יומנים אישיים" (עמ' 166). כמותן גם נשים שאירגנו פעילות חינוכית ותרבותית ודאגו לציין חגים ומועדים גם בין חומות הגיטו ואחרות שהצילו ספרים וכתבי יד מכליה. גם כאן, מעלה גבע מן האוב סיפורי נשים שחלקם הופיעו בעיתונות הישראלית של שנות החמישים אך שמותיהן נשכחו. הרבנית רייזל שטרן הצילה כתבי יד של החת"ם סופר ומרים נוביץ, חברת תנועת ההתנגדות הצרפתית הצילה את מכתביו של המשורר יצחק כצנלסון. בתיה טמקין-ברמן ניהלה ספריה לילדים ורחל אוירבך החלה בגביית עדויות ובתיעוד כבר ב-1943 ואחרי המלחמה היתה פעילה באיתור ארכיון רינגנבלום. אסתר לוריא ציירה את מה שראתה בגטו קובנה ורבקה קופר הקפידה על ניהול קבלות שבת באושוויץ וסיפרה: "לפעמים לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה מה לשתות, אבל את הנרות השגנו איכשהו". פלה פינקלשטיין, חברת בית"ר ולוחמת אצ"י בגטו ורשה סיפרה על התארגנות הנשים לעריכת סדר פסח כהלכתו ואלה ליברמן, לימים שיבר, שהיתה רק בת שבע עשרה כששוחררה מאושוויץ וניצלה בזכות ציורי דיוקנאות שעשתה עבור הגרמנים, ציירה באינטנסיביות את לוחמי האצ"י ורישומיה הוצגו במוזיאון האצ"ל ובלוחמי הגיטאות, שם אף העלו אותם לאינטרנט כמיזם חינוכי של לימוד השואה באמצעות אמנות (עמ' 182). אף אחד מן השמות הללו אינו מוכר בציבור הרחב, אף אחת מהן לא נחשבת ל"גיבורה" על פי הקריטריונים של לוחמות ואוחזות בנשק, אולם האם יכול מישהו לכחד כי כל מעשה כזה שעשתה אישה בודדה שחיה תחת אימה ופחד, שאיבדה את בני משפחתה ולא ידעה מה צופן לה מהחר – שכל מעשה כזה הוא גבורה?
בעוד שלוחמים החמושים בגטאות וביערות היו מעטים, כותבת גבע, הרי המתנגדות ברוחן ייצגו דרכי התמודדות שונות, אשר נגעו לליבם של הישראלים "אך לא הרטיטו את נפשם". הן לא נחשבו לנשים חזקות, גאות ונחושות במיוחד ולא נחשבו כגיבורות. הסיבה קשורה לדעתה בחלוקת התפקידים המסורתית בין המינים, אשר הגדירה את עלילותיהן כ"סיפורי נשים", אף כי לא היו שונים במהותם מסיפורים דומים של גברים. ההתנגדות ברוח לא נחשבה כמאבק של ממש ובדרך כלל נעשתה בסתר. לכן אולי לא זכתה לאותה הילה הירואית של התנגדות עם נשק ביד. אולם גם בקטגוריית ה"אוחזות בנשק" לא נמצא שוויון בזכרון ובהנצחה. שרון גבע חוזרת כאן על הידוע ממחקרים קודמים – ההשתייכות התנועתית והמפלגתית שיחקה תפקיד מכריע בהבלטת אנשים מסוימים ובדחיקת אחרים מן הזכרון הלאומי, וכך היה גם כשמדובר בנשים. בצד השמות המוכרים של צביה לובטקין (שזה עתה הופיעה ביוגרפיה שלה מאת בלה גוטרמן, בהוצאת יד ושם), רוז'קה קורצ'אק (שספרה 'להבות באפר' הופיע מייד לאחר המלחמה) או חייק'ה גרוסמן, הבולטת מבין ניצולות השואה שהפכה לפעילה פוליטית וחברת כנסת בארץ – ישנה רשימה ארוכה של נשים לוחמות וגיבורות ששמותיהן נשכחו. בין השאר מזכירה גבע את חברת בית"ר פלה פינקלשטיין מגטו ורשה ואת אמי, חיה לזר שלחמה בשורות הפרטיזנים ביערות ליטא, ומסבירה כי: "הצבתה של תנועת החרות מחוץ לגבולות הממלכתיות דחקה אוחזות בנשק מהימין שהיה להן פוטנציאל להפוך לדמויות ידועות ברמה הלאומית" (עמ' 60). הריטוריקה הרווחת טענה שעצם ההשתייכות לקולקטיב הציוני-סוציאליסטי הוא שהוביל להתנגדות החמושה, והתעלמה מכך שנשים רוויזיוניסטיות, קומוניסטיות ולא ציוניות לקחו חלק משמעותי בפעולות חמושות, "אך הפוטנציאל של סיפוריהן נפגע". העיתונות בארץ מתחה ביקורת כבר בשנות החמישים על 'ספר הפרטיזנים היהודים', אשר הבליט באופן חסר פרופורציה את התנועות החלוציות, והתמקד במיוחד בחברי השומר הצעיר. גבע מצטטת גם את דברי חיים לזר בהקדמה לספרו 'חורבן ומרד' שפורסם ב-1950: " ספרים לעשרות ומאמרי עיתונות למאות ונאומים לאלפים באו להנציח את תקופת ההשמדה ואת מלחמתם של מורדי הגיטאות והפרטיזנים היהודים, ובכל אלה ניסו לעשות הון מפלגתי מן הדם שנשפך ולהשתיק את חלקה של תנועה אחת במלחמת ההתנגדות והמרד" (עמ' 63). גם לדוכן העדים במשפט אייכמן נקראו לוחמים ולוחמות שהשתייכו לצד הפוליטי ה"נכון" וזכור המאבק של הרגע האחרון, תוך כדי המשפט, לכלול בו את עדותו של ד"ר יוסף וודובינסקי ממנהיגי בית"ר בגטו ורשה. מן הצד השני של המפה הפוליטית תבעו גם הקומוניסטים את כבודם של אנשיהם ובטאון מק"י 'קול העם' הדגיש למשל את הסיוע שניתן ללוחמי גטו ורשה מידי המחתרת הקומוניסטית הפולנית האנטי פאשיסטית, הן בנשק והן בהצלה.
חשיפה מעניינת של גבע בהקשר זה היא הפרסומים אודות נשים בשואה בעיתונות הנשים בישראל של אותה תקופה ובכתבי עת שכוונו לנשים ועסקו בהן. כאן, טושטשו בדרך כלל ההקשרים המפלגתיים והובלט המסר הנשי-פמיניסטי המאחד, שרצה להוכיח כי נשים בישראל ראויות לשוויון אמיתי, לאור סיפורי העבר על השתתפותן בלחימה נגד הנאצים. אולם, היא כותבת, "למרות ההוקרה הרבה לאוחזות בנשק… נשים אלה לא פרצו דרך לנשים אחרות… הקמת המדינה יכלה להיות הזדמנות לחשיבה מחודשת על חלוקת התפקידים בין המינים. בפועל, צומצמו האפשרויות שעמדו בפני נשים. חיי היומיום לא איפשרו להן למלא תפקידים שנחשבו לגבריים" (עמ' 73). מעניין במיוחד הוא סיפורה של סגנית מלכת היופי לשנת 1956 – רינה וייס, שהיתה ניצולת שואה וסיפורה הובא בעיתון 'לאישה' בגוף ראשון מבלי לחסוך בפרטי הזוועות שעברה. וייס הצעירה והיפה הוצגה בפני הציבור מעמדה של כוח ובטחון עצמי, גם כהוכחה להצלחת קליטתה בישראל. אחרי התחרות בארץ היא נסעה ללונדון לייצג את ישראל בתחרות מיס עולם וגם שם הגיעה למקום השני, ושוב זכתה לחשיפה תקשורתית ולמפגש עם גנרל אנגלי שהיה ממפקדי הכוחות ששחררו את ברגן בלזן, המחנה בו היתה עם אימה. אולם מאז בחרה לשתוק והיא ממשיכה לשמור בקנאות על פרטיותה עד היום.
סיפורי הלוחמים והלוחמות מתקופת השואה אמנם זכו לבולטות ולהערכה בשנים הראשונות, כיוון שתאמו לסיפורי המחרות והלחימה על העצמאות בארץ, אולם, זו אינה כל התמונה. החברה הישראלית תפסה את הגבורה בתקופת השואה תפיסה רחבה ומורכבת הרבה יותר. הנכונות להקרבה עצמית במצבים שונים, לאו דווקא באחיזה בנשק, נחשבה אף היא לגבורה: "גבורה התגלתה כשניסו למלט אסירות משורת נשים שנשלחו לתאי הגז, כשהשתתפו ברקימת תכנית להצלה המונית, כשגילו נחישות לקיים את מצוות החג, כשכתבו וכשציירו, כשהיטו שכם וחיבקו, כשדבקו בילדים עד מוות וכשיצאו לפעולה מזוינת" (עמ' 272).
לדברי גבע, נוכחות הנשים בשיח הציבורי על השואה בשנים הראשונות למדינה היתה חזקה, פעילה ובולטת, אולם באורח פרדוכסלי הן נותרו קבוצה חלשה ומוגבלת, שלא הביאה ליצירת סדר חדש בין המינים אלא נשענה על תפקידן המסורתי כאמהות, רעיות ובנות שפעלו מתוך הקונצנזוס ולא ערערו עליו. הדוגמה של משפט אייכמן מחזקת הנחה זו – אמנם היו נשים שהעידו, אולם מספרן היה קטן יחסית, וכלל המערכת מסביב למשפט – השופטים, התובעים, עורכי הדין, החוקרים – כולם היו גברים. נשים היו קצרניות, מתורגמניות ומזכירות.
בסיכומו של דבר מגיעה גבע למסקנה כי השואה כן היתה נוכחת בחיים הציבוריים של ישראל בעשור הראשון וכי נשים ניצולות הירבו לדבר, לכתוב ולספר, אולם הישראלים שלא עברו את השואה, גם אם שמעו וקראו עליה, לא תמיד הקשיבו. מבחינה זו, משפט אייכמן אכן היווה מפנה, סיפורים אישיים של ניצולים תפסו עתה את כותרות הראשיות, הליכי המשפט הועברו בשידורים חיים ברדיו, נוצרה האזנה עמוקה יותר והקשבה לא רק לסיפורי לחימה אלא גם לסיפורים אחרים.
ספרה של שרון גבע, המבוסס על עבודת דוקטוראט שכתבה בהנחייתן של פרופ' אניטה שפירא ופרופ' חנה נווה, מוסיף נדבך חשוב להבנת יחסה המורכב של החברה בישראל לשואה. עיקרו כמובן ההבט המגדרי, אולם יש בו גם תובנות רחבות יותר המלמדות על אופי החברה שהתגבשה בישראל בשנותיה הראשונות. הספר כתוב בלשון קולחת ומרתקת ומשלב סיפורים אישיים עם ניתוחים תיאורטיים ואבחנות חדות עם מסקנות חדשניות. הוא שופך אור גם על עולם העיתונות הישראלי של שנות החמישים והמקום הנרחב שהוקדש בו לשואה ומאיר צדדים ייחודיים במשפט אייכמן שלא זכו עד כה להדגשה. המיגוון העשיר של המקורות בהם השתמשה המחברת מרשים ביותר ועושה חסד עם נשים עלומות רבות שסיפורן לא נשמע עד כה. הוא מצטרף לשורה ארוכה ומבורכת של מחקרים הנכתבים על ידי אנשים צעירים הן על אירועי השואה שטרם נחקרו והן על יחס החברה בישראל אליהם. למרות זאת, ועל אף ריבוי החומרים והמקורות החדשים הנחשפים חדשות לבקרים בארכיונים ברחבי אירופה, אני מסכימה עם הסייפא בו בחרה שרון גבע לסיים את ספרה: "גם עתה אין אנו יודעים הכול. גם לא נדע".