שרה אוסצקי-לזר
ראיון עם פרופ' אביבה חלמיש על הביוגרפיה של מאיר יערי
בזכרונות הילדות של פרופ' אביבה חלמיש יש מקום של חיבה לאותם קיבוצניקים שבאו "העירה" לביקור ומצאו מקום ללון בו בביתם הצנוע של הוריה בצפון תל אביב. אביה, מרדכי חלמיש היה איש מפ"ם מסור ומעורכי "על המשמר" והיא עצמה הצטרפה באופן טבעי לקן צפון ואחר כך לקיבוץ להב, בו הקימה משפחה וחיתה כתשע שנים. יובל שנים מאוחר יותר, כשהיא כבר הסטוריונית מוכרת ומוערכת, היה זה אך טבעי עבורה להיענות לפנייה מ"יד יערי" לכתוב ביוגרפיה על המנהיג, ולצלול לתוך מסע ארוך ומרתק.
מאיר יערי היה בראש ובראשונה, ויותר מכל אדם אחר, מנהיג של הקיבוץ הארצי, קובעת אביבה חלמיש בביוגרפיה החדשה שחלקה הראשון יצא לאור זה עתה. מתוך המשולש תנועת נוער-קיבוץ-מפלגה, מה שעניין אותו באמת היה הקיבוץ. תנועת הנוער היתה בעיניו בעיקר מאגר אנושי לקיבוצים ועל פעילותו המפלגתית, שלא עליה היתה תפארתו, אכתוב בחלק השני של הביוגרפיה, היא אומרת.
חלמיש התנתה את הסכמתה לקבל עליה את המשימה בכך שכל החומרים הארכיוניים יהיו פתוחים בפניה ושלא תהיה שום צנזורה על הספר. עוד בחייו הפקיד מאיר יערי את ארכיונו האישי הכולל אלפי מסמכים בארכיון הקיבוץ הארצי הנקרא כיום על שמו. ביקרתי 67 פעמים בארכיון בגבעת חביבה, מספרת חלמיש, זאת בנוסף לימים הארוכים שישבתי במרחביה ובארכיונים אחרים כמו זה של תנועת העבודה ובארכיון הציוני.
כמו בכל ביוגרפיה של אדם הנחשב ל"מנהיג" צריך לחפש את ההסבר להגדרה זו הן בתכונותיו האישיות, הן בנסיבות החברתיות וההסטוריות בתוכן צמח והן בציבור המונהגים עימו קיים מערכת יחסים של השפעה הדדית.
לכן, שאלתי הראשונה לאביבה חלמיש נסבה על כך:
על גב הספר כתוב שאת מבקשת לפצח את חידת מנהיגותו. האם את מרגישה שהצלחת בכך?
סיקרן אותי לדעת מניין באו הכוח שלו והיכולת להיות מנהיג בלתי מעורער במשך שישה עשורים, מנהיג שלא חלה עליו חובת רוטציה. לדעתי, קודם כל, יערי היה נחוש להיות מנהיג בכל מחיר, עבד על זה והשקיע מאמצים להגיע לעמדת מנהיגות. אומרים שכוחו הגדול היה בשיחות אחד על אחד. הוא הצליח לשבות את לב האנשים ולקנות את אמונם. יעקב חזן למשל היה טוב יותר בהופעה בפני רבים, ויש אומרים שבשיחות אישיות הוא לא היה כל כך אמפטי וחברותי כמו יערי. צעירים ומבוגרים היו באים אל יערי או שולחים אליו מכתבים בהם שטחו את הבעיות האישיות והמשפחתיות שלהם, והוא היה מקשיב ומייעץ ונהג לענות לכל אחד. לדוגמה – נעמי פרנקל הסופרת שנפטרה לאחרונה קיימה איתו חליפת מכתבים חצי טרפואיטית. הוא היה גם אדם משכיל מאד, בעל ידע רחב ויכולת כתיבה ודיבור יוצאת דופן. תיבל את דבריו בפסוקים, פתגמים וציטטות מן הספרות. הוא לא ראה עצמו כמנהיג של מפלגת המונים, המסגרת האינטימית המצומצמת של התנועה התאימה לאופי של מנהיגותו – מדריך, מחנך, מטיף, אידיאולוג. נכון שלא תמיד זה עבד, היו משברים, והוא איבד את כוחו ומנהיגותו מדי פעם כמו בביתניה ואחר כך בשומריה. אבל חזר. לא בטוח שהחידה מפוענחת עד הסוף, אמשיך לעסוק בכך בחלק השני של הביוגרפיה שיכסה את השנים מהקמת המדינה ועד מותו ב-1987. כשבודקים מה כוחו של מנהיג צריך במקביל לשאול את השאלה – על אילו צרכים הוא ענה ומה חיפשו בו האנשים סביבו? בעת ייסוד הקבה"א היו חברים בו 300 איש בלבד, הם תמיד היו מיעוט לעומת התנועה בגולה שמנתה עשרות אלפי חניכים. זהו חלק מהסיפור של מנהיגותו – התנועה היתה קטנה והוא רצה להיות מנהיג טוטלי של ציבור קטן יחסי ולא מנהיג פוליטי של ציבור גדול, הוא גם לא שאף להציב אלטרנטיבה למנהיגות הציונית.
התמונה על כריכת הספר מבטאת היטב את התכונות הללו. יערי יושב על שרפרף נמוך בהטיית ראש קשובה וסביבו חבורה של צעירים שניכר בהם כי הם דרוכים למוצא פיו.
זוהי תמונה מ-1939 בשיחה עם גדודי "משמר העמק" ו"השדה". ג'ומס אמר ביום העיון שהתקיים לכבוד הספר כי הוא דווקא לא זוכר את יערי יושב כך בתוך מעגל, אלא תמיד עומד על במות ונואם. אמרתי לו כי יערי כזה יופיע בכרך השני, כשיהפוך לאיש המפלגה. כידוע, במשך שנים רבות התנגד יערי להקמת מפלגה והעדיף לשמור על המסגרת המוגבלת של תנועת הנוער והקיבוץ, זה התאים לו יותר.
מן הספר עולה דמות נוקשה ובלתי מתפשרת. את כותבת כי "יערי נותר ראש לחבורה שרבים מן האריות פרשו ממנה".
נכון, לשומר הצעיר היה אופי טוטאלי, חובק כל. הקולקטיביות הרעיונית ואימוץ האידיאולוגיה המרקסיסטית המהפכנית, שהיתה למעשה מנוגדת לערכי היסוד של תנועת הנוער שממנה נולד הקיבוץ הארצי, גבו מחיר אישי קשה מן החברים, דיכאו את נטיות הלב וגרמו לתסכול. לדעתי, הקיבוץ הארצי איבד אנשים רבים וטובים שלא עמדו בסתירה הזאת שנכפתה במידה רבה על ידי מאיר יערי. חוקרים אחרים כבר עמדו לפני על העובדה שיערי בחר באידיאולוגיה המרקסיסטית כדי לבדל את השומר הצעיר ולשמור על ייחודו כזרם פוליטי עצמאי בתוך תנועת הפועלים ובתנועה הציונית. דבר דומה אני יכולה לומר על רעיון הדו-לאומיות. אחת הטענות שלי בספר היא, שהעיסוק חסר הפרופורציות בנושא זה נבע בגלל הרצון של אנשי השומר הצעיר לבדל את עצמם. בשנות השלושים הרי לא היתה סיבה חזקה שלא להתאחד עם מפא"י. השומר הצעיר לא היה מפלגה וכזרם פוליטי הוא חבר למפא"י כסיעה בקונגרסים הציוניים. כדי למצוא סיבה לא להתאחד ולשמור על זהותם כתנועה חינוכית והתיישבותי ייחודית וכדי לא לאבד את עצמאותם, מה שהיה יותר פסיכולוגי ממעשי לדעתי, הם הדגישו את הנושאים שמצאו בהם הבדל – הסוציאליזם המרקסיסטי מצד אחד והפרוגרמה השונה לפתרון הסכסוך עם הערבים – הדו לאומיות. מי שחידד זאת במיוחד היה מרדכי בנטוב, אבל גם יערי דיבר על כך רבות. מעניין לציין כי ברגע שהוחלט על החלוקה הם זנחו את הדו-לאומיות בקלות מפתיעה ובלי כאבים, אולי אפילו בהקלה מסוימת. זהו סימן בעיני כי הרעיון לא היה מושרש עמוק מבחינה אידיאולוגית. נטישת הדו-לאומיות מלמדת גם על כוחו האדיר של יערי בהכוונת דרכה של התנועה. ברגע שהבין כי יש לעשות את השינוי הוא הציג זאת בפני החברים, שקיבלו את דעתו ללא ערעור. עד להחלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947 טען יערי כי התפנית הזאת פרגמאטית ונובעת מן המציאות, וכי אם המציאות תתפתח לכיוון של מדינה דו לאומית – מה טוב.
במה שונה כתיבת ביוגרפיה על אישיות הסטורית ממחקר הסטורי רגיל?
ביוגרפיה חייבת להיות מבוססת על מחקר אקדמי ללא פשרות, ואני מקווה שעמדתי במבחן הזה, אומרת חלמיש בצניעות, אך יש בה התייחסות לאדם ולא רק לתהליכים הסטוריים ולתנועה, מפלגה או ארגון שמושא הביוגרפיה עמד בראשם או השתייך אליהם. ביוגרפיות היו שנויות במחלוקת בקרב הסטוריונים ועד תקופה מסוימת לא אישרו לכתוב דוקטורטים על אישים. עכשיו זה השתנה, היום הז'אנר הזה מאד נפוץ. מדי שנה יוצאות לאור עשרות, אם לא מאות ביוגרפיות חדשות. זהו ז'אנר מושך ואנשים אוהבים לקראו. בכתיבת ביוגרפיה צריך לעמוד על המשמר ולמצוא את המינון הנכון בין הדיבור על אדם חי, על חולשותיו וחייו האישיים, לבין הגלישה למציצנות ופגיעה בפרטיות. מה שחשוב ביותר הוא, ובכך השקעתי מאמץ רב, לכתוב את הביוגרפיה בצורה קריאה ולא משעממת.
ואכן, אני יכולה להעיד שבלעתי את הספר על מאיר יערי כמעט בנשימה אחת. הוא כתוב בצורה קולחת, מעניינת, לעתים חומלת ולעתים מבקרת, חושפנית, אך במידה ראויה, דקדקנית אך לא טרחנית. זהו מחקר הסטורי קלאסי ממוסמך ומתועד, המבוסס על חומרים ארכיוניים וכתוב במקצועיות רבה, תוך הקפדה על מראי מקום ומבלי לערבב ידיעה ודעה. הכתיבה מתובלת הן במובאות מעוררות השתאות מתוך כתביו ונאומיו של יערי בעברית נמלצת ובדיאלקטיקה שפסה כבר מן העולם, והן בסיפורים ובקטעים אישיים מסקרנים. בין השאר דן הספר ביחסו האמביוולנטי של יערי לנשים ("נשים אינן בשלות לקומונה" ומצד שני – "יש להילחם בעד הרחבת אופק חייה של החבֵרה ובעד ריבוי אפשרויותיה המקצועיות והחברתיות"), דעתו על המשפחה כמוסד המאיים על הקיבוץ (שהשתנתה כשהפך לבעל ולאב), ומצד שני יחסו המיוחד לגברים ול"עדת הגברים", שעורר בעבר השערה בדבר נטיותיו המיניות. חלמיש מתייחסת לכך בזהירות וללא שיפוטיות ומפרשת את הדיבורים על ארוס וארוטיקה על רקע התקופה והרעיונות שהשפיעו על יערי מבית מדרשם של הוגים ופילוסופים בני הזמן. בספר גם תמונות מחיי נישואיו עם אנדה ותמיהה מדוע מהר למסד את הקשר איתה בעודו מביע התנגדות פומבית לנישואין. אולם כל הדברים העדינים והאישיים הללו, כולל האזכורים של ילדיו ונכדיו, נכתבים בצורה אחראית ורצינית, כחלק מן הנסיון להבין את הדמות ולא כרכילות או סנסציה.
כותרת המשנה של הספר היא "ביוגרפיה קיבוצית – חמישים השנים הראשונות 1897-1947)" מה כוונתך ב"קיבוצית"?
אכן, זוהי מילה שטומנת בתוכה כמה משמעויות. כפי שאני מסבירה בהקדמה לספר "קיבוצית" היא קודם כל במובן קיבוץ. כבר ציינתי שאי אפשר להבין את הקיבוץ הארצי בלי להבין את יערי ולהיפך ולכן הביוגרפיה שלו היא במידה רבה גם ביוגרפיה של הקיבוץ הארצי. שנית, במובן של קולקטיבית – ביוגרפיה של מנהיג היא בהכרח גם הסיפור של הציבור שבראשו הוא עמד. במילה קולקטיביות כלולה גם אותה "קולקטיביות רעיונית" מפורסמת שאפיינה את התנועה וגם ה"הנהגה הקולקטיבית" של יערי וחזן, שהיתה ביניהם סימביוזה יוצאת דופן במשך עשרות שנים. ולבסוף – כתיבת ביוגרפיה הינה מעשה קולקטיבי, שכן אין היא מחקר חלוצי אלא מתבססת על חיבורים קודמים, כולל של הגיבור עצמו שהיה שותף פעיל ומודע לעיצוב הביוגרפיה שלו. יערי היה שותף לכתיבת הביוגרפיה שלו בכתבים שהשאיר אחריו ובראיונות שהעניק לאחר גיל שמונים לשלושה מאנשי הקיבוץ הארצי ששיכנעו אותו בצורך לשמֵר את קורות חייו – אלי בן גל, ישראל זמיר ונתן שחם.
הסוגיה של המנהיג וההסטוריה וההשפעה ההדדית ביניהם היא שאלה אוניברסלית, ואני מצטרפת לדעת גדולים שאמרו כי אי אפשר להבין את האירועים רק באמצעות הנסיבות ההסטורית ואי אפשר גם להבינם רק באמצעות הכרת האישיות אינדיבידואלית. לכן, בביוגרפיה צריך לשלב את שניהם. עזר לי מאד שהכרתי את התקופה ממחקרי הקודמים וכן העובדה שגדלתי בשומר הצעיר, הייתי חברת קיבוץ והכרתי את האנשים והצופן החברתי והתרבותי שלהם. אך מאידך אני רחוקה דיי כדי לשמור על כתיבה הסטוריוגרפית אקדמית, נקייה מחשד להטיה כלשהי.
נושא מעניין במיוחד שאת מטפלת בו בפרקים אחרונים של הספר הוא יחסו של מאיר יערי לשואה, לחברי התנועה שלחמו בגיטאות ולניצולים שהגיעו לארץ אחרי המלחמה. כתבת על כך גם מאמר בספר "שואה ממרחק תבוא", שערכת יחד עם דינה פורת תחת השם שאותי זעזע "מרחביה וסטלינגרד! לא ורשה ולא מצדה". האמנם ראה מאיר יערי במרד גטו ורשה איום על הקיבוץ ובסטלינגרד סמל גבורה יותר מאשר מצדה? האם חייקה גרוסמן, צעירה שגילתה תכונות מנהיגות בתנאים הנוראים ביותר היוותה בעיניו איום על מנהיגותו שלו?
כמו מנהיגים אחרים שהיו בארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה גם ליערי לקח זמן עד שתפס והבין מה באמת מתחולל על אדמת אירופה. לכך נוסף גם הצורך להתיישר עם מהלכיה של ברית המועצות בשנתיים הראשונות למלחמה ולתמרן בין הרגשות הסותרים שעוררה בקרב היישוב בארץ – בין הערצה לדחייה. הדברים מתוארים בפרק האחד עשר בספר "פנינו אל כוחות המחר".
אחרי השואה התקיים מפגש של אנשים מדור שונה. מאיר יערי היה כבר בן חמישים ואנשי התנועה שניצלו היו בשנות העשרים שלהם, והיו יכולים להיות ילדיו. הם הוכיחו את עצמם כמנהיגים בשעת מבחן שהוא לא היה שותף לה. אני חושבת שהחרדה מפני איום על מנהיגותו היתה קיימת אצלו כל הזמן גם בלי קשר אליהם. בחלק השני אטפל בזה יותר עם האתגור שלו מכיוון ימני. במקרה של חייקה גרוסמן ואבא קובנר החשש שלו לא היה כל כך מאישיותם, כי אם מהרעיון שהם העלו לאיחוד התנועות. קובנר אמר ש"כל ישראל חברים" וההבדלים המפלגתיים לא משנים אחרי הטראומה שעברנו. לכן יערי חשש שהם ידחפו לאיחוד התנועות, דבר שהוא התנגד לו מכל וכל.
אבל את מתארת את התגובות שלו לפעילותה של גרוסמן להקמתה של התנועה מחדש אחרי המלחמה
נכון, הוא דאג לכך שחלקו לא ייגרע מן ההישג. הוא מאד העריך את חייקה ותמך בשליחותה לארצות הברית אחרי המלחמה כדי להביא לשם את דבר התנועה ולגייס כספים, אבל חשש שהיא תהפוך לעסקנית מקצועית ושהיא וחבריה יהוו איום על המנהיגות הוותיקה. יחסיהם ידעו במשך השנים עליות ומורדות. לעומת זאת, עם רוז'קה קורצ'אק היו לו יחסים לבביים לכל אורך הדרך. היא "הלכה בתלם" והשתלבה בחייה הקיבוץ כפי שציפה ממנה. פגישתו הראשונה עם קובנר התקיימה בספטמבר 1945 ביום הכיפורים. שיחתם נמשכה אחת עשרה שעות. יערי היה עבור קובנר דמות של אב וסב ומדריך והוא לא ערער על מנהיגותו גם בעת שהיו חלוקי דעות ביניהם. קובנר לא נחשב כאיום על ההנהגה ההסטורית ולכן היה "כשר" בעיני יערי.
ובכל זאת את מדגישה בכמה מקומות את יחסו המתנשא של מאיר יערי כלפי ניצולי השואה, כולל הלוחמים שביניהם, ובמקרה אחד את אפילו חורגת מן "ניטראליות האקדמית שלך ומרשה לעצמך "להתווכח" עם גיבור הביוגרפיה.
אכן, מצאתי התבטאויות שלו מאותה עת אשר קוממו אותי. למשל, בפגישתו עם פרטיזנים בקיבוץ עברון בסוף 1945 דיבר יערי על ההבדל בין גבורת הלוחמים והנופלים "שם", שצריך לשים אותה מאחור, לבין הגבורה של עמלים והחיים "כאן" שהיא זו שצריכה למשול בכיפה. "כיצד למות מות גיבורים יש ויש לנו מה ללמוד מכם, אולם כיצד לחיות חיי גבורה הניחו לנו במטותא, להורות לכם לקח". כתבתי בספר שזהו משפט שמשדר אטימות רגשית וניכר בו נסיון לגמד את גבורתם של שומעיו, שחזרו מן הגיהנום. אילו היה מדובר רק בהתבטאות אחת מקרית אפשר היה לפטור אותה כפליטת פה. אולם יערי חזר על דברים ברוח דומה מספר פעמים, ואף דאג להפיץ את הנאום באידיש בקרב חברי התנועה בגולה מבלי לשנות בו מילה. בהזדמנויות אחרות יעץ לפרטיזנים ששבו מן השואה "אל נא נתפנק בצערנו". יערי הישווה את מרד גטו ורשה לקרבות סטלינגראד וחשש למעמדה של "מרחביה" כמטאפורה לקיבוץ ולתנועה הקיבוצית בארץ מול "ורשה" שסימלה את התנועה באירופה. בעיניו – עדיפה היתה גבורת החיים כאן על פני מות הגבורה שם.
זה התבטא גם בצורה מעשית בעמדותיו כלפי ההצלה והעלייה לאחר המלחמה
נכון. הוא סבר שארץ ישראל לא תוכל לקלוט את כל הניצולים בבת אחת ותמך בעלייה סלקטיבית והדרגתית, בניגוד לדעתם של אלה שכבר הגיעו לארץ ואחרים שעסקו בהכנת שארית הפליטה באירופה לעלייה לארץ. הוא אפילו סבר שיש לשקם את החיים היהודיים במזרח אירופה ולהשאיר חלק מאנשי השומר הצעיר בפולין, כדי לחזק את הקשרים עם המשטר ועם "כוחות השחרור והדמוקרטיה" שם. מאידך – ראה במאגר האנושי של חברי התנועה ששרדו פתרון למצב הדמוגראפי של הקיבוץ הארצי שהדאיג אותו – החברים מתבגרים ודרושה התחדשות, אמר. יערי תמך בקליטה מסיבית של בני נוער ניצולי שואה בקיבוצים, אולם סייג אותה בצורך לחנך את הדור הזה "שלא ידע את יוסף" ברוח הקיבוץ, לחזק את הקולקטיביות הרעיונית ולחדש את "משטר הבירורים", כדי לשמור על רציפות הדרך.
עוד סוגיות רבות מועלות בספר שתקצר היריעה מלהזכיר אותן כאן. בימים אלה נמצאת אביבה חלמיש בשנת שבתון בבוסטון, אותה תקדיש לכתיבת הכרך השני של הביוגרפיה המרתקת והמיוחדת של מאיר יערי. כרך זה יעסוק כאמור בשנות המדינה ובפעילותו המפלגתית של יערי במסגרת מפ"ם, בכנסת ובמוסדות הפוליטיים האחרים בהם היה חבר. לא נותר לנו אלא להמתין בסבלנות לספר ההמשך. אם לשפוט לפי איכותו, עומקו ורהיטותו של הכרך הראשון – צפויה חווית קריאה ולימוד נוספת לקוראי הכרך השני.
____________
אביבה חלמיש, מאיר יערי – ביוגרפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות 1947-1897, עם עובד/ספרית אפקים 2009 408 עמ'.
פורסם בדף הירוק, ינואר 2010