שרה אוסצקי-לזר
ראיון עם ד"ר רות קמחי לרגל צאת ספרה ציונות בצל הפירמידות – התנועה הציונית במצרים 1948-1918 (עם עובד).
בילדותה בילתה רות קמחי את חופשות הקיץ בקיבוץ עין החורש אצל חברים של אבא, אבל מעולם לא עלה בדעתה לשאול מה קושר את אהרן ליסקוביץ, הבורגני מרמת גן, לקיבוץ של השומר הצעיר. שנים אחרי מותו, בעודה שקועה בכתיבת עבודת הדוקטוראט שלה, למדה לדעת כי אביה היה אחד מארבעה צעירים יהודים שהקימו ביוזמתם קן של "העברי הצעיר" בקהיר, כיוון שתנועת "מכבי" בה היו חברים לא היתה מספיק ציונית לטעמם. בנובמבר 1932 הם פנו להנהגת השומר הצעיר בארץ וביקשו הדרכה כי לדבריהם "אין אנו מוכשרים לעת עתה לתפקיד שהטלנו על עצמנו". כעבור שנתיים של פעילות וביסוס התנועה עלו לארץ והתיישבו בעין החורש. ליסקוביץ, שאביו ברח למצרים מן הפוגרומים ברוסיה בראשית המאה והתפרנס היטב מבית הדפוס שהקים, לא היה מורגל בעבודות השדה ובאורח החיים הסגפני דאז. עד שהגיע, מצאו להם שניים מחבריו – גדליה מוג'נאגה ואברהם ארז'יל אהבה בחיק נשים מן הגרעין הפולני בקיבוץ, והוא וחברו מרדכי אלבגלי, מנהיג החבורה, שלא הסתגלו לחיי הקיבוץ, עזבו לחיפה.
אז איך קרה שנולדת בקהיר ולא בחיפה? אני תוהה. אנחנו יושבות ליד שולחן עץ גדול במטבח הצבעוני בביתה ברמת השרון, בו היא חיה כבר 45 שנים עם בעלה דייב קמחי, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ובכיר במוסד. רותי מציתה סיגרילה, מתרווחת לאחור ומדברת בשטף. כשפרצה מלחמת העולם השנייה סבא שלי הגיע לחיפה ולקח את אבי בחזרה לקהיר, שיהיה עם המשפחה. אבא לא חדל מפעילותו הציונית גם בתקופת המלחמה וכך פגש את אמי, ילידת חלב שבסוריה, שאחותה עבדה במשרדי הקק"ל. הם התחתנו וכך נולדתי על גדות הנילוס. אחרי שקמה מדינת ישראל ויהודי מצרים הבינו שהאדמה רועדת תחתם, עזבנו לאיטליה עד יעבור זעם וכעבור כשנה עלינו לארץ. זו היתה עלייתו השנייה. המשפחה בנתה את ביתה על גבעה ברמת גן על פיסת אדמה שסבי קנה עוד בתקופת המנדט ושם גדלתי. סבתי היתה מראש פינה וסבא נהג לקנות אדמות בארץ כמעשה ציוני, למרות שישב בקהיר, אולי ידע שיום אחד יחזור.
הסיבה לפגישתנו עתה היא הופעת ספרה של קמחי "ציונות בצל הפירמידות: התנועה הציונית במצרים 1948-1918" (עם עובד). כמה כרכים ירוקים של הספר עב הכרס הזה, 850 עמודים צפופים, מונחים על השולחן ורותי חוזרת ואומרת – זה רק 60% מהדוקטוראט ויש לי עוד המון חומר שלא נכנס לכאן.
כשפרשה מעבודתה במערכת הבטחון, שם שימשה בתפקידים ניהוליים בכירים, היתה בת 52 עמדה בפני פרשת דרכים ולא ידעה מה תעשה הלאה. בתפקידי האחרון עבדו תחתי יותר ממאה אנשים, ידעתי שלא אוכל למצוא עבודה בסדר גודל כזה שתהיה גם מעניינת וגם מאתגרת, היא מספרת. ומי שמכיר את רותי, ואני מכירה אותה יותר משלושים שנה, יודע כי היא איננה מן הסבתות שיוצאות לפנסיה ומתמסרות לגידול נכדים (יש לה חמש נכדות יפהפיות) או לגינון (גינת הבית שלה גדולה ומרהיבה – שתלתי פה כל עץ, היא אומרת באהבה). כמה שיחות עם פרופ' יואב גלבר מאוניברסיטת חיפה הולידו את הרעיון לחפור לעומקו של הסיפור המשפחתי. היא החליטה לכתוב דוקטוראט על התנועה הציונית במצרים בשלושים השנים הסוערות שבין תום מלחמת העולם הראשונה ועליית התנועה הלאומית המצרית, דרך שנות מלחמת העולם השנייה בהן היתה מצרים זירת התרחשויות דרמטית, ועד להקמת מדינת ישראל, שהולידה את יציאת מצרים של הקהילה היהודית המפוארת שחיתה בה מדורי דורות. קמחי לא ידעה אז שהיא עומדת בתחילתו של מסע מפרך ומרתק אל עולם עשיר ומופלא שהיה מוכר עד אז רק למתי מעט ורק חלקים ממנו נחקרו. כעשור שנים הקדישה לנבירה בארכיונים ושקיעה באלפי מסמכים, נסיעות ברחבי העולם, ראיונות עם עשרות אנשים, איסוף מכתבים אישיים ותמונות ולכתיבה תוך ניתוח של האירועים בראייה מפוקחת ובפרספקטיבה לאחור. התוצאה היא מחקר ראשון מסוגו, עצום בהיקפו, חשוב מאין כמותו ומפתיע בגילוייו.
ה"הסתערות על ארצות המזרח"
מקומם ופעילותם של יהודי המזרח התיכון וארצות האסלאם נדחקו לשוליים בהסטוריוגרפיה של התנועה הציונית, כמו גם בתולדות התנועה הקיבוצית. קמחי מתמודדת בספרה היטב עם השוליות הזאת ומעבירה אותה לקדמת הבמה. היא מתארת קהילה תוססת, פלורליסטית ומשכילה שנוצרו בה כל הזרמים הפוליטיים היהודיים הידועים על המיגוון והשוני ביניהם, ועם הבעייתיות במערכת יחסיהם עם מרכזי התנועות בארץ ובאירופה, עם הקהילה היהודית במצרים ובינם לבין עצמם.
מרבית חברי הקהילה במצרים היו בעלי מעמד סוציו-אקונומי גבוה מזה של חברת הרוב המצרית. זו היתה קהילה בורגנית ובעלת אוריינטציה אירופאית, מורכבת מאנשים בעלי רקע תרבותי ועדתי מגוון. הציונות והקשר לארץ ישראל היו שונים מאלה שבאירופה. ממצרים אפשר היה לנסוע לארץ ברכבת, מה שלכאורה הקל על הקשרים עם הארץ ורבים אכן נהגו לבקר ולסייר בה והכירוה מקרוב. אך לעומת זאת היתה גם "הקלות הבלתי נסבלת של החזרה", כהגדרת קמחי: הקרבה הגיאוגרפית עבדה בסופו של דבר לרעה. הבאים ממצרים נחשפו מהר מאד לשוני ולקשיים. הרי לא היה מצב קיומי שדחף אותם לארץ, לא היו פוגרומים כמו במזרח אירופה, ולא היתה גם מצוקה כלכלית – הם חיו במצרים ברמה גבוהה בהרבה מאשר בארץ, ולכן, כשהיה קשה – אפשר היה פשוט לקחת רכבת ולחזור.
לאחר כמה שנים של פעילות עצמאית, הגיע לקהיר השליח הראשון של השומר הצעיר מן הארץ ב-1938. סשה קורין מקיבוץ מסילות שלח דיווחים סדירים על עבודתו והתרשמויותיו למזכירות הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי ובין השאר התלונן על "הריקבון החברתי הגדול", הנובע מכך שרוב חברי התנועה העובדים לפרנסתם כפקידים ו"מחוייבים להתלבש לפי האופנה החדישה ביותר": "הבחורות ברובן עושות מניקיור, מתפדרות ואחדות מהן גם צובעות את השפתיים. טבעות – זה דבר מקובל אצל בחורים ובחורות… הולכים הרבה לסינמה, קצת קוראים את העיתון – מסתפקים במזון הרוחני הזה" (!). למרות התופעות הללו שזעזעו אותו, לא איבד קורין תקווה והעריך, שאפשר יהיה לחזק את התנועה במצרים אם יישלח אליה שליח לעבודה רצופה של שנים אחדות ולא לשלושה חודשים בלבד, כמוהו. אולם שלפי עדותם של הצעירים אותם נשלח קורין לחזק, הוא דווקא הצליח במשימה. עזרא תלמור, ששמו היה אז ארנסט זוננה סיפר מאוחר יותר כי השליח הפיח אמונה בקרבם שהם יכולים לפרוץ בכוחות עצמם את דרכם להמשך הפעילות התנועתית, לגייס את הנוער ולהתרחק מאורח החיים הזעיר-בורגני שאפיין את הקהילה ואת שאר התנועות. הם אכן פתחו קן חדש בהליופוליס והצמיחו דור המשך של מדריכים שהחזיקו את התנועה לאחר עלייתם של מייסדיה לארץ. אלא שמכתביהם ופניותיהם לארץ ולהנהגה בוורשה לשלוח להם חומר חינוכי בצרפתית ובאנגלית לא נענו. אם קיבלו משהו – היה זה בעברית ובגרמנית. ולא שהחומרים הללו לא היו קיימים – בארה"ב היה חומר הדרכה רב באנגלית ובבלגיה ובתוניס הוא היה קיים בצרפתית, אלא שההנהגה לא מצאהל נכון לקשר ביניהם ואף נזפה בצעירים המצרים שוב ושוב על שאינם לומדים עברית!
קמחי מתייחסת בספר לפער התרבותי הזה, להתנשאות מצד השליחים וההנהגה כלפי היהודים המקומיים, שלא התאימו לסטריאוטיפים שהיו להם על אנשי המזרח ותרבותם. היא מכנה זאת "אוריינטליזם נבוך" ומפרשת – הממסד הציוני ושליחיו הופתעו למצוא במצרים קהילה יהודית משכילה, בעלת חינוך אירופי שבעצמה התנשאה הן מעל חברת הרוב המצרית והן מעל היהודים האשכנזים, ה"אוסט יודן" שלהם שהתיישבו במצרים (דוגמת משפחת אביה של קמחי למשל). הבאים מן הארץ ציפו למצוא קהילה מזרחית "טיפוסית" הסובלת מניוון, מצוקה, פרימיטיביות וחוסר תרבות, וסבלו מ"דיסוננס קוגניטיבי" במפגשם עם היהודים המצרים המשכילים דוברי הצרפתית ובעלי הגינונים האירופיים. בשל הקושי הזה, מסבירה קמחי, הם בחרו להפנות את חיצי ביקורתם אל אורח חייהם הבורגני, תקפו את רמת החיים הגבוהה והריקנית כביכול. זוהי "יהדות שטחית רודפת בצע", אמרו, התרבות האירופית שלהם מבוססת על חיקוי שטחי ואיננה אמיתית. וכאשר ראו בתי ספר יהודיים בהם לימדו חמש שפות ורמת החינוך בם היתה גבוהה במיוחד, אמרו בבוז כי העובדה שמלעיטים את הילדים בבת אחת בהרבה שפות מעידה על "חינוך לבנטיני זול". בשיח הציוני היתה למונח "לבנטיני" קונוטציה שלילית, (אפשר לומר כי המצב לא השתנה עד היום). אלא שקמחי טוענת, ובצדק, כי מאפייניה המיוחדים של הלבנטיניות כמו רב-תרבותיות, פלורליזם דתי ועדתי, יכולת גישור ופישור, סובלנות ופתיחות – מגלים את פניה החיוביים והמרתקים. היא מצטטת לשם חיזוק דעתה את הסופרת ז'קלין כהנוב, ילידת מצרים אף היא, שכתבה כי הלבנטיני הוא מוצר מוצלח של הכלאה בין שתי תרבויות או יותר.
עד כדי כך זלזל הממסד הציוני בנוער היהודי המצרי עד שהחליט בשלב מסוים להקים בו רק תנועה אחת בשם "החלוץ האחיד", כיוון שלדבריהם בארצות ה"נחשלות" הללו היהודים אינם מסוגלים כלל להבין את "ההבדלים הדקים" בין התנועות השונות באירופה וביישוב. וכך, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הוקמה במצרים תנועה ציונית גדולה ומאוחדת, שסחפה מאות חניכים וקיימה פעילות ציונית תוססת. ולמה נשלחו לפתע שליחים מרובים מארץ ישראל למצרים דווקא באמצע המלחמה? אחרי שנים בהן התחננו הפעילים המקומיים לסיוע ולא נענו, חלה לפתע תפנית. רות קמחי חושפת את הסיבות לכך. מתוך תכתובות פנימיות שמצאה בארכיונים היא מסבירה את השינוי שחל ביחסם של המוסדות הלאומיים בארץ ישראל כלפי יהודי מצרים וארצות המזרח התיכון בכך, שכאשר התבררו להם ממדי השואה באירופה הבינו כי עליהם לאתר למאגר יהודי חדש לעלייה. בתחילת 1943 כתב אחד ממנהיגי הסוכנות כי "לפתע מצאנו עצמנו בודדים כאי בים… אירופה בשבילנו לא היתה קיימת. אמריקה היתה רחוקה ולא היה קשר איתה ואז החלו המאמצים להתקשר עם יהדות המזרח… הוחלט להכשיר שליחים להסתערות על ארצות המזרח". כך החלה תקופה חדשה בה הגיעו לקהיר שליחים מכל התנועות במטרה לגייס אנשים לעלייה ולהצטרפות לקיבוציהם. הם מצאו בין השאר כי "אנשי השומר הצעיר היו היחידים הפעילים בתוך מִדבּר מצרים. הם לקחו לידם את רסן השלטון".
אולם "אופנת המזרח חלפה" שנתיים לאחר מכן, עם תום המלחמה. התנועות הציוניות שוב היפנו את מרב מאמציהן לאירופה לארגון שרידי העם היהודי שנותרו מן השואה ושוב זנחו את המזרח. לדברי קמחי, מלכתחילה פנו המוסדות למזרח רק מפני שלא התאפשרה פעולתם באירופה וברגע שנפתחו הדרכים מחדש למערב, הם נטשו את הפעילות במצרים ובארצות האסלאם האחרות.
הקמת קיבוצים
למרות זאת, התארגנו קבוצות לעלייה ולהגשמה וצעירים ממצרים הגיעו להכשרה ולהתיישבות בקיבוצים כמו גבעת ברנר, שפיים, כפר גלעדי, גבת, דגניה, עין השופט ורבים אחרים. קמחי מתארת את הסכסוכים והתחרות בין זרמי ההתיישבות השונים, המוכּרים גם מזירות אחרות, למרות, שכאמור דווקא במצרים הוקמה תנועה מאוחדת תחת חסות הסוכנות היהודית ומפא"י. השליחים נהגו לכתוב דיווחים אינטנסיביים וגלויים להנהגותיהם בארץ, ומכתבים אלה מהווים מקור לא אכזב ליצירת התמונה רבת הניגודים – מצד אחד פעילות ציונית מבורכת ומסורה אך מצד שני יריבויות פוליטיות קטנוניות על גבם של הצעירים הנלהבים לעלות ארצה.
שני גרעינים שהתארגנו במצרים התעקשו על רצונם להקים קיבוצים חדשים ולא להשלים את הוותיקים. באפריל 1948 הקים גרעין "הסנה" של תנועת "החלוץ האחיד" את קיבוץ ברור חיל, יחד עם חברי גרעין אחר שעלה ממרוקו. בספטמבר 1949 הוקם "קיבוץ מצרי א'", הוא נחשונים, המציין בימים אלה שישים שנה להיווסדו [ראה מסגרת]. חברי גרעין השומר הצעיר "קיבוץ עלייה א'", שעלו ממצרים לפני הקמת המדינה, הכשירו את עצמם כשנתיים ברמת השרון – אז מושבה נידחת, ועמדו על כך שברצונם להקים קיבוץ עצמאי, כדי לתת לאנשי תנועתם שנשארו מאחור מקום לשאוף אליו. התנועה ביקשה לשלוח אותם להשלמות לקיבוצים קיימים, אך לבסוף נתרצתה והם הקימו את נחשונים יחד עם קבוצות דוברות צרפתית מארצות אחרות ובראשן בלגיה, ועם חברי גרעינים ישראלים מהקיבוצים שריד ודליה. הקיבוץ נקרא על שם נחשון בן עמינדב, שהיה ראשון בני ישראל שיצאו ממצרים אשר העז לקפוץ אל ים סוף שנחצה לשניים, והפך סמל לתעוזה ולגבורה. אחד החברים הבולטים בגרעין דאז, שהיה ראש קן השומר הצעיר בקהיר כבר ב-1938! חי בנחשונים עד היום – זהו פרופ' עזרא תלמור, בן 92, פילוסוף, אינטלקטואל ומנהיג. תלמור הוא אחד העדים המרכזיים אותם ראיינה קמחי ארוכות לצורך כתיבת העבודה והיא מדברת עליו בהערכה רבה.
אחרי כ"ט בנובמבר – הקהילה הופקרה לנפשה
החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית השפיעה באופן ישיר על המצב הפוליטי במצרים, בה ישבה גם הליגה הערבית. העיתונות המקומית עסקה בהרחבה במתרחש בארץ ותקפה את הציונות יום יום. הסתה אנטי יהודית והפגנות המוניות נגד החלטת החלוקה, תקיפת בתי עסק של יהודים ונסיונות לפגיעה בנפש הפכו לדבר שבשגרה. הפעילים הציוניים בקהילה זומנו לחקירות, למרות שהשלטונות עדיין התירו את פעילותן של התנועות הללו מחשש שאם ייסגרו יפנה הנוער היהודי לקומוניזם. האווירה בקרב היהודים היתה של פחד ובהלה. ראשי הקהילה סברו כי מקור הרע הוא הפעילות הציונית בתוכה וקיוו כי השלטונות יבחינו בין יהודי מצרים הנאמנים להם לבין הציונים, עד כדי כך שהיו מוכנים לספק לממשלה רשימות של ציונים, כדי להציל את שאר אנשי הקהילה.
ואכן, הפדרציה הציונית במצרים חוסלה בידי אנשיה שלה בתואנה כי כעת, כשקמה מדינת ישראל אין צורך בה. המשטרה המצרית פשטה על משרדיה בינואר 1948 וצילמה כל מי שנכנס לבניין. תנועות הנוער שירדו למחתרת נותרו הכתובת היחידה למצוקת האנשים שביקשו לעזוב את מצרים, אך לא היו להם כלים לטפל בפניות אלה.
דווקא בתקופה קריטית זו, טוענת קמחי, הופקרה הקהילה לנפשה בידי המוסדות בארץ. נכון שהמצב בארץ היה קשה והיישוב עמד בפני מלחמה, אבל לא היו צריכים לשלוח פלוגה שלמה למצרים, היא אומרת בלהט. מספיק היה לשגר מספר שליחים שיארגנו את התנועות ואת הקהילה, שיתמכו בהם, שיקציבו כספים להוצאתם ממצרים. לא זו בלבד, אלא שלדבריה, בארץ כבר ידעו ששלטונות מצרים הרכיבו רשימה שחורה של הפעילים הציוניים והתכוונו לעצרם. אז למה לא הזהירו אותם? למה לא הוציאו אותם? ניכר כי היא איננה יכולה לסלוח גם שישים שנה אחרי. ב-15 במאי 48 נעצרו מאות מאנשי "החלוץ" האנשים האלה ישבו במחנות מעצר שנה וחצי בתנאים איומים ואחר כך גורשו ממצרים כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם! אפשר היה להצילם, אפשר היה להורידם למחתרת, כפי שעשה השליח האחרון שנותר במצרים – שליח השומר הצעיר אלי פלג לאנשיו. כשהיא מדברת על פלג עיניה נוצצות והיא אף מקדישה לו מקום של כבוד בספר. הוא היחיד שהצליח לארגן את תנועתו מחדש כארגון מחתרתי לכל דבר. תאים של ארבעה אנשים, שתי הנהגות שפעלו במקביל למקרה שאחת מהן תיתפס, סדרי תקשורת עוקפי צנזורה וסיוע כספי. פלג עזב את מצרים ב-24 במאי, אחרי גל המעצרים, והשאיר אחריו קבוצה גדולה של צעירים שלא רק המשיכו בפעילות של תנועתם אלא שימשו משענת ותמיכה לקהילה כולה בנושאי הגנה ועלייה. זאת, בשעה שסניף ארגון ההגנה שפעל במצרים הופקר ע"י הנהגתו בארץ וכך גם שאר התנועות. פלג עדכן את כל המוסדות הרלבנטיים בדבר המצב הרעוע במצרים ותבע לשלוח שליח לארגון ההגנה מחדש, אולם לא נענה. העזרה מהארץ בוששה לבוא, כפי שכתב פלג עצמו: "לא פעם נזדעזעתי מבחינה אנושית עד כמה מדכא הרושם לראות עסקני ציבור ותיקים נגררים אחרי חשבונות מפלגתיים". חברי השומר הצעיר במצרים החליטו לא להמתין לעזרה מבחוץ וארגנו בעצמם "מסגרת" בת 180 חברים מכל תנועות הנוער שאומנו בנשק קר והתארגנו להגנה על השכונות היהודיות.
היה בלגן בארץ, אומרת קמחי, לא הזהירו אותם ולא הוציאו אותם, למרות שליהודים רבים היו דרכונים אירופאיים והם היו יכולים לצאת בקלות. המוסד לעליה ב' אמר – שייצאו על חשבונם אם הם רוצים, אנחנו נוציא רק שליחים.
יתרה מזאת – מאז 1946 הועסקו רבים מחברי תנועות הנוער במצרים במשימות מודיעיניות, בפעולות שאם היו נתפסים במהלכן היו נדונים לתליה. צילום מסמכים, סיורים בנמלים וצילומי אניות, משימות מודיעיניות כמעט גלויות והכי גרוע – נשאר המון נשק, כמעט לכל אחד מהם היה בבית נשק. אימנו אותם ברימונים וחבלה. והילדים הצעירים האלה נשארו במצרים עם נשק שהוסתר בצורה חובבנית בבתי ההורים. היו ביניהם אף כאלה שהסתובבו עם אקדחים בחוץ ולא היה מפקד שינחה אותם איך להתנהג. אם לא היו מפקדים – היה צריך לפחות לאסוף את הנשק, היא אומרת, כדי לא לסכנם, אבל לא היה מי שיעשה את זה. יגאל אלון היה מודע למצב אבל אף אחד לא לקח אחריות. שנים רבות אחר כך עוד תהו יהודים יוצאי מצרים למה זכו ליחס מזלזל ומתעלם כזה. מדי פעם כשנערך כינוס או יום עיון בנושא קם מישהו ושואל – למה? למה הפקירו אותנו לנפשנו? אני קוראת לזה הזנחה ונטישה, אומרת קמחי בצער. היה אפילו רגע שאנשי המסגרת הפיצו שמועה בקרב אנשיהם שהגיע שליח מהארץ אבל הוא פועל במסווה ואינו יכול להיחשף, רק כדי להרגיע את הקהילה שיש מי שדואג להם בארץ ישראל.
כמעט "עסק ביש"
אחד הגילויים המרעישים שחושפת קמחי בספר היא פרשה של "כמעט" עסק ביש, אשר קדמה ל"פרשה" הידועה שהסעירה את הארץ במשך שנים ארוכות. בקהיר פעלה כאמור רשת מודיעינית מטעם המוסד לעלייה ב' ובראשה עמדה אישה מופלאה בשם יולנד גבאי-הרמר, שאיננה מוכרת מספיק לציבור הרחב. היא גויסה כבר ב-1945 על ידי אליהו ששון, פעלה בכיסוי של עיתונאית בקהיר וסיפקה ידיעות רבות ערך במשך השנים והפכה לאחראית לכל הפעילות המודיעינית לאחר עזיבת השליחים. הרמר נעצרה אף היא במאי 48, אולם שוחררה כעבור זמן לא רב בשל מחלתה ויצאה לפריס. היא נפגשה שם עם ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק והכינה דו"ח שקבע כי מצרים היא המדינה הערבית היחידה המעוניינת בהסדר עם ישראל. הרמר עלתה לארץ ב-1951 ועבדה במשרד החוץ עד פטירתה. גם היא, בדומה לקמחי ולכהנוב, וליוצאי מצרים אחרים, היתה בעלת השקפת עולם פלורליסטית וסובלנית. נכדה, הסופר אלן דה בוטון העיד עליה לאחר שנים רבות כי התחושה שהניעה אותה – שליהודים צריכה להיות מולדת – נבעה מהיותה שייכת לדור שבו היה טבעי לגמרי לחיות לצד הערבים. ליהודים מהדור ההוא הייתה ראיית עולם קוסמופוליטית שלהרבה ישראלים אין היום. סבתי כתבה ביומנים שלה, סיפר דה-בוטון, שהיא מקווה ליצור את האווירה הקוסמופוליטית הזאת בישראל וששנאת הזרים כאן מדכאת אותה.
אך נחזור לשנת 1948. המוסד לעלייה ב' החליט לשגר סוכן למצרים כדי להחליף את הרמר שנעצרה, אך הטיל עליו גם "שליחות מלחמתית מיוחדת" – פגיעה פיזית במנהיגים מקומיים. למשימה נבחר דוד מגן, יהודי ממוצא הונגרי שגדל בדרום אפריקה ונקרא גם טד קרוס. יחד איתו נשלח גם איש קשר שהיה בצבא הבריטי שניסה להעביר למצרים ג'ריקן מלא חשיש שהוחרם ממבריחים בארץ, כדי למכור שם את החומר ולממן את המבצע. קרוס הונחה ליצור קשר עם אנשי המסגרת בקהיר שהכירו כמובן את העיר ויכלו לעזור לו במשימה, בדיוק כפי שנעשה שש שנים מאוחר יותר בפרשת עסק הביש. הצעירים הללו נתנו בו אמון והיקצו חמישה מאנשיהם לביצוע המשימה, בהאמינם להבטחה שלאחר ביצוע מומלח של המשימות יסייע להם להימלט בדרכונים מזויפים.
קמחי חשפה את המסמכים הנוגעים למבצע ובתוכם דו"ח מפורט בחתימת קרוס עצמו תחת הכותרת "מבצע ניילון". לאחר שחלק שבחים לבחורים הנהדרים שמצא במצרים ואשר יהיו מוכנים בכל עת לעמוד לרשותו, הסביר קרוס-מגן כי נאלץ לשוב לארץ לפני הזמן שנקבע ומבלי לבצע את המוטל עליו בשל "עניינים פרטיים שלא מאפשרים תיאור הגיוני על גבי הנייר". התברר, כי הוא הסתבך בפרשית אהבים עם נסיכה מצרית מבית המלוכה ונאלץ להימלט על נפשו, וכך נמנע עסק הביש המוקדם וניצלו חייהם של צעירים יהודים תמימים שנתנו אמונם בשליח שהוליך אותם שולל.
ולסיום
כדי לכתוב עבודת דוקטוראט צריך נושא שתופס אותך בלב, אומרת רות קמחי. ואכן, הסיפור שהחל אצלה מתוך סקרנות משפחתית, שכמו אצל רבים מאיתנו מתעוררת רק לאחר פטירתם של ההורים, התפתח להרפתקה גדולה, שתפסה אותה לא רק בלב אלא בכל נפשה ומאודה. תחילה רציתי לכתוב רק על השומר הצעיר, היא מספרת, התנועה אליה השתייך אבי, שאגב סיים את חייו ב"ציונים הכלליים" דווקא. אולם ככל ששקעתי בחומר וראיתי את היקפו החלטתי לכתוב על הכל, על כל התנועות הציוניות שפעלו במצרים, כי הבנתי שהסיפור לא מוכר ולא ידוע. ועדיין נותר בידי חומר רב גם על התקופה שבין 48 ל-52, מועד ההפיכה במצרים. התנועות המשיכו לפעול עד ההפיכה ושליחים הגיעו, הפעם ממדינת ישראל, במסווה ובכיסוי של זרים. התנועה היחידה שהמשיכה להתקיים עד 1956 היתה בני עקיבא וגם על כך יש עוד הרבה מה לספר. אנחנו מסיימות את השיחה בתחושה שגם מאות עמודי הספר לא מכילים הכל, וכי יש עוד הרבה מה לכתוב ולספר. והרי כבר אמרו אבותינו שמצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח.
פורסם בדף הירוק, ספטמבר 2009
