מייד במבוא לספרה מציגה ד"ר נעמה שי"ק מה אין בו ומה יש בו. אין בו עיסוק כללי והסבר חדש כלשהו לשואה ולנאציזם. יש בו דגש על ייחודה של ההתנסות הנשית במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, "ייחוד שנבע משילוב של ראיית העולם הנאצית, הפיזיולוגיה הנשית ומגדר". המחברת מגדירה את עבודתה כ"מונוגרפיה של מקום יחיד בזמן ובמָקום", )15-16) ומוליכה את קוראיה אל נבכי העולם הבלתי מובן הזה של אכזריות טוטלית, מנקודת מבטן של נשים יהודיות שהוכנסו אליו בעל כורחן והופשטו בו מכל סממני הדמות הנשית והאנושית.
אולי יתהו הקוראים מדוע יש צורך בדיון המפריד בין סבלם של גברים לבין התמודדותן של נשים עם זוועות הפוגעות באדם באשר הוא אדם. ואכן, במשך עשרות שנים לא העז המחקר לעסוק לעומק בהיבטים מגדריים של השואה, ורבים מן הנושאים הנדונים בספר חשוב זה בגלוי וללא מסכות והתפתלויות, היו בדרך כלל מושתקים ומוסתרים. שי"ק יושבת על כתפיהן של חוקרות פורצות דרך בתחום וחותכת בבשר החי. גם למי שרגילים בקריאת ספרות על השואה לא קל לעכל את התיאורים המפורטים של ניצול מיני, אונס וזנות, הפסקת מחזור, ביזוי הגוף הנשי והריסתו, הסתרת היריון והפסקתו וגורלם המר של תינוקות שבכל זאת נולדו בתוך הגהינום: "הילדים הנולדים ממוצא יהודי, נשלחו מיד למוות… דקות ספורות לאחר היוולדו נלקח הילד מאימו וזו שוב לא ראתה אותו לעולם". (155)
מרגע היכנסם למחנה נאלצו גברים ונשים לעבור בבניין ה"סאונה", בו הצטוו להתפשט ולמסור את בגדיהם ושארית רכושם, עברו "חיטוי" במים קפואים ושערם גולח. לאחר מכן קיבלו את מדי האסירים המפוספסים והמספר הידוע לשמצה קועקע על זרועם. ניצולות רבות תארו את התהליך המשפיל הזה, כזיכרון ההלם הראשוני של פגישתן עם אושוויץ. הוא לווה גם בהתגרויות מילוליות בעלות אופי מיני והערות מבזות על מראה גופן; בצביטות ונגיעות בשדיהן ובאחוריהן תוך לעג וצחוק; וגם בחדירות גופניות לאזורים מוצנעים בגופן, במסווה של "בדיקות גינקולוגיות": "בדקו אותן גם במקומות האינטימיים עם מקלות, ורבות אמרו שהן דיממו כתוצאה מכך. מאוחר יותר הגילו לאוזנינו שמועות, שאנשי הס.ס. ערכו סטטיסטיקה לגבי כמה מהאסירות הסלובקיות היו עדיין בתולות" (191). בעוד רוב גברים תארו את הסלקציה כמסלול של דה-הומניזציה, נשים הוסיפו לו באופן ברור את הממד המגדרי.
אונס נשים השייכות לאויב או לצד השני שך הסכסוך האתני הוא טקטיקה ידועה בהיסטוריה, וגם בהווה, למרבה הזוועה. דווקא באושוויץ לא רבו מקרי האונס, בשל האיסור שחל בחוקי נירנברג על "זיהום הגזע", וחוסר האפשרות לעבור עליו בתנאים הגלויים של המחנה. זאת, לעומת מה שהתרחש באזורי המזרח, שם נאנסו נשים בהמוניהן על ידי גרמנים ועל ידי עוזריהם ההונגרים, הרומנים והאוקראינים, ובחלק מן המקרים רצחו את קורבנותיהם לאחר מעשה. זהו נושא שמעסיק חוקרים בעשורים האחרונים וממדיו אינם מדויקים. שי"ק מתייחסת לניצול המיני במובנו הרחב ומביאה תיאורים קשים מפי הנשים עצמן במאות עדויות שנתנו ובאוטוביוגרפיות שכתבו במהלך השנים.
"זה היה הלם לא יתואר – התחילו לגזוז את כל השערות מכל חלקי הגוף, זאת אומרת מבית השחי ואת שערות הבושת… אנחנו היינו כל כך המומים. אני חושבת שבפעולה הזאת הם הכניסו אותנו להלם כזה שלקחו מאיתנו את כל הרצון למחות, להתקומם, להתלונן… כאילו שהורידו מסך מהחיים הקודמים, מהישות הקודמת האנושית שלנו, והפכנו להיות משהו אחר, יצור בלתי מוגדר", העידה אישה שהייתה נערה בת 14 כשעברה את הסלקציה עם אימה. (91)
אחת התופעות השכיחות במחנה הייתה הפסקת המחזור החודשי זמן קצר אחרי הגיען של הנשים אליו. זה היה עוד סימן לאובדן הנשיות, אשר במקרה הזה התקבל דווקא בהקלה, כיוון שלא סופקו שום אמצעים לשמירה על ההיגיינה ונשים שהמשיכו לדמם מדי חודש סיפרו לא הייתה להן שום דרך לעצור. אפילו בגדים תחתונים לא היו להן, לא כל שכן תחבושות, עלים או פיסות בד. כשהתהלכו כשדמן ניגר על רגליהן לעגו להן הגרמנים וכינו אותן מזוהמות. מרגרט קרנג סיפרה על שתי נשים שלא יכלו לשאת את ההשפלה ואת ההתעללות – אחת מהן רצה בטרוף אל הגדר החשמלית תוך שהיא צועקת "תנו לי ללכת, תנו לי ללכת" ומתה מיד. אחרת לקחה אבן גדולה והטילה אותה על אחד השומרים וכמעט הרגה אותו. היא נתפסה וחברותיה לא ראו אותה עוד. (149) נשים העידו כי הריחו וטעמו חומרים כמו ברומיד בתוך המרק הדל שקיבלו, שהוכנסו לשם כדי להפסיק את המחזור ולדכא את יצר המין. יחד עם ההקלה, עלו גם החששות שמא לא יוכלו להרות לעולם.
שי"ק מבחינה בהבדלים התקופתיים בין המקורות שעמדו לרשותה, אשר פורסמו בגלים. בשלוש השנים הראשונות אחרי המלחמה, בעדויות שניגבו ובכתבים האוטוביוגרפיים של נשים, הן היו עדיין משוחררות מן הדרך בה עוצב זיכרון השואה ומחששות חברתיים ומשפחתיים, ולכן, לדבריה, הן היו יותר פתוחות לדבר על נושאים אינטימיים. הדבר נמשך בחלקו גם בגל השני בשנות החמישים והשישים ולאחר משפט אייכמן, שנתן לרבים לגיטימציה חברתית-לאומית לדבר בגלוי על הזוועות. בשלב זה הנשים שכתבו כבר חזרו, על פי עדותן, במידת מה לחיים "נורמליים" והרגישו צורך לפרוק את משא העבר. בגל השלישי של שנות השמונים והתשעים, אחרי שכבר הקימו משפחות וילדיהן בגרו, מוצאת המחברת כבר גישה ביקורתית ודיון כללי על לקחי השואה, ואילו בקורפוס הרביעי שהחל ב-1999 ונמשך עד ימינו, איתרה שי"ק דמיון מפתיע לגל הראשון – שובם של נושאים רגישים שהופיעו בעדויות המוקדמות ו"נעלמו" עם השנים. המרחק מן האירועים מאפשר עיבוד רגשי וקוגניטיבי, ואחרי שעברו מעגל חיים שלם וחזו גם בשינוי שחל ביחס החברה בארץ ובעולם כלפי שורדי השואה, הן "שבות ומעלות נושאים שהיו שתוּקים וכואבים מדי, ובוער בהן הרצון העז שידעו מה 'היה באמת'. (29) שי"ק עושה שימוש מושכל ורגיש באוסף העצום הזה, ממיינת ומנתחת אותו לפי נושאי משנה, וכוללת השוואות למקרי חקר אחרים בעולם ותובנות תיאורטיות מתחומי ההיסטוריה, החברה והמגדר. היא נסמכת גם על ראיונות אישיים שקיימה עם נשים שורדות אושוויץ, על חומר גרמני רלוונטי וגם כמובן על ספרות משנית. יחד עם זאת, חשוב לה לומר כי מרבית הנשים הניצולות לא כתבו, רבות לא מסרו עדויות וכמובן שגם קולן של הנרצחות לא נשמע.
הספר הוא עיבוד של מחקריה האקדמיים של שי"ק לתארים השני והשלישי באוניברסיטת תל אביב. כיום היא עובדת ביד ושם בו היא מנהלת את ההוראה המקוונת בבית הספר הבינלאומי. הספר מקבל גם גוון אישי כאשר אנו מתוודעים בהקדמה לעובדה ששני הוריה של המחברת ניצולי שואה. אביה, זאב שי"ק, שריד יחיד למשפחתו החרדית הענפה והמכובדת מהונגריה, שרד כמה מחנות ריכוז, אושפז אחרי המלחמה במשך ארבע שנים לטיפול בשחפת ועלה לארץ עם גרעין של תנועת השומר הצעיר שייסד את קיבוץ להבות חביבה. שם הקים את משפחתו והיה חבר פעיל, מאמין בשוויון ובדו-קיום, משורר מוכר שהשואה הוטמעה בכתביו, עד שנפטר כשהוא בן 42 בלבד מותיר אחריו אישה ושני ילדים קטנים. נעמה הייתה אז בת שנתיים, ומעידה שאף שלא הכירה את אביה, הרי ש"לא פעם במהלך כתיבת הספר עמדה דמותו לנגד עיני". אִימה חווה לבית טיבור מנובי סאד שבסרביה, כבר הייתה בדרך לאושוויץ כילדה בת חמש, אך היא ואחותה התאומה מרים שרדו הודות לקצין וורמאכט אוסטרי שהגניב אותן אל מנזר, בו גדלו כיתומות. הוא ואֵם המנזר זכו לימים להוקרה כחסידי אומות העולם. הקשר העמוק בין האם לבִּתה מרחף על פני הספר.
הפרק על אימהות ובנות במחנה נפתח בתמונה מבעיתה של חמישים אסירות יהודיות שהוצעדו באביב 1944 לעבר תאי הגזים, אך במקום להיכנס לתוכם הורו להם אנשי האס. אס לאסוף חמישים עגלות ילדים ריקות של ילדים שנרצחו ולהובילן אל עבר מקום הריכוז בו נאספו חפצים למשלוח לגרמנים. תחילה הרגישו הקלה על כך שנשארו בחיים, ולו רק ליום אחד נוסף, אך במהלך המסע שאורכו היה שלושה קילומטרים, בעודן דוחפות את העגלות הריקות, הבינו את הזוועה. ג'וליאנה טדסקי, יהודייה איטלקייה ששרדה והשאירה את ילדיה במחבוא, תארה לימים את תהלוכת הנשים שהיו ביניהן כאלה שילדיהן נרצחו, כאלה שלא ידעו מה עלה בגורל ילדיהן ואחרות שטרם היו אימהות. בפניה של כל אחת מהן "נחרץ קמט של כאב". (257-258)
כשני שלישים מן המושמדים באושוויץ היו נשים. רובן לא היו אימהות, כי מרבית האימהות נרצחו עם ילדיהן. האימהות שכן הוכנסו למחנה היו כאלה שאיבדו את ילדיהן קודם לכן או במהלך הסלקציה הראשונה. מעט אימהות ובנות שהו במחנה, חלקן לא דיווחו על קרבת המשפחה, מפחד שיפרידו ביניהן. במקרים רבים האימהות לא שרדו, או שנפטרו בשנים מאוחרות יותר מבלי להותיר עדות. כך שהמידע על הקשר והיחסים בינן לבין בנותיהן עליו מבוסס הפרק השביעי המוקדש לנושא רגיש זה, מובא בעיקר מפי הבנות שנותרו בחיים. צילה ליברמן הייתה בת 12 כשהגיעה לאושוויץ עם משפחתה אחרי ששהו בגטו קילצה ובמחנה עבודה. היא ואימה הצליחו להסתיר את גילה הצעיר של צילה, וכך הוכנסה לבירקנאו. "אני כל כך פוחדת", היא מספרת שאמרה לאימה, "ומייד הרגשתי ששגיתי. הכאבתי לאמי ואין בכוחה לעזור… באותו רגע נדרתי נדר לאחי" שביקש ממני לא להתלונן בפני אימא ואמר כי "בכל מצב שתהיי עליך לסבול בשקט, לא להכאיב לה יותר." (269) מרים סובל תיארה את התדהמה כאשר לא זיהתה את אימה לאחר המעבר ב"סאונה" וגילוח השיער, וכי היה עליהן להתנכר זו לזו. "אסור היה לדבר ואסור היה שידעו שאנחנו אם ובת כי ישר היו מפרידים, אז דברנו ככה בעיניים. זה היה מזעזע". (273)
מערכת היחסים הבין-דורית הייתה מורכבת ומסובכת. ילדות צעירות חששו שאם יכבידו על אימותיהן הן "יוותרו" עליהן, ונערות בוגרות, שמצבן הפיזי היה טוב יחסית, הפכו באופן טבעי את התפקידים והיו אחראיות לשלום האימהות שנחלשו והתקשו בחיי היומיום. היו כאלה שהרגישו כעס מובלע על כך שהן נאלצות לדאוג לאֵם, ואחרות שהתגאו כי זכו להצילן. ילדות ראו את האימהות בעירומן ובהשפלתן, והבינו כי הן אינן כל-יכולות, אך דבקו בהן, פיתחו תלות וקיבלו מהן תמיכה, תקווה וחיזוק. אלה שאימן לא החזיקה מעמד והן נותרו לבד לא שכחו זאת כל חייהן. בבגרותה העידה חנה בר יש"ע כי לא נרגעה כל חייה מן האובדן "רציתי לחזור לאושוויץ. אני ידעתי שאני חייבת את זה לעצמי, אבל בראש ובראשונה כאילו חייבת את זה לאימא שלי. אני הרגשתי שאני מוכרחה לבוא לשם ופשוט לבקש ממנה סליחה על כל מה ש'הרגזתי' אותה בבירקנאו". (282)
פרק מיוחד מוקדש לקבוצת הנשים הראשונה שהגיעה לאושוויץ בארבעה משלוחים מסלובקיה באביב 1942. הן היו בנות 16-35 ושוכנו בבלוקים שנועדו ל400-500 אסירות אליהם הוכנסו יותר מאלף. מעטות מהן שרדו את חצי השנה הראשונה למאסרן. פרק הסיום עוסק בשחרור ובחזרה לחיים, וגם ב"אושוויץ כהווה". השחרור לא נחווה כאירוע שמח, הן היו בהלם, רבות מהן חולות, אחרות שרדו בקושי את צעדות המוות, הן היו בודדות. הייתה כידוע תופעה של התנפלות על אוכל, שהביאה למותם של רבים מהמשוחררים, אושוויץ לא נשארה בעבר, וליוותה אותן כל חייהן. כששאלו את חנה שטרנליכט האם מקל עליה לדבר על מה שעברה, האם הזמן מקל ענתה: "לא, לא, לא, לא… בכלל לא… גם אם שוכחים פרט זה או אחר, זה נשאר, לי זה נשאר, לא שוכחים, [את] אושוויץ לא שוכחים. הייתי שם מעט זמן וזה היה טראומה, זה נורא, לא, זה אי אפשר לשכוח". (327)
נעמה שי"ק, בצריחות אילמות, נשים יהודיות באושוויץ-בירקנאו 1942 – 1945, למדא עיון, האוניברסיטה הפתוחה ויד ושם, רעננה וירושלים 2022. 408 עמ'.
פורסם לראשונה ב"האומה" 233, פברואר 2024