מכתב ל"תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" 28.8.2026 
רציתי להפנות זרקור נוסף אל פרשה כמעט נשכחת זו, שתועדה להפליא בידי הגולים עצמם במאות ואולי אלפי מכתבים ששיגרו מהמחנות באריתריאה, בסודן ובקניה ליקיריהם בארץ. אוספים אישיים של מכתבי הגולים שמורים בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב ואחרים ודאי נמצאים עדיין בידי המשפחות. חלקם הזעיר פורסם בספרים, כמו למשל "מכתבים לשולמית" (משרד הביטחון ההוצאה לאור, 2001) של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר שכתב לרעייתו מכתבי אהבה רומנטיים המגלים צד בלתי־מוכר באישיותו, ומכתבים של איש האצ"ל יעקב הלל המשולבים ברומן בשם "ועל המכתבים שיעידו" (ידיעות ספרים, 2010) שכתב בנו אליעזר (גזר) הלל. אוספים צנועים יותר פורסמו באופן פרטי.
אך לא רק מכתבים כתבו גולי אפריקה. הם הוציאו לאור עיתון ושמו "בדד — כתב עת לדברי מחשבה וספרות" ובו סיפורים, שירים, מאמרים וקטעים מהווי המחנות, ושיאו היה הפקת "ספר המעצר והגלות", המחזיק 358 עמודים מרתקים, ששוכפל בסטנסיל במחנה גילגיל שבקניה חודשים ספורים לפני השחרור. קטעים ממנו אמנם פורסמו לימים בספר "מסמבל עד גילגיל" (משרד הביטחון הוצאה לאור, 1980), אך הוא ודאי ראוי ליותר.
כמה מהעצורים גם כתבו ספרי זיכרונות וממוארים, הבולט שבהם הוא "ארוכה הדרך לחירות" של יעקב מרידור (אחיאסף, 1950). מחקר מקיף אחד בלבד פורסם על הסגה הזאת, בידי ד"ר שולמית אליאש, והוא מבוסס רובו ככולו על מסמכים בריטיים ולא על כתביהם של העצורים עצמם (גולי אצ"ל ולח"י: במחנות המעצר באפריקה 1948-1944, אוניברסיטת בר אילן, 1996). רק ב-2005 התאגדו כמה מהעצורים והוציאו ספר ובו כרונולוגיה מפורטת של קורותיהם, כולל תמונות ונספח ובו שמות כל 459 העצורים ששהו במחנות ומעט קטעי שירה (דב ה. מילמן, תולדות אסירי ציון באפריקה, כותרת הוצאה לאור, 2005).
סדרת הטלוויזיה "קרתגו" שנוצרה בידי רשף וינץ לוי, בניו של איש הלח"י אליהו לוי, והוקרנה ב-2022 עוררה סערה ולתקופה קצרה עלה הנושא לכותרות. בני הדור השני של הגולים טענו שהיא מסולפת ושקרית והיוצרים טענו מנגד לחופש היצירה והבדיון. הביקורת שיבחה והוענקו פרסים בינלאומיים אך הרייטינג היה נמוך משום־מה. ניתן לצפות בכל פרקיה באתר כאן11.
בתי ההיסטוריונית ד"ר דניאלה אוסצקי־שטרן פירסמה ב-2023-4 שלושה מאמרים בנושא בכתבי־עת אקדמיים בחו"ל, הראשון שבהם זכה לכותרת Out of Africa ובו ניתוח של המכתבים כ-ego documents שפעם לא נחשבו למקורות ראשוניים לגיטימיים וכיום כולם משתמשים בהם. היא הקדישה מאמר נפרד לסיפורו הטרגי של איש הלח"י משה הוך, שהותיר אחריו עשרות מכתבים כתובים בעברית גבוהה וספרותית בהם, בצד ענייני דיומא, תיאורי טבע ואדם ורגשות ותקוות המעידים על התבוננות עמוקה וכישרון כתיבה.
הוך נעצר בחיפה כשהיה בן עשרים ושהה חמש שנים בבתי סוהר בארץ ובאפריקה. לאחר ששוחרר עם חבריו ביולי 1948 התגייס מיד לצה"ל וחמישה חודשים לאחר מכן נפל בקרבות בדרום. מה שנותר ממנו הוא מכתביו המרטיטים שנמסרו בידי משפחתו לארכיון. עוד שבעה גולים משוחררים נפלו במלחמת העצמאות.
העציר עוזי אורנן חיבר במחנה ספר הוראה ללשון העברית ולימד את חבריו, שרבים מהם לא היו ילידי הארץ, את רזיה. זו היתה המהדורה הראשונה של "דקדוק הפה והאוזן" שעוּבד והורחב והפך לספר לימוד מבוקש. שמואל תמיר ומאיר שמגר למדו משפטים בהתכתבות באוניברסיטה בריטית והפכו למשפטנים מובילים בישראל. אמנים וציירים פוריים הותירו מורשת חומרית עשירה מתקופת שהותם בארצות ניכר. בילדותי אהבתי להתבונן שוב ושוב באוסף הפרפרים הצבעוני והמרהיב שאסף משה מולודובסקי כשבאתי עם אמי למקום עבודתה בעיתון "חרות" במצודת זאב.
יהודה בורוכוב שימר ביוזמתו כל נייר שנכתב במחנות מאז פרסום העיתון היומי ביום הראשון בסודן ועד לאחרון בקניה. הוא הצליח להבריח את האוצר הבלום הזה במזוודות עם השחרור ובזכותו יש לנו חומר ראשוני מאלף המקוטלג, סרוק ושמור בארכיון ז'בוטינסקי ומצפה לחשיפות נוספות.
מדוע לא מנציחים את גולי אפריקה ולא יודעים הרבה עליהם? אולי בשל השתייכותם הפוליטית ה"לא נכונה" בעשורים הראשונים למדינה? והראיה, איש מההנהגה לא בא לקבל את פניהם בהגיעם לנמל חיפה תחת הפצצה מצרית מהאוויר ב-12.7.1948. עיתון "דבר" הסתפק בהודעה לקונית על שובם בעמוד 3. ייתכן והם עצמם בחרו שלא להתפאר בתקופה בה חבריהם לאצ"ל וללח"י לחמו נגד המנדט הבריטי בעוד הם היו רחוקים ולא לקחו חלק במאמץ, ואולי כי תנועת החרות, הידועה בחוסר תודעתה היסטורית, לא ניפנפה בגיבוריה האלמונים ולא טרחה להנציח את פעלם כפי שלא עשתה עם הבית"רים מורדי הגטאות בשואה.
פורסם ב"הארץ" תרבות וספרות, תחת הכותרת: גיבורים אלמונים, 25 באוגוסט 2026
