ב-1 באוגוסט 1960 ביקר חיים לזר בביתו של ד"ר ראובן פלדשוה בן-שם, איש בית"ר והצה"ר מוורשה, כדי לגבות ממנו עדות על הארגון הבית"רי שלחם במרד גטו ורשה ונדחק מן ההיסטוריה. בו-שם  שרד את השואה ועלה לארץ ב-1945, ופרסם כמה מאמרים בעיתון "המשקיף", תחת הכותרת "פנקס החורבן", ובהם מידע חדש על הארגון היהודי הצבאי (אצ"י) ופעולותיו. לזר היה בעיצומו של מחקר על הארגון והתכוון להוציא ספר מקיף אודותיו במלאת עשרים שנה למרד ב-1963. לתדהמתו, סיפר לו בן-שם שמשך כל תקופת היותו בגטו כתב יומן שהשתרע על פני מאות דפים, ואף הצליח להביאו לארץ. "אך האותיות זעירות ואין אפשרות לפענח אותן בלי זכוכית מגדלת", הוסיף, וסיפר, כי שלח ליד ושם דפים מן היומן ואף השאיל להם את זכוכית המגדלת המיוחדת שלו, כדי שיפענחו את הכתוב. בן-שם הבטיח, שבימים הקרובים הזכוכית תוחזר אליו ואז יחפש ביומנו את הקטעים שלזר מתעניין בהם, הנוגעים לאצ"י, וימסור לו אותם יחד עם זכרונותיו בע"פ.[1] אך הדבר לא קרה. האם זכוכית המגדלת הוחזרה לו? לא ידוע, אך מה שברור הוא, שהיומן לא פורסם. במשך השנים הופיעו קטעים קצרים ממנו בכתב העת "משואה", אך רק לאחרונה, שמונים שנה אחרי הגיעו של בן-שם ארצה ושישים וארבע שנים אחרי אותו מפגש, יצא לאור בהוצאת יד ושם ספר עב כרס ובו 943 עמודים, המכיל את היומן המפוענח, עדיין לא במלואו.[2]

עבודת העריכה המונומנטלית שעשתה ד"ר בלה גוטרמן, חוקרת שואה ותיקה ובעבר מנהלת ההוצאה לאור של יד ושם, ראויה לציון מיוחד ולשבחים מרובים. ההערות ומראי המקום המלווים את הטקסט מסבירים לקוראים על מי ועל מה מדובר, התחקיר הדקדקני וההקשרים ההיסטוריים מספקים את הקונטקסט בו נכתבו הדברים, וזאת, בנוסף לתרגום מונחים מיידיש, פולנית ושפות אחרות, המופיעים לאורך הטקסט. ליומן מסוג זה מקום חשוב על מדף ספרי השואה המקוריים, שנכתבו בזמן ההתרחשויות. מחברו,  אדם משכיל ומעורב, שצפה במתרחש, לא רק תעד, אלא גם הביע את רגשותיו, חרדותיו ודעותיו על מה שקרה בשנים הגורליות ההן. זהו ego-document במיטבו, מקור ראשוני יוצא דופן, שמכיל מידע עצום, שחלקו הגדול לא עמד עד כה לרשות חוקרי התקופה.

מי אתה ראובן פלדשוה בן-שם?

הוא נולד ב-1900 בעיירה בוצ'אץ', המוכרת מסיפורי עגנון, עלה לארץ בגיל 19 במסגרת השומר הצעיר והיה חבר בקבוצה שהקימה את קיבוץ קריית ענבים. בעקבות רצח אביו בידי אוקראינים, נאלץ לחזור לביתו וכך נקבע גורלו לעבור את מלחמת העולם השנייה ואת השואה בפולין. לפני המלחמה הספיק ללמוד פסיכולוגיה אצל פרויד בווינה, קיבל תואר דוקטור ובמקביל אף הוסמך לרבנות.

פלדשוה עבר במהלך חייו מהפכים אידיאולוגיים. במחצית שנות העשרים הודח מן השומר הצעיר בשל נסיונותיו לקרֵב בינה לבין בית"ר. בעקבות זאת, הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והפך לאישיות מרכזית בה בפולין. בין היתר, היה פעיל בקרן תל חי, במסגרתה הוביל התרמה לרכישת מטוסים עבור מועדון התעופה של בית"ר בתל אביב, והיה עורך שותף בבטאון התנועה "דער אמת", בו התפרסמו מאמרים רבים של ז'בוטינסקי ואחד מכותביו הקבועים היה חבר התנועה, המשורר יעקב כהן.[3]

אישיותו הייתה כריזמטית וסוערת, הוא היה פעיל ויזם בלתי נלאה ובעל דעות לא שגרתיות. "איש רנסנס מובהק ומבריק ששום אדם לא נותר אדיש כלפיו, לטוב ולרע", כותבת בלה גוטרמן, בהקדמה ליומן.[4] אופיו זה הביא להתרחקותו מהתנועה הרוויזיוניסטית לאחר הוויכוח עם ז'בוטינסקי בשאלת הפרישה מן ההסתדרות הציונית. פלדשוה הצטרף למאיר גרוסמן  שהתנגד לפרישה, והקים יחד איתו ב-1933 את "מפלגת המדינה העברית", שהצטרפה כסיעה נפרדת להסתדרות הציונית, עמד בראש מרכז המפלגה בפולין וערך את עיתוניה. גרוסמן עלה לארץ והמשיך בה את פעילותו הפוליטית, ופלדשוה לא נח על השמרים. הוא הקים ארגון סטודנטים בשם "מסדה", תנועת נוער בשם "ברית הקנאים" והיה ציר בארבעה קונגרסים ציוניים. במקביל, לא זנח את עבודתו הספרותית והמדעית. הוא פרסם כמה ספרים בעברית ובפולנית, תחת השם הספרותי ראובן בן-שם, שהפך לימים לשמו הרשמי.

ב-1928 נישא לד"ר פרלה (פנינה) ריכטר, מוסיקולוגית ופסנתרנית וכעבור שנה נולדה בתם יוסימה, שירשה כשרון מוסיקלי מאמה והפכה לפסנתרנית מחוננת ומוכרת בגיל צעיר. דמותה המחייכת, מנגנת בקונצרט בגטו ורשה במרץ 1941, מופיעה על כריכת הספר. על סופן הטרגי של הבת והאם נכתב בדפים האחרונים של היומן במלים קורעות לב.

ב-1 בספטמבר 1939 נדהם פלדשוה עם העולם כולו מפלישת הצבא הגרמני לוורשה. הוא ברח עם אשתו ובתו בת התשע מזרחה. אולם טלטולי הדרך וחוסר הוודאות הביאו אותם להחלטה לחזור לביתם, חודש לאחר מכן. התברר שהבית נשדד בעת העדרם מהעיר. הוא האמין שהמלחמה תהיה קצרה וניסה לפרנס את משפחתו הקטנה בעבודתו כמתורגמן בבית המשפט בוורשה. תוך כך חיפש דרך להגר, יזם כמה נסיונות לקדם זאת, כמו הקמת "משרד הגירה" ואף העז לבקר במטה הגסטפו בעיר כדי להציג את רעיונותיו על התועלת שבהגירת היהודים. כך כתב ביומנו ב-2 בנובמבר 1939: "רעיון ההגירה התבשל בפנימי [בתוכי]. אין עצה, פה אסור להישאר… אמש באתי בדברים עם חברי מרכז הצה"ר אינגסטר, ליפמן, סטריקובסקי ואחרים… עיבדנו תזכיר… החלטנו למסור את התזכיר לכמה משרדים גרמנים, למושל העיר, למושל המחוז ולגסטפו".[5] תיאור הביקור בבניין גסטפו והיחלצותם המהירה משם בעור שיניהם מעורר צמרמורת. מובן שלא יצא מכך דבר. סופו שעבר את המלחמה בגטו ורשה ותעד באדיקות את האירועים, כפי שיוסבר להלן.

פלדשוה בן-שם עלה לארץ באוקטובר 1945 עם אשתו השנייה, רות לבית הלברשטט ונולדו להם כאן שני ילדים. בארץ היה למנהל מחלקת ההתיישבות של הצה"ר ובית"ר ובתפקידו זה היה אחראי להעברת אדמות שוני לנחלת ז'בוטינסקי ולייסוד המושבים נורדיה ורמת רזיאל וחוות הנוער בבאר יעקב.[6] לאחר הקמת המדינה עסק בחינוך, היה נספח התרבות של ישראל בבואנוס איירס (1959-1956) ושוב עבר מפלגה – הפעם לציונים הכלליים, מפלגתו של ידידו משה קול. על המעברים הפוליטיים בחייו התבטא בראיון ל"הארץ" ב-1965 והסביר: "בו ברגע שנוכחתי לדעת כי חלו תמורות במסגרת מסוימת, שאינן לפי השקפתי ורוחי ובעיקר הן עומדות בסתירה לתכנית המקורית… הסקתי כמובן את המסקנות ובחרתי לי את הגוף הפוליטי התואם את השקפותיי".[7] רעייתו הוסיפה והסבירה את מה שאחרים ראו כאופי הפכפך באומרה, שמעבריו בין מסגרות פוליטיות שונות לא נבעו מפזיזות, "אלא מהשקפה מוצקה וסדורה דווקא… אלה לא היו השקפות, אלה היו התפרצויות יוצר, והכל למען המולדת".[8] רות גם תארה את מראהו החיצוני שהילך עליה קסם ומשך אותה אליו, למרות פערי הגילים ביניהם: "קומה ממוצעת, כתפיים רחבות וחזה ענק, בולט, גברי. ראש ענק, מצח גבוה, עיניים גדולות בצבע אפור-כחול, שערו בלורית כהה והעור בהיר כמו שן פיל".[9]

בארץ גרו בגבעת שמואל, בה הקים בית כנסת אורתודוקסי בעל אופי ליברלי, שהתבטא בין השאר בעליית בתו לתורה ביום בת המצווה שלה. במקביל, המשיך בעבודתו החינוכית, ייסד שני בתי ספר והיה מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העממית בתל אביב.

כל אותו הזמן ניסה לפרסם את יומנו.

בן-שם נפטר ב-1980 לאחר מחלה ארוכה. חיים לזר, שפגש אותו מדי פעם, כתב כבר ב-1972 כי:

לפי מראהו והרגשתו הוא נמצא בשלבי חייו האחרונים. הוא הזדקן מאד ונראה תשוש, כאדם שהגיע לסוף דרכו. הלב נצבט למראה פניו כי היה משך כל שנות חייו, לפחות מאז הכרתיו לפני כעשרים וחמש שנים, מלא מרץ, מלא חיים ותוסס, גם בפעילות רוחנית וגם בפעילות גופנית, ובייחוד הייתה ידו רבה לו בענייני נשים… וכעת – כחרס הנשבר.[10]

שש שנים אחר כך  שוב ביקר אותו בביתו, הפעם לא בענייני היומן אלא כדי לראיינו "על ימי לובלין הראשונים מיד לאחר השחרור", בהם היה פעיל. גם הפעם הבחין לזר בהתדרדרות מצבו והעלה את ההשערה כי הוא למעשה מבוגר יותר מגילו הרשמי: "לפי תדהר, בן-שם הוא יליד 1900, אך לדברי מכריו וידידיו משכבר הימים, גילו גבוה בהרבה. ואכן, כשראיתיו כעת בביתו הוא עשה רושם של איש זקן מאד, בין שנות השמונים לתשעים. על אף גילו הגבוה ובריאותו הרעועה, הוא בהיר בשכלו ובמחשבותיו, אך דיבורו בלחש בשל מחלת גרון, ושמיעתו לקויה."[11]

גלגולו של יומן

ב-22 באוקטובר 1939, כאשר חזר עם משפחתו לוורשה, החל פלדשוה לתעד את הקורה סביבו, והמשיך לעשות כן עד יוני 1943. מלכתחילה, כללו הרישומים גם את קורות המשפחה וגם כרוניקה של אירועי המלחמה בוורשה ותיאורים מפורטים של מראה עיניו. כך למשל כתב ב-23 באוקטובר על חווית היציאה אל הרחוב:

"הספקתי לצאת משער ביתי, והנה בהלה בחוץ, רצים. וכבר אישה אחת נוצרייה לוחשת לי 'ברח, חוטפים לעבודה'. בלי נשימה קפצתי אל הדיותה [הקומה] הרביעית של איזה בית ודפיקת לב חזקה נשמעה ממני ומכל הבורחים". בהמשך הוא מתאר את הסביבה: "העיר בפנים עשתה רושם חורבן לא פחות מהפרוור. בורות עמוקים פילחו את המדרכות, תעלות לאורך הכביש הפסיקו את הקומוניקציה [תעבורה]. חשמליות לא הלכו כי הפסים התקלקלו, כרכרות לא היו… חנויות סגורות, לרוב תריסים שבורים, מנוקבים, נפוצים  [מנופצים]". בצאתו מהמחבוא הלך בזהירות אל מרכז העיר ונדהם: "לפני עיני מחזה נורא, החלק הימני של העיר נהרס,  הבתים עמדו כמאיימים, מטילים פחד, ריח רע נודף מהם, תקרות מעשנות ולאורך הבית ועל גלי אבנים עומדים יהודים, מכווצים מפחד ועובדים… מרחוק עומדים גרמנים ושוטים ארוכים בידיהם ומכים מכות רצח את העובדים.[12]

זוהי דוגמא קצרה לאופי כתיבתו של פלדשוה, המציירת את המציאות ללא כחל וסרק, בעברית קולחת, כולל מלים מומצאות, ובדרך המאפשרת לקוראים, גם אחרי שמונה עשורים ויותר, לראות מול עיניהם תמונה מוחשית וברורה מבעד לעיניו המתבוננות.

בכל מקומות המצאו המשיך לכתוב, לעתים על פיסות נייר קטנות שמצא ובכתב יד זעיר, כדי לחסוך מקום ואולי אף כדי להקשות על הקריאה למקרה שהיומן ייפול בידי אנשים בלתי רצויים. כיצד הצליח לשמור על האוצר היקר הזה בכל גלגוליו עד שהגיע לארץ? רב הנסתר על הנגלה. מכל מקום, מיום שדרכה כף רגלו בארץ ישראל החל במאמצים לפרסמו ברבים.

כבר בסוף 1945 פרסם פלדשוה קטעים קצרים מרשימותיו בעיתון "המשקיף", תחת הכותרת "פנקס החורבן". עבודת הפענוח והעריכה הייתה גדולה מיכולתו של אדם אחד. בן-שם עצמו התקשה לפענח את כתב ידו הזעיר וודאי לא היו לו אמצעים להוציאו לאור. מאמציו מול יד ושם לא נשאו את הפרי המבוקש. מדי פעם פורסמו קטעים ממנו, אך היומן במלואו לא פוענח, הן מחמת הקשיים הטכניים וייתכן אף כי בשל השתייכותו הפוליטית של בן-שם בתקופה בה התקבע כבר הנראטיב מי היו גיבורי המרד בגטו ורשה והאצ"י לא היה מוכר ברבים.

חיים לזר, שהיה בקשר עם בן-שם, אותו פגש כבר בלובלין אחרי המלחמה, ראה ביומן מקור בעל ערך רב והצר על כך שאין לו אמצעים ויכולת להוציאו לאור, מפעל שדרש הוצאות כספיות גדולות, במיוחד לפענוח ולעריכה. ב- 1978, בעקבות מה שהתברר כביקורו האחרון בביתו של בן-שם,  חזר וכתב כי היומן הזה, אם יפוענח,

יתפוס למעלה מאלפיים עמודים… הוא נכתב באותיות זעירות ובכל התנאים, באור ובחושך, ועל אף זאת בבהירות רבה ובזכוכית מגדלת ניתן בקלות לקרוא בו. אין ספק שזה מסמך היסטורי ראשון במעלה. קטע מהיומן פוענח ונכתב במכונת כתיבה על ידי יד ושם, וכמובן שהוא מונח כאבן שאין לה הופכין. בן-שם עצמו משתעשע עדיין בתקווה שיד ושם יפרסם אי פעם את יומנו, אך אני הבעתי בפניו את ספקותיי ואני בטוח שהדבר לא ייעשה.

באותה הזדמנות, שוחח עם רות, אשתו של בן-שם, והיא סיפרה, שהיה זמן בו סבלה מנדודי שינה "ואז יעץ לה בעלה לכתוב את זכרונותיה בשעות הלילה, את מה שעבר עליה בתקופת האימים של מלחמת העולם השנייה. ואכן, החלה לכתוב וכעת יש לה כבר ערימה של מחברות כתובות ולדבריה, וגם לדבריו, זה סיפור דרמטי ומרתק, כתוב פולנית, ועוד ידה נטויה."[13]

בהקדמה מאירת העיניים לספר, תוהה גוטרמן כיצד נמחקו היומן ומחברו מן השיח המאוחר על גטו ורשה. "אף על פי שהיה מן הדמויות הססגוניות, המוכרות והמדוברות בחוגי הציונות בין שתי מלחמות העולם, וגם בגטו, הוא כמו נמחק מן ההיסטוריוגרפיה הן כאישיות פוליטית והן כמחברם של יומן ורשימות מפורטות וחשובות על החיים בגטו ורשה, שכתב בשפה העברית".[14]  בהמשך היא מביעה פליאה נוספת על כך, שאדם משכיל כמוהו, דובר שפות רבות ובעל יכולת הבעה וכתיבה מעולים, לא שולב בפעולת ארכיון הגטו הידוע מיסודו של עמנואל רינגלבלום, 'עונג שבת'. "האם היה זה בשל ניגודי אופי או בגלל ניגודים אידיאולוגיים?" הציגה שאלה ללא מענה.[15]

הארגון הצבאי היהודי, אצ"י ZZW ביומן

נחזור לשיחותיו של לזר עם בן-שם אודות הארגון הבית"רי שפעל בגטו ובמרד. בפגישה שנערכה בין השניים בינואר 1961, התברר פשר ההתלבטות של בן-שם האם לפרסם את מה שידע על הארגון, אם לאו. "הוא סיפר שכל הזמן התלבט  בבעיה, היכולה להיראות כבלתי סימפטית, והיא: הקשר בין ארגוננו לבין ה-. K.A, ארמיה קריובה, ארגון פולני קיצוני לאומני ושונא יהודים, אשר בהמשך גם עסק בהרג יהודים". בן-שם חשש, שאם יכתוב על כך בארץ, מתנגדי הרוויזיוניסטים ינצלו זאת לרעה נגדם. לדבריו, הוא כתב מאמר גדול על הארגון ועמד לפרסמו ב"המשקיף", אך לאחר שהתייעץ בנדון, אמרו לו חברי מערכת העיתון, וביניהם זלמן לונברג,[16] שלא יפרסם את הסיפור "כי נודף מן הקשר הזה ריח לא טוב". ואכן, בן-שם גנז את המאמר ולא הותיר בידו עותק, דבר שהצטער עליו מאד. אז העניינים היו טריים והוא זכר פרטים ושמות אנשים, אמר, ואילו עתה, "נוסף לשכחת הזמן, הרי עצם הדבר שאמרו לו כי אין לספר על הקשר עם K. A, הניע אותו לשכוח את הפרשה כולה ולמחוק אותה מן הזכרון".[17]

לזר המאוכזב טען לעומתו כי אין להירתע מלספר את האמת. הארגון הזה סיפק לאצ"י נשק והדרכה ועזרה אחרת, "ובאותו זמן הרי היו קושרים קשרים אפילו אם השטן עצמו כדי להשיג נשק מכל מקור אפשרי, ומה עוד, שבאותה תקופה לפני המרד,  אנשי הארגון הפולני בוורשה עדיין לא עסקו ברצח יהודים. "אם נספר את כל האמת, אפילו תיראה בעיני מישהו מכוערת, הרי זה יחזק את האמון בסיפור כולו", אמר לו לזר והוסיף, כי אפילו פרופ' ברל מארק, מנהל הז'יך (המכון ההיסטורי היהודי בוורשה), שהינו קומוניסט אדוק, מתנגד לציונות ושונא את הרוויזיוניסטים, אפילו הוא, מצא עוז בנפשו לכתוב על האצ"י בספרו שפורסם בהוצאה רשמית של משרד ההגנה הפולני. "אין לנו מה לחשוש מן הגילויים במחקר היסטורי רציני, ומה עוד שאין בכך כל רע".

על כך השיב בן-שם כי "נגולה אבן מלבו" והוא ישתדל לנער את האבק מזכרונו ולדלות מנבכי העבר את מקסימום הפרטים האפשריים כדי לשחזר את הסיפור במלואו. באותה הזדמנות הביע בן-שם את כעסו על עדותיהם של צביה לובטקין ואנטק צוקרמן במשפט אייכמן. לובטקין הזכירה את האצ"י בסיום עדותה, מבלי שנשאלה על כך. "ואם כבר הזכירה, למה עשתה זאת רק במשפט אחד וכדי ליצור את הרושם שלרוויזיוניסטים היה 'מכל טוב', שעה שהם [ארגון האי"ל] רעבו, וכי הרוויזיוניסטים נלחמו רק יום אחד וברחו מהגטו, כלומר [היא רצתה ליצור את הרושם] שלא היה כל ערך למלחמתם"?[18]

השניים הוסיפו להיפגש ולשוחח בנדון. אינני סבורה כי פלשוה היה חבר מרכזי בארגון, אך הוא הכיר אישית אנשים כמו ד"ר דוד וודובינסקי, לאון רודל, נחום רמבה ואחרים וכן עסק בהשגת נשק וכסף לארגון. ב-5 בדצמבר 1942 דיווח ביומן על מפגש של כמה מחברי בית"ר והצה"ר עם לאון רודל, שהודיע להם על המצאותן של קבוצות בית"ריות באזור הרובישוב[19] וביערות, ועל כוונתן להתארגן כגוש לוחם-מגן גם בגטו.[20]

לזר קיבל ממנו מידע נרחב על שושנה (אמילקה) קוסובר, הבית"רית אמיצת הלב, ששימשה כמקשרת של האצ"י, השיגה נשק מן הארגון הפולני, אליו הצטרפה כפולניה מוסווית, והעבירה אותו לגטו. היא גם הוציאה אנשים אל הצד הארי, ביניהם את עמנואל רינגלבלום ואת רחל אורבך, אנשי הארכיון, והכינה מקום מסתור לבן-שם ולמשפחתו, כפי שיסופר להלן. קוסובר שרדה ועלתה לארץ, אך גם היא, כמו בן-שם, לא זכתה להכרה הראויה ונדחקה אל שולי ההיסטוריה בשל השתייכותה לבית"ר.

במספר מקומות ביומן מספר בן-שם על המאמצים להשגת נשק לאצ"י ועל תפקידה של קוסובר. כך למשל כתב ב-16 בינואר 1943 כי היא יצאה מן הגטו בלילה "יען כי מטפלת היא בכל עניין הספקת הנשק ובלעדיה לא יסודר כלום."[21] ב-2 במרץ באותה שנה, שוב שוב כתב: "צעירה בעלת אומץ להפליא יצאה לגטו לחפש פרנסה ומצאה. אחרי שקשרה על ידִי קשר עם חברינו בשופ קיבלה עליה את הספקת הנשק לצרכי קבוצותינו ועוד קבוצות. היא השיגה קרדיט [אשראי] בעזרת מהנדס פולני, העובד במפלגה [במחתרת], קנתה אקדח, מכרה אותו, הרוויחה סכום כסף שהספיק לה ולאחיהם [חברי הארגון] לכמה ימים". הוא הוסיף וכתב כי נענתה לכל דרישה שהגיעה מאנשי המחתרת ובין השאר הפיצה עיתונים בנקודות שונות בעיר ונסעה לשליחויות מסוכנות למקומות ששום שליח אחר לא יכול היה להגיע אליהם. "כה חביבה נעשתה היום במפלגה, עד שכבר אינם יכולים לוותר עליה והבטיחו לשלם לה משכורת קבועה שתאפשר לה קיום מלא". בן-שם דאג למצבה הנפשי, רק בת תשע עשרה וכבר נושאת על כתפיה עול כבד, "מקריבה את שנותיה הצעירות" למען אחרים, והביע תקווה, שהמחתרת תאפשר לה לצאת ליער ולהסתפח שם ללוחמים, "אולי ככה יקל עליה כובד הנטל הזה".[22]

קוסובר היא אשר הכינה מקום מסתור מחוץ לגטו לבן-שם ולמשפחתו הקטנה. הבת יוסימה, שהייתה עילוי בנגינה על פסנתר והופיעה בקונצרטים בגטו בגיל 12, חלתה מאד והוברחה מן הגטו החוצה אל בית איכרים בכפר קטן, כדי שתוכל לקבל טיפול רפואי. בן-שם מתאר באריכות ובשפה מליצית ופואטית את המאבק על חייה של בתו, את הטלטלה הנפשית בין ייאוש לתקווה ואת המעבר לכפר. בפרק ארוך שנכתב ב-22 בפברואר 1943 ישנם גם רגעים של הפוגה נינוחה, כשהוא מתאר את הקשריות שסייעו בבריחתו מהגטו, שתיים פולניות ואחת יהודייה במסווה, היא אמיליה קוסובר: "גופות הצעירות, חומן הטבעי והבריא… פטפוטן החסר תוכן ומלא עסיס ושובבותן, התקלסותן בכל עובר ושב… השכיחוני לרגע את כל העבר עלינו. נעלמו ממוחי מחזות רעב, מגפה, שחיטה, טרמלינקי, [טרבלינקה] וכבשן ועפו לפנׇי שדות וריחות המרחב והלַיל החורפי וזִמרה, זמרת היקום החוזר על שירתו יום יום".[23]

אלא שהעניינים הסתבכו במקום המסתור, היו שם אנשים אחרים שנוכחותה של הילדה החולה, שהשתעלה בלי הרף, העיקה עליהם. הרופאה שהייתה אמורה לטפל בה ברחה מן המקום. הסיפור הסתיים בטרגדיה.

מה חשב בן-שם על ז'בוטינסקי?

כבר הוזכרו לעיל תנודותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות של בן-שם ואף פרישתו מהתנועה הרוויזיוניסטית בעקבות אי הסכמה עם ז'בוטינסקי שפרש מן ההסתדרות הציונית ב-1933. ז'בוטינסקי הכיר אותו ואף זיכה אותו בשבחים, בעת שהיה יו"ר מרכז התנועה בוורשה, אולם יוזמות היתר שלו כנראה לא מצאו חן בעיני המנהיג ונוצר קרע ביניהם, כשז'בוטינסקי האשים את פלדשוה כי תנועת "מסדה" שהקים מתחרה בבית"ר. הדברים נכתבו אליו במכתב אישי מאת ז'בוטינסקי מ-18 בפברואר 1931.[24]

בעת שנודע בגטו ורשה, באיחור מה, דבר מותו של ז'בוטינסקי בארה"ב ב-3 באוגוסט 1940, פרסמה נציבות בית"ר בעיר פקודת אבל לחברי בית"ר והודעה מיוחדת לכלל הציבור היהודי בגטו. האבל היה כבד והשבר גדול, "הוא ייתם אותנו, הוא השאיר אותנו במחצית הדרך… הוא השאיר אותנו בודדים בין מחנות שונאים בחשכת האפלה", כתבו.[25]

לעומת זאת, תגובתו של פלדשוה ביומנו הייתה שונה ברוחה. הוא דיווח כי התבקש לכתוב מאמר על המנוח והסכים "אף כי הד"ר הלז אינו מידידי ויחסי קנאה-שנאה הדדיים שוררים בינינו", וציין כי לא ייעדר כמובן מטקס השלושים לזכרו.

מיד אחר כך, הוסיף וכתב פיסקה מדהימה בביקורתה, אפילו בעוינותה, כלפי מי שהיה מנהיג התנועה אליה השתייך:

ז'בוטינסקי. כמה מריבות, סבל ודכדוך במשים ובלי משים גרם לי האיש הזה מהרגע הראשון שנפגשנו. לא היה לאיש הזה מזל, לא שיחקה לו השעה וכל מי שנכנס בחוגי פעולתו נסחב אחריו מטה, פנה ממנו. כתולעות היו האנשים בידי ז'בוטינסקי. לא התחשב אתם, לא התייחס אליהם ביחס של קשר, יחס של מה בכך, של laissez faire, ועבור ונגמר.[26] גרינבוים ויֶתר מנהיגי ציון דאגו לאנשיהם, להיטיב מצבם החומרי, הרוחני, שיבואו בקהל, שיישמע קולם. ז'בוטינסקי מעולם לא [דאג לכך]. אגוצנטרי עד למקסימום וצנטריפוגלי, הכל לו וממנו כלום.[27]

הפעם הבאה בה הזכיר את שמו של ז'בוטינסקי ביומן הייתה כשנתיים מאוחר יותר, בפברואר 1943, בעיצומם של ימי הסבל בגטו והמאבק להוציא ממנו את בתו החולה בכל מחיר. הוא ישב בחברת אנשים, מצפה לידיעה האם תצלח העברתה אל מחוץ לגטו וכתב, "תודה לאל, הלילה עבר בלי רצח".

באותו כינוס התלקח ויכוח קולני בין הנוכחים, על ויצמן וז'בוטינסקי, ופלדשוה לא הצליח להיחלץ ממנו, למרות שמחשבותיו היו נתונות אך ורק לילדתו ולגורלה. לחץ המתווכחים גבר והוא אולץ להביע את דעתו על שני המנהיגים. זאת, למרות שסבר כי אין ערך לוויכוח, שהרי "בני מוות אנו", ומיד סייג מחשבה זו באומרו שלמרות זאת, "ישנו ערך לעושר הרגש והמחשבות בהם טעונים לבבות בני ישראל, שלא יאבדו". אמירה זו תואמת את מה שקרה ברבים מן הגטאות בהם פרחה פעילות תרבותית ומחשבתית, למרות הידיעה שסופם קרב ובא.

"ובן רגע נכנסתי ראשי ורובי בוויכוח", כתב, "וכבר בהקדמתי הפלאתי את שומעי, שרתי תהילים ותשבחות לז'בו הסופר, הנואם, האיש, הג'נטלמן, אפילו האסטרטג. אבל הרכנתי את ראשי בפני ויצמן המדינאי…"[28] ומכאן הפליג בן-שם בהצגת משנתו המדינית שעיקריה – אי הישענות על מעצמות המערב, אנגליה וארה"ב, ופנייה לכיוון עמי המזרח, "שהרי אנו עם שֵמי כמו הערבים ועלינו להשתוות עימם ולהכנס למשפחת המזרח". כן המליץ לברור "כמוץ מן הקש", כמה מרעיונות הקומוניזם, כגון "הערכת העבודה כגורם חברתי הכי צודק, הכי עשיר והכי מפרה". אם כל זה ייעשה, תיצור שיבת ציון "יצור חדש, פרח חדש", אמר לנוכחים באופטימיות.

בן-שם ציפה שהשומעים יתנפלו עליו "כעל בוגד, חסר דעה, כופר וכד'", אך הדבר לא קרה. לדעתו, כיוון שאנשים מבינים ומשלימים עם כך ש"דרך מהפכנית גדולה הכרחית הינה, אם בכלל כוח חיים בנו ועוד לא נגמר קצב קיומנו בעולם. עם עתיק אנו לֵיחנו כמעט נס", כתב והביע תקווה שנשרוד אם "נשוב לקדמוניות".[29]

קטע קצר זה מעיד שוב על דמותו המיוחדת של כותב היומן. נזכיר – הדברים הללו נכתבו בזמן אמת, בזמן שאיש לא ידע אם יישאר בחיים עוד יום אחד, בשעה שבתו האהובה נטתה למות והוא חיכה, בעודו מתווכח על עתיד העם היהודי, לבשורה שתמצא דרך להבריחה אל מחוץ לגטו ולמצוא לה מרפא. באותו ערב לא צלחה התכנית.

סוף טרגי

יוסימה ואימה פנינה-פרלה לא שרדו. היא הוצאה מן הגטו לבסוף, והוריה הצטרפו אליה שישה ימים מאוחר יותר, אל בית בכפר פוסטלניק, לא הרחק מוורשה. המסתור הוכן להם, תמורת כסף כמובן, בידי בולק טורקטי, פולני ממוצא איטלקי, אדם שנוי במחלוקת שעסק בהברחות, אך המשיך לסייע להם לכל אורך התקופה הקשה. בולק נרצח באפריל 1944 בעת לווית אהובתו ואביו, שנרצחו בידי אנשי הארגון הפולני .A.K שנזכר לעיל.

קטעי היומן מן חודשים פברואר-אפריל 1943, מתארים לפרטי פרטים את קשיי המשפחה בבית הנוצרי בו הסתתרו יחד עם עוד יהודים, את הפחד להתגלות, את ההתדרדרות במצבה של יוסימה, שיעוליה הקשים ונשימתה הכבדה, ואףף על פי כן גם בתקווה שכל זה ייגמר בגאולה. ב-20 באפריל כתב בחרדה על מה שקורה בגטו. עדיין לא היה לו מידע אמין על המרד שפרץ יום קודם לכן, "חיכינו בלי הרף לידיעות מהחזית, מהגטו… ולאט לאט הגיעו ידיעות, מחרידות בטרגיות שלהן אבל גם משמחות." הנשים המסתתרות הספיקו לקנות כמה מצרכים ולחוג בצניעות את חג הפסח. "אולי זה הפסח האחרון בחיי" חשב.[30] למחרת, הראתה לו בת האיכרים הפולניים מבעד לחלון, את הלהבה האדומה שעלתה מן הגטו ובערב כבר נודע שהגרמנים העלו אותו באש, כיוון שלא הצליחו לכבוש אותו.

אלא שאירועי הגטו התגמדו לעומת הדרמה המשפחתית שהתחוללה מול עיניו, שהחלה בצעקה גדולה של יוסימה החולה שבערה מחום, כי איננה חפצה עוד לחיות ולסבול, והסתיימה במותה ביום שלמחרת, בדיוק בחצות.

"למי אשפוך שיחי ואבכה על מר גורלי, מי יוכל להבינני ולכבוש את צערי. לא רק בת איבדתי, אלא ידידה, חברה ובעיקר נפש נעלה. לא אני איבדתי, עַמי, העולם איבד אחד הכשרונות הנעלים שנולדו בזמן האחרון. בתי אינה חיה. אשתי כמעט נטרפה דעתה."[31]

סוגיית הקבורה הייתה קשה, אך לבסוף הסכימה בעלת הבית לקבור את יוסימה בחצר, ליד הגדר, בבור עמוק ללא ציון וסימן על הקבר. האב אמר קדיש ו"אל מלא רחמים", ובשובם אל הבית שוב ראו את התבערה הגדולה מכיוון הגטו "וחרדה נתגנבה ללב ביתר שאת". העמודים המועטים שנכתבו עד ה-10 ביוני מוקדשים לאבל הכבד, למצבה הקשה של אשתו שלא סלחה לעצמה על שלא הצליחה להגן על בתה ועל המראות מן הגטו הגוסס.

ב-1 במאי כתב: "עליתי הגגה: הנני רואה משמאלי עשן הגטו עדיין עולה… נפשות היהודים עוד אמש עלו השמיימה, כמעט כולם לא שרדו".[32] שלושה שבועות אחר כך הוא מספר כי עברו לדירה אחרת, שקטה ונקייה וכותב פואמה קצרה לזכר בתו ולזכרם של רבבות אחיו הגוועים בשרפה.

הספר מסתיים בצוואה תמציתית שהפקיד בידי איכר פולני, ללא ציון תאריך, שנכתבה כנראה לפני מות בתו ואשתו, ונוגעת בעיקרה לעתיד היומן: "תקוותי להינצל קטנה מטִפת ים באוקיאנוס הגדול. אין הבהוב של ניצוץ התקווה שפנקסי יזכה לראות אור עולם ולהביט בעיני האנשים". הוא ביקש מהאיכר להחביא את ניירותיו וצייד אותו במכתב בפולנית בו הוא מצווה להוציא את כתביו לאור בעברית, ולהדגיש כי "כל עובדא ומוסרה בפנקסי אמת ביסודה".[33]

אפילוג

פלדשוה נותר במסתור עם עוד יהודים עד לשחרור ביולי 1944. אשתו פנינה מתה משברון לב, גם אמו וכמה מאחיו ואחיותיו נספו. לבדו נסע ללובלין המשוחררת, כמו אלפי פליטים יהודים אחרים ששרדו, ומיד השתלב בארגון הספונטני של תנועת ה"בריחה". כזכור, הוא הוסמך לרבנות, ולכן שימש תקופה מסוימת כרב הראשי של שארית הפליטה שהתקבצה בעיר. נראה שאופיו הדינמי והסוער התעורר מחדש, למרות הטרגדיות שעבר, והוא נרתם לפעילות אינטנסיבית גם בארגוני הסיוע לפליטים, בוועדה ההיסטורית שהוקמה ובפעולות ההנצחה.[34]

תקופה קצרה היה מעורב גם בקבוצת ה"נקם", שתכננה לנקום בגרמנים, והרעיון לבצע הרעלה המונית היה  שלו. אולם, כפי שמצטטת העורכת מפיו של ניסן רזניק, מראשי המחתרת בגטו וילנה ומפעילי הבריחה הראשונים, "הרקע הרוויזיוניסטי שלו עורר בקרב הקבוצה תחושת אי נוחות… והקשר נותק".[35]

כך, לאורך דרכו המפותלת, הן בפולין והן בארץ, אישיותו המיוחדת וטלטוליו הפוליטיים עמדו לו לרועץ, והוא הודר מהסיפור המרכזי של השואה והתקומה.

הספר עב הכרס "בעיניים יבשות מדמע", עושה חסד גדול, אף כי מאוחר לכל הדעות, עם האיש יוצא הדופן הזה, ראובן פלדשוה בן-שם, ועם יומנו המפורט, שנכתב בזמן אמת בגטו ורשה, בעברית צחה ומפוארת, ללא צנזורה עצמית וללא משוא פנים. זהו מסמך ייחודי וחשוב מאין כמותו, שרק קצה קצהו הובא כאן.

שוב תודה לעורכת המצוינת ד"ר בלה גוטרמן ולמוסד יד ושם, שהשקיעו מאמצים ומשאבים כה רבים בחשיפתו המלאה של היומן ובפרסומו, יותר משמונים שנה לאחר שנכתב. נקווה שהספר יעורר היסטוריונים וקוראים אחרים להתעמק בו, ללמוד ממנו, לקבל זוויות ראייה שונות על אירועי התקופה ולהחזיר את מחברו למקומו הראוי בהיסטוריוגרפיה ובהיסטוריה של השואה.

האומה 239, קיץ 2025

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] חיים לזר, יומן אישי 29.9.1960 (ברשות המשפחה).

[2] ראובן פלדשוה (בן-שם) בעיניים יבשות מדמע, יומן ורשימות מגטו ורשה, 1943–1939 בעריכת בלה גוטרמן, יד ושם, ירושלים 2024.

[3] אתר עיתונות יהודית היסטורית, https://www.nli.org.il/he/newspapers/demet

[4] היומן, 43.

[5] עמ' 39.

[6] דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך 11 (1961), עמ' 3821.

[7] ריאיון עם גדעון נאור, הארץ, 15 באפריל 1965. מצוטט באחרית הדבר לספר, עמ' 902 .

[8] רות בן-שם, "ימי שלושת חיי", עמ' 109, מצוטט שם, שם.

[9] שם, מצוטט באחרית הדבר של היומן, עמ' 899.

[10] יומני חיים לזר, 4.7.1972.

[11] יומני חיים לזר, 4.2.1978.

[12] היומן, 23 באוקטובר 1939, עמ' 34-35.

[13] יומני חיים לזר, 4.7.1978. נראה שרות בן-שם לא  פרסמה את זכרונותיה בספר. גוטרמן מזכירה תדפיס בשם "שלושת ימי חיי", שנכתב על ידה ונמצא ברשות המשפחה. היומן, עמ' 506, ו-899.

[14] היומן, עמ' 14.

[15] שם,  עמ' 15.

[16] בית"רי איש ריגה, שהיה בבריגדה היהודית והשתתף בארגון "הבריחה" אחרי המלחמה. לימים בכיר במערכת "מעריב". ידיד קרוב של לזר.

[17] יומני חיים לזר, 26.1.1961.

[18] שם, שם. גם לזר הגיב קשות ביומנו על העדויות הללו במשפט אייכמן.

[19] עיירה במחוז לובלין, סביבה התארגנו מאות בית"רים לעבודה חקלאית באחוזות ונהנו מתנאי חיים ותזונה טובים יחסית והכינו עצמם ללחימה. לזר, מצדה של ורשה, עמ' 79-73.

[20] היומן, 5 בדצמבר 1942, עמ' 706-705.

[21] היומן, עמ' 758.

[22] היומן, 2 במרס 1943, עמ' 840-839.

[23] היומן, 22 בפברואר 1943, עמ' 822.

[24] הקדמה ליומן, עמ' 10-11. המכתב נמצא בארכיון מכון ז'בוטינסקי, 1/21/2-1.

[25] לנוסח המלא של שני המסמכים, ראו: חיים לזר, מצדה של ורשה, מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, תל אביב 1983, עמ' 59-57.

[26] ביטוי שמשמעותו: תנו לעשות, תנו לעבור.

[27] היומן, שוב יולי 1940 (טעות של פלדשוה, כיוון שז'בוטינסקי נפטר ב-3 באוגוסט), עמ' 56.

[28] היומן, 13 בפברואר 1943, עמ' 800.

[29] שם, עמ' 801.

[30] היומן, 21-20 באפריל 1943, עמ' 885-884.

[31] היומן, 23 באפריל 1943, עמ' 891.

[32] היומן, 1 במאי 1943, עמ' 893.

[33] היומן, ללא תאריך, עמ' 896.

[34] אחרית דבר, עמ' 899.

[35] שם, עמ' 901.