הם הצילו את הקיבוצים: ראיון עם ד"ר שלמה ברגיל על ספרו "וישבתם בטח"

שרה אוסצקי-לזר

 הם הצילו את הקיבוצים: ראיון עם ד"ר שלמה ברגיל על ספרו "וישבתם בטח"

וישבתם בטח

 לקראת יום השואה יצא לאור בהוצאת יד ושם ספר ראשון במסגרת הפרויקט "תרומת הניצולים למדינת ישראל", העוסק בקליטת ניצולי השואה בהתיישבות העובדת. חציו מוקדש לתנועות הקיבוציות ונכתב בידי חבר רמות מנשה ד"ר שלמה בר-גיל וחציו השני מספר על הקליטה במושבים ונכתב בידי חברת מושב נאות הכיכר ד"ר עדה שיין. כך יכולים המחברים להעיד גם מתוך נסיונם האישי וממראה עיניהם על מושאי מחקרם. 

כשברכתי את בר-גיל לרגל צאת הספר בשיחת מדרכה בשבילי הקיבוץ הוא הפתיע אותי ואמר: "יש לי תיזה מעניינת בעקבות המחקר הזה – ניצולי השואה למעשה הצילו את התנועה הקיבוצית!" מייד נפניתי לקרוא את הספר ולשוחח איתו ארוכות על העבודה, ממצאיה ומסקנותיה.

 מה הביא אותך להתעמק בנושא הזה?

כבר בעבודת הדוקטוראט שלי עסקתי בחקר "שארית הפליטה". כתבתי אז על עליית הנוער ותפקידה בחינוך ובשיקום הילדים והנערים שניצלו מן השואה בעשור הראשון לאחר המלחמה. (המחקר יצא לאור בספר בשם מחפשים בית – מוצאים מולדת, בהוצאת יד בן צבי). סקרנותי התעוררה כשנוכחתי לדעת שלתנועה הקיבוצית היה חלק נכבד בקליטת אותם בני נוער שנותרו לבדם בעולם ובהפיכתם לישראלים לכל דבר. הפעם הרחבתי את היריעה וחקרתי את הצורות השונות בהם קלטו הקיבוצים את הניצולים מכל הגילאים באותן שנים. עמיתתי עדה שיין חקרה את התקופה המקבילה במושבים.

 בשיחה זו נתרכז בתנועה הקיבוצית – האם לדעתך אפשר לראות בקליטת הניצולים סיפור הצלחה או כשלון?

ההסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה, שהיתה הראשונה שחקרה את יחס החברה הישראלית לניצולים טענה לפני שנים כי לטווח ארוך היתה קליטתם בקיבוצים כשלון, כיוון שרובם עזבו בסופו של דבר את הקיבוץ ועברו לחיות בעיר. אני חולק על דעתה, למרות היותה ידידה טובה שלי. מצאתי כי תרומתם של ניצולי השואה להתיישבות היתה עצומה ונמשכה לאורך שנים, ומצד שני – הקליטה בקיבוצים סייעה להם להתגבר על טראומות העבר ולהפוך לאנשים חיוניים, יצרניים ותורמים לחברה. רבים מהם נשארו בקיבוצים וגם אלה שעזבו נשאו איתם מטען חיובי.

 משיחות עם ותיקי הקיבוץ שלנו למדתי שלא היה שום טיפול מיוחד בהם, שום עזרה מקצועית פסיכולוגית לא הוגשה, וגם – לא היה רצון לשמוע אותם ולהקשיב למה שעבר עליהם. איך בכל זאת הם הצליחו להתגבר ולחיות חיים נורמליים?

באופן מפתיע, למרות עוצמת האסון, למעלה מ-90% מהניצולים הפכו לאוכלוסיה נורמטיבית. קשה להבין זאת מבחינה אנושית, זה לא יאומן. התקופה היתה חד פעמית בהסטוריה של עם ישראל, השואה היתה נוראה, מעבר לכל דמיון, אך אחריה היתה צפייה גדולה להקמת המדינה. היו בפניהם מטרות חשובות וקונקרטיות – הגנה, צבא, עבודה, קליטת הנוער, הקמת משפחות. היו להם תפקידים חיוניים וזה היה מעשה של שיקום גדול יותר מכל טיפול מקצועי, שגם אם היו רוצים להעניקו להם – הוא לא היה יכול להתבצע מבחינת ההיקף הנדרש והתנאים ששררו אז.

 נחזור לאמירה הפסקנית שלך שהניצולים בעצם הצילו את התנועה הקיבוצית. איך הגעת למסקנה הזאת?

בין 1940-1945, שנות המלחמה באירופה, היו בארץ עזיבות המוניות מהקיבוצים, על רקע של משבר כלכלי, אי סיפוק ותנאים קשים. למעשה, הקיבוצים הפכו לתחנות רכבת – אנשים באו והלכו, גרעינים ובודדים נקלטו ועזבו. והנה, אחרי כל האכזבות והתחושה שנתרוקנה הרזרבה לתנועה הקיבוצית, הגיעו פתאום קבוצות מאורגנות של "קיבוצי עלייה"  ובהן אנשים צעירים שהיו איתנים מאד ברצונם להיקלט. רובם באו לקיבוצים עם רקע אידיאולוגי, אמנם הם לא היו ספוגים בתורות מארקס ולנין, אבל אפיינו אותם תחושות של אחווה וסולידריות, צורך בבית ובקהילה. השיתוף היה חשוב להם יותר מאשר לארץ ישראלים. אם נתבונן במספרים, והספר מביא נתונים מפורטים על כך,  ב-1944 היו בתנועה הקיבוצית  28 אלף חברים ב-120 קיבוצים, בסוף 1948 היו 45 אלף חברים ב-159 קיבוצים, ואילו בסוף 1953 כבר נספרו למעלה מ-73 אלף חברי קיבוץ ב-227 נקודות יישוב. זאת, למרות העזיבות שנמשכו של בני הארץ. כך, ניתן לקבוע שכמעט כל הגידול הדמוגראפי הושג תודות לניצולי השואה. אינני מהסס לומר באופן גורף, שבלי ההשלמות הללו התנועה היתה נשארת אחרי 48 בלתי משמעותית מבחינה מספרית ופוליטית. לכן, תרומתם היתה מאד משמעותית. לא רבים יודעים למשל, שכמחצית מן החברים בהכשרות המגויסות של הפלמ"ח – סמל הצבריות והישראליות – היו ניצולי שואה! מי שהכי נהנה מהקליטה היה הקיבוץ הדתי, אחרי נפילות גוש עציון נשארו בו כמה מאות חברים בלבד, וקיבוציו גדלו והתחזקו רק בעזרת שארית הפליטה.

 ומה בדבר קליטת ילדים יתומים?

התנועה הקיבוצית לבדה קלטה כ-12,000 יתומים ניצולי שואה מתחת לגיל 17. רובם היו צעירים שלא למדו בבית ספר מסודר בגלל המלחמה, וחלקם היו אפילו אנאלפבתים. תוך זמן קצר למדו את השפה העברית בצורה מסודרת, התגייסו לצבא והפכו אחר כך לאנשים מובילים בכל התחומים. אמנם אי אפשר להתעלם מכך שנעשו שגיאות, אבל זה היה שייך לתקופה, לא היו כוונות רעות. למשל, הפרידו בין אחים שנשארו לבדם בעולם והיפנו אותם לקיבוצים שונים בניגוד לכל הגיון, או עניין החלפת השמות שהיה בעייתי וטראומתי לילדים, לא רק שפגעו בזהותם, אלא שכך פחתו בהרבה הסיכויים המעטים שמישהו מבני משפחתם ימצא אותם. לא הבינו מה עבר עליהם. ראיינתי אישה בקיבוץ ותיק שהגיעה לשם בהיותה בת 10. היא אומצה ע"י משפחה חמה ואוהבת, אבל מה שהיא זוכרת זה ששאלו אותה – למה בני משפחתה הלכו כצאן לטבח? ילדה בת עשר, שאיבדה הכול – וזה מה ששאלו אותה! מצד שני, היתה השקעה רבה בילדים – על כל 4 מהם היקצו הקיבוצים עובד או עובדת, טיפלו בהם באהבה ובמסירות רבה, אבל בחוסר הבנה מוחלט. אך יש לזכור כי הנסיונות לקלוט אותם בערים, כמו למשל את ילדי טהרן שרצו לרכזם בבית יתומים אחד בתל אביב – לא צלחו, ושלחו אותם לקיבוצים. היה זה שלמה רוזן משריד שקבע את המדיניות  של קליטת הנוער באומרו שהקליטה היא לטובת הניצולים, אבל לא פחות לטובת הקיבוצים. להערכתי, היתומים הללו – רובם נשארו בקיבוצים. אין לי מספרים מדויקים אבל העובדה שלרובם לא היתה אלטרנטיבה מחוץ לקיבוץ מסבירה למה היו פחות עזיבות.

 אתה כותב על שליחי התנועות הקיבוציות שהגיעו לאירופה מייד לאחר המלחמה. 160 שליחים מתוך תנועה של כמה עשרות אלפים – זה מספר עצום.

אכן, 160 שליחים יצאו מהארץ לאירופה מסוף 45 עד 47. הם נשלחו במטרה לארגן את שארית הפליטה במה שנקרא אז "קיבוצי עלייה". רצו גם לעזור להם וגם למשוך אותם לקיבוצים. התנועות ראו בהם רזרבה להשלמה בקיבוצים, שכאמור באותה תקופה סבלו ממשבר קשה. היתה תחרות מאד קשה בין התנועות. התנאים היו קשים אז גם בארץ וכמובן באירופה, כולם רצו לקלוט אך לא תמיד הבינו איך לעשות זאת. התנועות נתנו זהות מסוימת לקבוצות ולבודדים, אנשים הרגישו השתייכות לתנועה וזה היה דבר חשוב על רקע אובדן המשפחה והחיים הקודמים. כך שאין לראות בתחרות זו רק צדדים שליליים.

 האם היתה קליטה סלקטיבית בקיבוצים?

מה פירוש קליטה סלקטיבית? למשל לגבי ילדים יתומים חולים היתה מדיניות רשמית של הסוכנות להשאיר אותם באירופה ולהביאם בשלב מאוחר יותר בהנמקה שאין אפשרות כלכלית לטפל בהם –בארץ בכלל, ובתוך זה גם בקיבוצים. המדיניות הזאת השתנתה אחרי 47. אנשים מבוגרים מלכתחילה לא הגיעו לקיבוצי העלייה, אלה היו מסגרות של צעירים בעיקרן. הסלקציה נעשה באופן טבעי.

 אתה מציין מספר דגמים של קליטת הניצולים בקיבוצים – האם תוכל לפרט?

 מצאתי דגמים שונים של קליטה ובחרתי מספר קיבוצים מייצגים אותם חקרתי לעומק, שכן אין אפשרות לבדוק את כולם.  הדגם הראשון – קיבוץ גדול וותיק שקלט השלמה, דוגמת יגור. מאות ניצולים נקלטו בו כבודדים או בקבוצות, חלקם עם עבר תנועתי וחלקם לא. עשרות מהם נשארו ביגור. אחת מהן, שרה שנלר,  כתבה בספר יגור בשנת 1965: "היו לנו חבלי קליטה לא קלים… זכינו לטיפול ולהדרכה, שיחות הסברה וכו'… במשך הזמן נקלטנו בעבודה והתקשרנו למקום וכיום, האם אוכל להתאונן על משהו בחיי, כאשר מאחורי זוועות המלחמה, כולל גיהנום אושוויץ? יום יום אני מברכת על אושרי, שזכיתי לגדל את ילדי במולדת באווירה של חופש" (עמ' 74)

דגם שני היה השלמה של קיבוץ במשבר, וכאן לקחתי כדוגמה את ניר דוד (תל עמל)  שנותרו בו רק כמאה חברים באמצע שנות הארבעים והוא קלט השלמה של שני גרעינים תנועתיים משארית הפליטה שמנו יחד גם הם כמאה איש. זו היתה השלמה תנועתית חזקה בעלת דפוסי תרבות ומנהיגות משלה ובשנים הראשונות שמרו חבריה על פעילות עצמאית ונפרדת מן הוותיקים. הדבר הוביל לחיכוכים ולוויכוחים על סוגיות גדולות וקטנות. למרות שהצליחו לבנות יחד קיבוץ משגשג – הרי מפתיע לגלות ששאריות מחילוקי הדעות דאז נותרו בעינן עד היום.

 ומה בדבר קיבוצים חדשים שהוקמו ע"י הניצולים עצמם?רמות מנשה, מגידו וגבעת עוז הם כמה דוגמאות לקיבוצים שהוקמו במהלך מלחמת העצמאות בידי גרעינים של ניצולי שואה, שהתארגנו עוד על אדמת אירופה. התנועות היו אלה שהורו להם היכן להתיישב, בהתאם לצרכים שהכתיבה המלחמה והצורך בהתיישבות בפריפריה. כך למשל, חברי רמות מנשה קראו לעצמם "בוני הנגב" וחלמו להתיישב בדרום, אולם נאלצו לקבל את "דין התנועה" ולהתיישב על הגבעות דרומית ליקנעם. אברהם (אברשקה) ורד ממייסדי הקיבוץ שעבר שבעת מדורי גיהנום בתקופת השואה אמר בראיון לספר: " כאן, בקרב היישוב הלוחם חזר אלי הרצון לחיים" (עמ' 80). הגרעינים הללו עברו תקופות הכשרה בקיבוצים ותיקים באזור שלא תמיד נתנו להם הרגשת בית, ולעתים הגיעו אפילו עד פת לחם. "הצברים לא הבינו אותנו", אמרה רות שטרן מן הגרעין ההונגרי שייסד את מגידו. לא רק החברים מן השורה התקשו להתמודד עם קליטת ניצולי השואה, גם הנהגת התנועות לא תמיד הבינה ונהגה בהם בשרירות.

 

קיבוץ נצר סירני, שנקרא על שם הצנחן אנצו סירני הוקם מתוך איחוד בין קבוצת ניצולי מחנה הריכוז ששוחררו בידי אנשי הבריגדה, שנקראה "קיבוץ בוכנוולד" לבין פורשי גבעת ברנר, חברי מפא"י.  לאחר עלייתם ב-1945 שהו חברי קיבוץ בוכנוולד כשנתיים בהכשרה באפיקים וחלמו להקים קיבוץ עצמאי. ביום עלייתם לקרקע ביולי 1948 נכתבו בעלון הקיבוץ דברים המתמצתים את תחושתם של ניצולים שהקימו התיישבות: "הקיבוץ… עלה ויצא מתוך חברה מושפלת ומשועבדת על ידי האויב, התנער מחלומות ביעותים, השתחרר מכבלי גוף ונפש; עלה בלמדו אותם לחיות יחד… עלה בלכדו אנשים לגוף אחד בתתו להם מטרה משותפת אחת, בהעלותו אותם על דרך אחת; עלה בספחו את בניו לשורות העם הלוחם על חירותו…"(עמ' 90). בנספח לספר אני מביא קטעים מיומן שכתבו חברי קיבוץ בוכנוולד  מ-1945 עד 1953 המעיד על התפתחות היישוב בשנותיו הראשונות.

 פרק מיוחד אתה מקדיש להנצחת השואה. נראה כי לתנועות הקיבוציות היה חלק מכריע בעיצוב זכרון השואה בישראל.

נכון. כזכור היה זה מרדכי שנהבי ממשמר העמק שהגה את רעיון הקמתו של יד ושם, אך הוא הציע בזמנו להנציח רק את הגבורה ולא את השואה. זו היתה התפיסה אז. היה צורך בהילה של גאווה לאומית וכאמור לא היתה הבנה של מה שעבר על האנשים בתקופת השואה. מייסדי לוחמי הגיטאות בהנהגתם של צביה לובטקין ואנטק צוקרמן הקימו את המוזיאון בקיבוץ והצליחו להציב את מרד הגיטאות במעמד מיוחד בזכרון הקולקטיבי הכלל ישראלי – התאריך של יום השואה נקבע ביום פרוץ המרד בגיטו ורשה.  הטקס ביום העלייה לקיבוץ ב-19 באפריל 1949 היה למעשה עצרת הזכרון העממית הראשונה שהתכנסה בארץ  לזכר קורבנות השואה והשתתפו בה אלפי בני אדם (עמ' 107).

במקביל להם הקימו אנשי השומר הצעיר, אבא קובנר, ויטקה קמפנר ורוז'קה קורצ'אק את "מורשת" וזכרו של מרדכי אנילביץ' הונצח בקיבוץ יד מרדכי בדרום. רק כעבור שנים, כשהשתנה היחס לגבורה בעקבות משפט אייכמן, והובן כי גם ההישרדות במחנות ובמחבואים ועצם ההישארות בחיים היו מעשים של גבורה ולא רק הלחימה, הקימה תנועת הנוער הציוני את מכון "משואה" בקיבוץ תל יצחק. 

מכל הראיונות שקיימתי עלה, שבשנים הראשונות, "יהודים סתם" הרגישו מקופחים ופגועים לא רק בציבור הרחב בארץ אלא גם בידי ניצולי השואה שהשתתפו בלחימה, בפרטיזנים או במרידות בגיטאות. התייחסו אליהם כאילו הלכו "כצאן לטבח" והדבר גרם לכך שרבים מהם שתקו ולא סיפרו מה עבר עליהם.

 בפרק הסיכום אתה קובע כי לאנשי שארית הפליטה  היתה גם "תרומה מאוחרת" לתנועה הקיבוצית. למה הכוונה?

בין 1945 ל-1955 הגיעו ארצה כרבע מליון ניצולים בוגרים ועוד כ-31 אלף ילדים. מן הבוגרים נקלטו 7% בתנועה הקיבוצית ומן הילדים למעלה משליש. גם לאלה שעזבו בסופו של דבר העניק הקיבוץ  תקופת מעבר בה למדו עברית ולעתים גם מקצוע, למדו להכיר את החברה ואת תנאי החיים בישראל והפכו בפרק זמן קצר מאד מפליטי שואה לחלוצים ולאזרחים שבאותה תקופה נמנו על האליטה של החברה. תרומתם לתנועה הקיבוצית היתה עצומה, כפי שציינתי. הם הזרימו כוח אדם צעיר ויוצר לקיבוצים שהיו במשבר. התרומה המאוחרת הגיעה כעבור שנים, כאשר חלק מן הניצולים הפכו למנהיגים בתנועותיהם ומילאו תפקידים חברתיים, כלכליים ותרבותיים הן בקיבוצים והן ברמה הארצית. תקצר היריעה מלמנות כאן את הסופרים, האומנים, היוצרים, אנשי הרוח והמעשה שצמחו מקירבם. בכוחות נפש נדירים הם התגברו על עברם והפכו לאנשים תורמים לכלל הקיבוצי והלאומי, לכן אני רואה בקליטתם סיפור הצלחה ולא כשלון.

 ולסיום – מהיכן לקוח שמו היפה של הספר?

מספר דברים פרק י"ב  פסוק י' בו נאמר: "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלוהיכם מנחיל אתכם, והניח לכם מכל אויבכם מסביב וִישבתם בטח".

בסיום קריאת הספר והריאיון אני מהרהרת לעצמי – כיום נותרו בתנועה הקיבוצית כ-4500 ניצולי שואה, האם הם באמת יושבים בטח?  האם אנחנו דואגים לרווחתם בשנות שֵיבה וחולי? האם בחיי היומיום, ולא רק ביום השואה, אנחנו נפנים להקשיב להם? להאזין לצרכיהם ולספק את מחסורם?

עבודתו של שלמה בר-גיל יכולה לזקוף את קומתם ולתרום תרומה מאוחרת לדמותם ומעמדם בחברה הקיבוצית של היום.

 ____________________________________

שלמה ברגיל/עדה שיין, וישַבֽתם בּטח, ניצולי השואה בהתיישבות העובדת 1955-1945, הוצאת יד ושם , המכון הבינלאומי לחקר השואה, 2010

 פורסם בדף הירוק, 8.4.2010