שרה אוסצקי-לזר

כפר קרע 1949-1948: העזיבה והשיבה

 ב-9 במאי 1948 תקפו אנשי חטיבת אלכסנדרוני את כפר קרע, השוכן בפתחו המערבי של ואדי עארה. במקום נערך קרב קצר ובעקבותיו עזבו כל תושבי הכפר את בתיהם והתפזרו במטעי הזיתים וביישובים הסמוכים, ושהו שם במשך 11 חודשים. אף שהכפר עצמו לא נכבש לא הצליחו תושביו לשוב לבתיהם כי הכוחות הישראלים שלטו בנעשה בו וחלשו עליו מן הגבעות הסמוכות ומיקשו את הדרכים המובילות לשדות ולשטח הבנוי. ב-11 החודשים הללו שהו כ-1,600 תושבי הכפר על נשותיהם וטפם במטעים, בשדות וביישובים הסמוכים. רק עם סיום המלחמה ועם חתימת הסכמי שביתת הנשק הותר להם לחזור, והם אכן עשו זאת באפריל 1949. ככל הידוע זהו אחד המקרים הבודדים במלחמה זו שיישוב ערבי שלם התפנה ותושביו המקוריים חזרו אליו באישור שלטונות ישראל ואכלסוהו מחדש.[1] על הנסיבות שהביאו לכך ועל חיי התושבים במהלך אותם חודשים של גלות מכפרם מדובר להלן.

הניסיון לכבוש את כפר קרע היה אחד השיאים של המאבק לשיפור עמדות בין הצד היהודי לצד הערבי באזור המפגש של שלוש הנפות המנדטוריות חיפה, ג'נין וטול כרם לקראת הפלישה של הצבאות הערביים לארץ ב-15 במאי 1948. ההכנות להתקפה על הכפר ועל כפרים אחרים בוואדי עארה נעשו בעיצומו של המאבק באזור משמר העמק, שהחל בתקיפה של 'צבא ההצלה' בראשות פאוזי אלקאוקג'י בשבוע הראשון של אפריל 1948 והוכרע בהתקפת הנגד של הכוחות הישראליים. ההתקפה הביאה לכיבוש ולפינוי של רבים מהכפרים הערביים באותו אזור ולהתמוטטות המערך הערבי בכפרים שמדרום לחיפה, ובמיוחד באזור הרי מנשה, 'בלאד א-רוחא'. תהליך זה הלך והתעצם לאחר נפילת חיפה ב-22 באפריל והתמוטטות העומק הכפרי שלה. נפילת עבד אלקאדר אלחוסייני בקרב על הקסטל ב-8 באפריל והשמועות המרעישות שהגיעו למחרת אותו יום מדיר יאסין הביאו לקריסת המוראל בכפרים פלסטינים רבים, כולל אלה שבוואדי עארה, להיחלשות ההתנגדות ולבריחה המבוהלת.

 ………………………………………………..

 סיכום   

המקרה של כפר קרע הנו ייחודי ויוצא דופן בקורות הפליטים הפלסטינים ממלחמת העצמאות של ישראל ובהתדיינות על זכות ה'שיבה': כפר שלם התפנה בלי שנכבש בפועל על ידי צה"ל, ואחרי 11 חודשים חזרו כמעט כל תושביו לבתיהם. זאת בניגוד לעשרות כפרים אחרים שהתפנו או פונו ועד היום אין מתירים להם לשוב, כולל המקרה המפורסם של תושבי הכפרים אקרית ובירעם, אשר אף שהם אזרחי המדינה ואף שבג"ץ הכיר בזכותם לחזור לכפריהם הם עדיין מפוזרים ואינם יכולים לשוב.

אנשי כפר קרע מייחסים את שיבתם לקשרים הטובים שהיו להם עם היהודים, לנחישותם להישאר בסמוך לכפר, ללכידותם החברתית, ששמרה עליהם גם כאשר היו מפוזרים באזור, וגם לעובדה שצה"ל לא הרס את המבנים והם לא נפגעו מלבד שלושה בתים שפוצצו בבוקר הקרב. כוחות צה"ל שלטו בכפר רק מן הגבעות שסביב ולא נכנסו לשטח הבנוי, ולכן נותרו בתי הכפר שלמים ורובם אף לא נבזזו. ב-11 החודשים שהם נעדרו מכפרם היו מאות תושבי כפר קרע פזורים בכשלושים מיישובי הסביבה, בעיקר מזרחית לכפר. בחודשי הקיץ הם שכנו בין מטעי הזיתים ובשולי הכפרים, בציפייה לשוב לבתיהם ולאדמותיהם. תחילה סייעו להם מארחיהם, אך גם להם לא היה די מזון ויכולתם לעזור הייתה מוגבלת. הגברים נהגו ללכת מדי בוקר לשדות בניסיון לאסוף את יבולם, אך לא תמיד צלח הדבר בידם. חיילי אלכסנדרוני שישבו על הגבעות מסביב מיקשו את הדרכים המובילות וצלפו על הפלאחים. כשהגיע החורף והתברר כי השהות מחוץ לכפר תהיה ממושכת עברו רבים להתגורר אצל קרובי משפחה או שכרו חדרים בכפרי האזור, ושם חיו בתנאים קשים של צפיפות ועוני. חלק מן התושבים מצאו פרנסה דחוקה בייצור פחם, אחרים מכרו את תכשיטי הזהב של הנשים או חפצים אחרים כדי להתקיים. מי שהיו אז ילדים זוכרים דווקא את החופש שזכו לו. לא היו מסגרות לימודיות והם הונחו לנפשם בעוד המבוגרים נאבקים למצוא פת לחם. המבוגרים זוכרים מצוקה, פחד ואי=וודאות. לא התקיימו חתונות, החגים לא צוינו, איש לא ידע מה יעלה בגורלם.

תושבי כפר קרע מתייחדים בכך שהקפידו להישאר בקרבת הכפר. ממקומות מושבם הארעיים הם יכלו לראות את בתיהם עומדים על תלם וידעו כי הישראלים לא נכנסו אליהם. ציפייתם לחזור כשתסתיים המלחמה הייתה על כן מוחשית יותר מן הציפייה של תושבי הכפרים שנהרסו לאחר שנכבשו. הכפר קניר לדוגמה שכן בקרבת מקום, צפונית לכפר קרע. אנשי אלכסנדרוני כבשו אותו בסוף אפריל ותושביו גורשו ממנו, בתיו נהרסו כליל ותושביו נפוצו ונותרו פליטים עד היום. כמוהם גם תושבי כל כפרי 'בלאד א-רוחא' שמכפריהם לא נותר שריד.[2]

 כפר קרע היה חלק מאזור ה'משולש', שלא היה מיועד להיכלל בתחומי מדינת ישראל לפי הסכם החלוקה אך סופח ברגע האחרון בהסכמי רודוס. ייתכן שהשלטונות בשני הצדדים לא שמו לב למתרחש בשטח באותם ימים של משא ומתן, והתושבים ניצלו פרצה קצרה בזמן והתארגנו במהירות לשיבה. מן הדיווח שלהם אפשר ללמוד כי הירדנים לא היו מעוניינים בתוספת של פליטים בשטחם ולכן עודדו אותם לשוב בעוד בצד הישראלי נערכו סיכומים בעל פה עם ידידיהם היהודים באזור, שהיו זוטרים במערכת הצבאית והשלטונית דאז. אלה, כך נראה, לא ביקשו וגם לא קיבלו אישור מגבוה.

הסיפור של כפר קרע ושל תושביו יכול ללמד על חוסר התכנון ששרר באותה תקופה, ועל המקריות שהפקידה בידי אדם זה או אחר גורלות של מאות אנשים. נראה גם שלא הייתה מדיניות ישראלית מתוכננת לגרש את תושבי הכפרים באזור, שכן הם לא היו אמורים להיכלל בתחומי מדינת ישראל. הכפרים האחרים היו נתונים לשליטת כוחות ערביים זרים וצה"ל לא ניסה כלל לכבוש אותם. הפקודה לכבוש את כפר קרע עצמו נבעה, כפי שעולה מן המסמכים, ממיקומו הגאוגרפי האסטרטגי בפתחו המערבי של ואדי עארה, אך נראה שלא הייתה כוונה לגרש את תושביו.

גם מעדויות אנשי הכפר מתברר שלא התקבלה החלטה רשמית להחזירם והרשות לשוב ניתנה כתוצאה משתדלנותם ויצאה אל הפועל בזכות אי-הסדר ששרר בעקבות המלחמה, שאִפשר לאנשים בשטח לקבל החלטות עצמאיות בלי להתייעץ עם הממונים עליהם. ייתכן שאילו חיכו עוד שבועיים–שלושה לא היו מצליחים לחזור.

המאמר המלא מופיע ב: מרדכי בר-און ומאיר חזן (עורכים) אזרחים במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד בן צבי, המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, ירושלים תש"ע (2010).