האמנם זרים בביתם?

שרה אוסצקי-לזר

 האמנם זרים בביתם?

 רענן כהן, זרים בביתם: ערבים, יהודים, מדינה, הוצאת דיונון  338 עמ'.

 יש עניין מיוחד לבחון מחקר אקדמי שנכתב בידי פוליטיקאי לשעבר, שהיתה לו נגיעה ישירה בנושא מחקרו. רענן כהן, ח"כ ושר לשעבר ממפלגת העבודה, ותקופה מסוימת ראש אגף ה"מיעוטים" שלה, עוסק מזה שנים רבות במקביל לפעילותו הפוליטית גם בחקר הפוליטיקה הערבית בישראל. הוא אף כתב על כך עבודת דוקטוראט באוניברסיטת תל אביב, ופרסם ספר בשם "בסבך הנאמנויות" לפני כחמש עשרה שנה.

עתה הוא חוזר ומנתח את סוגיית היחסים בין המדינה והרוב היהודי לבין המיעוט הערבי בישראל, חמש שנים אחרי אירועי אוקטובר ובעת שנראה כי הסכם שלום עם העם הפלסטיני הולך ומתרחק. הוא משלב את הידע האישי עם הבדיקה ההסטורית, את עמדותיו והשקפותיו עם הסקירה והניתוח, ואת הצעותיו לפתרון עם שרטוט תרחישים מאיימים לעתיד. כותרתו של הספר, "זרים בביתם". מקוממת. הערבים זרים בעיני המתבונן היהודי, לא בעיני עצמם.

עיקר הזרקור של כהן מופנה לפוליטיקה. לאחר מבוא תיאורטי קצר על יחסי רוב ומיעוט הוא חוזר אל שנות הממשל הצבאי וסוקר את ראשית ההתארגנות הפוליטית של הערבים במפלגות הציוניות וברשימות הלווין שאפיינו את אותה תקופה, במק"י וגם ב"אל-ארד" – תנועה לאומית ראשונה שקמה בסוף שנות החמישים ודרכה להפוך למפלגה נחסמה על ידי בג"ץ. הוא ממשיך ומתאר בהרחבה את המפלגות והתנועות החוץ-פרלמנטריות שהתפתחו מאז ועד היום ואת שיקולי ההצבעה של הערבים – שיקולים לאומיים ואידיאולוגיים בצד מגמות של פרגמטיזם. כהן משתמש בניתוח דפוסי ההצבעה בבחירות לכנסת "כאבן בוחן למגמה הפוליטית של המיעוט הערבי בישראל, הנקרע בין מאמצים להשתלב בחברת הרוב לבין בידול שהוא תוצאה של ההזדהות עם לאום שמחוץ למדינה" (עמ' 39) ואף מגבה זאת בהסבר תיאורטי. הדבר בעייתי, כיוון שהצבעה בבחירות היא רק אינדיקטור אחד מיני רבים לבחינת ההתפתחויות והמגמות הפוליטיות של קבוצות בכלל וקבוצות מיעוט בפרט. הוא עצמו מרמז, אך לא מפתח די את הדיון בו, על ערוץ אחר בו מתקיים כיום שיח האזרחות והזכויות המרכזי – והוא החברה האזרחית. העמותות הרבות והפעילות שקמו בעשור האחרון בקרב הערבים מובילות תהליכים חברתיים ופוליטיים ודיונים אינטלקטואלים עקרוניים מעמיקים ורציניים הרבה יותר מאשר המפלגות. תופעה נוספת, שכהן נוגע בשוליה וגם היא ראויה להרחבה, היא הנטייה המסתמנת של הערבים להוציא עצמם מן המשחק הפוליטי הישראלי, מתוך תחושה שלא זו הדרך בה יוכלו לשפר את מצבם. שיא ההחרמה היה בבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001, כאשר בין ברק, שנתפס כאחראי להרג האזרחים ארבעה חודשים קודם לכן, לבין שרון, מנהיג הימין, העדיפו יותר מ-80% מבעלי זכות הבחירה הערבים להישאר בבית.

אמנם ההחרמה לא נמשכה אל תוך הבחירות לכנסת ה-16, אולם שיעור ההצבעה הערבית ירד פלאים וכמה גופים הטיפו בגלוי להחרמת הבחירות (עמ' 175).

כהן ממעיט מאחריותו של אהוד ברק לשבר שחל בין הערבים למפלגת העבודה ולאובדן האמון בינם לבין המדינה. לדבריו: "ברק הבין באמת ובתמים שיש לפתור את מצוקות האוכלוסיה הערבית וראה כחלק ממדיניותו להביא לשינוי משמעותי. ברוח זו יזם הקצאה של ארבעה מיליארד שקל לפיתוח היישוב הערבי, אך האינתיפאדה שהיתה בשיאה בזמן כהונתו העמידה בצל את כל תכניותיו לטובת האזרחים הערבים" (עמ' 238). זוהי הצגה מוזרה של הדברים. אותם 4 מיליארד מיתולוגיים, שהומלץ עליהם עוד בתקופת נתניהו, נשלפים מדי פעם כשרוצים להוכיח את כוונותיה הרציניות של הממשלה כלפי אזרחיה הערבים, אך רק פרורים מהם הגיעו בפועל לשטח. התנהלותו של ברק כלפי המפלגות הערביות לאחר שנבחר בתמיכת רוב עצום מקרב המצביעים הערבים, והתנהגותו בזמן אירועי אוקטובר הפכו אותו ל"סדין אדום" בעיניהם וגרמו נזק בל ישוער ליחסי הערבים עם המדינה. כי אם אין תקווה שמועמד השמאל ייטיב את המצב – יש לחפש דרכים אלטרנטיביות עצמאיות, העוקפות מפלגות ושיתופי פעולה יהודים.

כהן פסימי, פסימי מאד. הן מן המחסום המבני של עצם היותה של מדינת ישראל ביטוי ללאומיות היהודית שהערבים הפלסטינים אינם יכולים להזדהות איתו, והן בשל העובדה שלדבריו אין שום אפשרות למחוק את החסמים העומדים בין שני הצדדים ואין שום מנהיג או ממשלה שיוכלו לפתור את הבעיה מן השורש, בעוד הערבים עצמם "צועדים לעבר התבדלות פרלמנטרית ואזרחית" (עמ' 258).

הוא מקדיש את האפילוג בספרו לציור המציאות הקודרת הנוכחית והעתיד, הקודר לא פחות. היהודים פוחדים מן הדמוגרפיה, ההזדהות עם האויב, החזרה לאסלאם, ההגירה של תושבים ערבים ליישובים יהודים והקריאה לשינוי אופייה של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" ואין סיכוי שיסכימו לה. ברור שהסכסוך האזורי לא ימצא פתרונו בזמן הקרוב ולא תופשר העוינות בין שני הצדדים. לכן הוא מציע תכנית  שתקדם "מדיניות שמטרתה לצמצם את נקודות המחלוקת, תוך שמירה על צביונה היהודי של מדינת ישראל", כדי לבנות "מערכת יחסים סבירה והוגנת בין יהודים לערבים" (עמ' 261).

התכנית שהוא מציע אינה מחדשת הרבה לעומת רעיונות והצעות שהועלו בעבר, ומעורפלת בכמה נקודות קריטיות. עיקריה: שיתוף האזרחים הערבים בהסדרי חלוקת כוח ומשאבים (ללא פרוט), אוטונומיה תרבותית, שיתוף במשאבים (כיצד?), חלוקה פוליטית שוויונית של כוחות (מבלי להבהיר מה משמעותה) וניהול של מדיניות תכנון אזורי (עמ' 259). התכנית כוללת חיבור אמנה חברתית שתקבע כללי הסכמה בין האזרחים היהודים והערבים ובינם לבין השלטון (הדבר נוסה כמה פעמים בעבר ולא צלח); שיתוף מפלגות ערביות בקואליציה (אפילו רבין לא העז); הכרה בחוק בערבים כמיעוט לאומי, כולל מידה של אוטונומיה  בחינוך ובתרבות; שרות אזרחי חלופי לשרות הצבאי (הערבים מתנגדים); עידוד הוראת השפה והתרבות הערבית  בבתי ספר יהודים (קיימות תכניות למכביר, היישום נתקל בקשיים). ובמישור הכלכלי הקמת אזורי תעשייה משותפים, הסדר קרקעות הבדואים והסדרת נושא הבנייה הבלתי חוקית (גם כאן התכניות קיימות – היישום הוא הבעיה). כהן מציע הקמת משרד ממשלתי בראשות שר שעיסוקו הבלעדי יהיה "קידום והפעלת תכנית ממלכתית לצמצום אי השוויון והפערים בין יהודים לערבים". ללא משרד כזה, הוא אומר, לא ניתן יהיה "בתרבות הביורוקרטית הקיימת אצלנו" ליישם שום הצעה מהצעותיו (עמ' 263).

בעבר כבר הוצע להקים רשות ממלכתית עצמאית לעניין זה, שלא תהיה תלויה בשינויים הפוליטיים וגם כאן לא נעשה דבר. דו"חות ועדת אור וועדת לפיד מעלים אבק ואין להם דורש.

חשיבות הספר בעצם העלאת הנושא שוב ושוב לדיון ציבורי, ובכך שנכתב כאמור על ידי אדם בעל נסיון פוליטי וידע רחב בנושא. מסמך מ-1984 המובא בנספח ב' לספר (עמ' 299) כולל הצעות למדיניות ממשלתית ויישומה שהוגשו על ידי רענן כהן עצמו לבקשת ראש הממשלה דאז שמעון פרס מטריד ומייאש. עשרים שנה אחרי, הוא דומה להפליא למוצע שוב בספר זה. האמנם לא למדנו דבר? 

 פורסם במעריב, יוני 2006