בנסיעותיי ברחבי הגדה המערבית ורצועת עזה כבר לפני כעשרים שנה, לאחר האופוריה של הסכמי אוסלו, הבנתי שוב שחלוקת הארץ לא תפתור את הסכסוך. ההתנחלויות נפרשו על כל גבעה, ירושלים הוקפה בשכונות אבן ובטון וכבישים חדישים חתכו את ההרים. פלסטינים עבדו ביישובים היהודים וישראלים ערכו קניות בכפרים הפלסטינים, היישובים נגעו אלה באלה. אך העיקר – למרות ההסכם, שני הצדדים המשיכו לומר "כולה שלי" והרגישו שייכות למולדתם האהובה בין הים לנהר.
באותה עת עבדתי בגבעת חביבה וקיימנו קשרים הדוקים עם האליטות הפלסטיניות בתוך ישראל ובשטחים. בכל השיחות בינינו היה ברור שחלוקת הארץ תותיר בור עמוק וחֶסר אמיתי בקרב שני העמים. גם אלה שהיו מוכנים ל"וויתורים כואבים" כלשון הקלישאה, ידעו שהכאב הזה לא יפוג לעולם. היה גם ברור שההיפרדות תותיר לפחות שתי בעיות חסרות פתרון – המתנחלים, שהם כבר דור שני ושלישי בשטח, ושום מנהיג ישראלי לא יוכל לעקרם ללא מלחמת אחים, והערבים אזרחי ישראל שלא יסתפקו יותר במעמד של אזרחים מדרגה שנייה, וימשיכו להיאבק על שוויון מלא בתוך המדינה, בעוד היא מצדה דווקא תחזק את זהותה היהודית. סברתי אז ואני סבורה היום שהפתרון שיביא צדק לכול ויוכל לסיים את הסכסוך לדורות הוא תכנון משותף ומושכל של מסגרת פוליטית פדרלית, ריבונות, כלכלה וטריטוריה משותפת ללא חומות ומחיצות, והסדרים מוסכמים של אוטונומיה לאומית וחופש דת, תרבות וחינוך. זו תלווה בתכנית מרשל בסיוע בינלאומי לפיתוח כלכלי נרחב שיצמצם את הפער בין ישראלים לפלסטינים. אולי זה נשמע מופרך ודמיוני, אבל אירועי עשרים השנים שחלפו וה"סטאטוס קוו" האלים וחסר התקווה, שהוא למעשה מדרון חלקלק אל התהום, מופרכים עוד יותר.
לפיכך, גל הסכינאות הנוכחי לא שינה את דעותיי ולא גרם לי להיסחף אחר המיואשים והמאשימים. עוד אבטחה, עוד חומות ועוד כוח לא יפתרו מאום. השאלה האם אבו מאזן הוא פרטנר או לא איננה רלוונטית כלל וגם הכרעה בשאלה מי אשם לא תוציא אותנו מן הבוץ. רק חשיבה חדשה והעלאת רעיונות בלתי שגרתיים יכולות להוות חבל הצלה.
השמאל הישראלי המצומק קפא על שמריו וחטא בחטא היוהרה וההסתגרות. מול הערבים אנחנו ציוניים מדי, מול היהודים המסורתיים – חילוניים מדי, מול יוצאי ברה"מ לשעבר – סוציאליסטים מדי, מול הימין – תבוסתניים מדי ומול הדור הצעיר – לא פטריוטים ואוהבי ערבים מדי. ההסתגרות במעגלי השכנוע העצמי והעיוורון החלקי הרגו את היצירתיות. בועות הסבון של השמאל אמנם לא התפוצצו, אך שקעו בתרדמת: הקיבוצים היו עסוקים בשני העשורים האחרונים רק בעצמם – בהפרטה ובשיוך – וחדלו להיות מקור לתסיסה רעיונית; רבים מאנשי האקדמיה המוגדרים כ"שמאל" נהנים מנוחות אישית מרופדת ואינם לוחמים באמת על שינוי; הסטודנטים שבכל חברה הם הגורם המעורר והמתקומם עסוקים במרדף אחר פרנסה ודיור ומתקשים למצוא זמן לפעילות פוליטית וחברתית; ה"בועה התל אביבית" המצומצמת לא באמת יכולה לנצח בבחירות דמוקרטיות אם לא תשכיל להתחבר לאוכלוסיות הרחבות מחוצה לה, והיא לא השכילה. מפלגת העבודה התחפשה למרכז ומרץ, שעמדותיה השמאליות אמנם נחושות וברורות, לא יודעת לדבר עם הערבים, בעלי בריתה הטבעיים, ולא עם האוכלוסיות המוחלשות. ארגוני השלום המועטים היפנו את מרצם לפרויקטים משותפים עם פלסטינים במימון אירופי – פעילות חשובה מאד ובונת אמון, אבל אין בינה לבין שינוי פוליטי דבר וחצי דבר. אני מודה שבעצמי הייתי עסוקה בארגון פרויקטים כאלה, וכשהייתי בתוכם הרגשתי שאנחנו משנים את העולם, אבל העולם סרב להתרגש.
לרגע האיר ניצוץ של תקווה במחאה החברתית של קיץ 2011, אבל מיד הובהר בידי מנהיגיה שזו "לא מחאה פוליטית" והיא מתה בקול דממה דקה למרות הישגים קלים, ורק חיזקה את שלטון הימין ואת המבנה הכושל של הכלכלה הישראלית הנשלטת בידי קבוצות אינטרסים שמבקשות לשמר את המצב.
ומה קורה בצד השני? רוב הישראלים לא יודעים וגם לא אכפת להם. אווה אילוז היטיבה לתאר לאחרונה את תהליך ההכחשה הישראלי כלפי הפלסטינים וכתבה כי: "הכחשה היא מנגנון יעיל לכתיבה מחודשת של העבר, התבוננות נאיבית בהווה והדחקת הסיכונים שצופן העתיד". למי אכפת שכל פלסטיני מעל גיל 50 מעולם לא ידע חופש מהו? למי אכפת שגדלים שם דורות של שנאה וחוסר תקווה? עד שהם מתפוצצים עלינו.
אילו היה הדבר בידי הייתי טורפת את הקלפים, מאתחלת את המחשב מחדש, מושיבה צוותים מקצועיים שיתכננו את היציאה המשותפת לדרך שונה מזו שהלכנו בה עד כה. נותנת להם 3-4 חודשים להגיש תכנית מלאה של מבנה שלטוני, חלוקת משאבים, ניהול כלכלי משותף ועצמאות תרבותית-דתית לכל קבוצה. זה לא יהיה סוף הציונות, זה לא יהיה תום החלום הפלסטיני לעצמאות – זו תהיה בשורה לנו ולעולם, ששוב תצא מן הארץ הזו ששינתה את מהלך ההיסטוריה – לטוב ולרע – כל כך הרבה פעמים. תהליך מתוכנן ומוסכם ולא התדרדרות סטיכית למציאות דו לאומית שלמעשה מתקיימת היום.
מופרך? נאיבי? הביטו היטב במציאות סביבכם, האם זה מה שנוריש לילדינו?
רמות מנשה, דצמבר 2015