הקדמה

בטקס הנחת שלוש עשרה אבני הפינה לאוניברסיטה העברית הראשונה, פרי חזונם של הוגי הציונות, שנערך בט"ו באב תרע"ח, 24 ביולי 1918, השתתפו זה לצד לזה – ומול כששת אלפי אורחים – הגנרל אלנבי, זאב ז'בוטינסקי, חיים וייצמן (בשם הציונות), ומופתי ירושלים כאמל חוסייני והבישוף האנגליקני של העיר (בשם ירושלים).

שבע שנים לאחר מכן, ב-1 באפריל 1925, נחנכה האוניברסיטה ברוב הדר בטקס המפורסם באמפיתיאטרון על הר הצופים. נשאו דברים הלורד בלפור והרברט סמואל (בשם הבריטים), חיים וייצמן, חיים נחמן ביאליק והרב קוק (בשם היהודים), מול אלפי משתתפים בהם משלחות אקדמיות זרות, מנהיגים ציוניים ואנשי עט ורוח.

בדיוק שנה לאחר מכן, באפריל 1926, נוסד באוניברסיטה "המכון ללימודי המזרח", בטקס צנוע, בחדר קטן במרכז ירושלים. החדר הכיל אוסף של ששת אלפי ספרים על האסלאם והשפה הערבית, מעזבונו  של המזרחן היהודי-הונגרי הנודע איגנץ (יצחק-יהודה) גולדציהר, שנחשב לאחד מאבות חקר המזרח באירופה. ספרו הידוע "הרצאות על האסלאם", שלימים תורגם לעברית, שימש דורות של תלמידים והוא עדיין ניצב בגאווה בספרייתי, קצת בלוי, אך עדיין מאיר עיניים.

בדברי הברכה שנשא, הביע מקימו ומנהלו הראשון של המכון, פרופ' יוסף הורוביץ מאוניברסיטת פרנקפורט, את תקוותו, כי העבודה האקדמית שיניב המכון תזכה להערכה גם בקרב מדינות דוברות ערבית ותעזור "לקדם את האווירה הטובה בין שתי הקהילות האלה", וליצור מכנה משותף אינטלקטואלי בין משכילים משני הצדדים.

כך נולדו לימודי ההיסטוריה של האסלאם והמזרח התיכון בארץ ישראל, שנים רבות לפני שקמה המדינה.

במהלך מאה השנים הבאות חלו שינויים ותהפוכות דרמטיות באזור ובמדינה, וכך גם במחקר ובלימוד של התחום החשוב הזה. בין הוראה למחקר, עסקו ההיסטוריונים יוצאי גרמניה, שהיו ממקימיו, ותלמידיהם שהלכו בעקבותיהם, בדיון  מתמיד בשאלה  – האם להתמקד בפעילות האקדמית-מחקרית הקלאסית, או לפתֵח גם לימודים מעשיים-פונקציונליים שיועילו לצרכי הקהילה ומוסדותיה? הדבר היה קשור גם בדילמה האם להתמקד רק בלימוד ההיסטוריה הקדומה, או ללמֵד ולחקור גם את המזרח התיכון העכשווי. שאלות אלה ליוו את העוסקים בתחום לאורך כל  הדרך ונראה שהן עדיין רלוונטיות גם בימינו.

במקביל, גברה ההבנה שאין להצטמצם בדיסציפלינה ההיסטורית בלבד, אלא להוסיף למחקר תחומי דעת נוספים כסוציולוגיה, אנתרופולוגיה, כלכלה, מדעי המדינה, לימודי תרבות ואמנות ועוד. עם השינויים במצב הגיאו-פוליטי באזור והחרפת הסכסוך הישראלי-ערבי עלו תדיר שאלות בדבר היכולת של חוקרים ישראליים, החיים בתוך האירועים, להתייחס אליהם באובייקטיביות הנדרשת מאנשי מדע. מאז קום המדינה, גברה אף הביקורת על מעורבותם של רבים מחוקרי המזרח התיכון בקהילת המודיעין הישראלית, בפוליטיקה ובתקשורת – שוב, דיון שטרם הסתיים.

לאחרונה פורסמו שני ספרים חשובים, הבוחנים את התהליכים שעברה המזרחנות הישראלית במאה שנותיה. האחד נכתב על ידי ד"ר עמית לוי, החוקר את ההיסטוריה של הידע ומתמקד באותם מלומדים יהודים שהעבירו את הידע המזרחני מגרמניה לארץ; והשני, פרי עטו של פרופ' שמעון שמיר, תלמידם של אותם היסטוריונים, שהפך לחוקר בכיר ופעיל בתחום עד היום. ספרים אלה הצטרפו לפרסומים ולמחקרים רבים שהופיעו במשך השנים בנושא זה על היבטיו השונים.[1]

כמה מתובנותיהם יובאו בקצרה במאמר דלהלן, בנוסף להתבוננות האישית שלי כבוגרת החוגים להיסטוריה של המזרח תיכון ולשפה וספרות ערבית, באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת חיפה.

צעדים ראשונים: מסורת גרמנית  

ראשוני המזרחנים באוניברסיטה העברית היו כאמור יוצאי גרמניה, שהביאו איתם את התפיסה ההומניסטית של מדעי הרוח, לפיה יש להתמקד בנכסי הרוח הקלאסיים של האנושות, לקבל השראה מן הערכים שהם מייצגים ולהמשיך ולקדם אותם. המסורת והידע שרכשו אותם מזרחנים באקדמיה הגרמנית, שמו לכן דגש על לימודים ומחקרים קלאסיים של השפה הערבית הכתובה ושל תולדות האסלאם. אופי המחקר היה פילולוגי, היינו, מחקר שהתרכז בתעודות היסטוריות, שִחזורן ופרסומן, והסתמך על טקסטים כתובים עתיקים. בהגירתם לארץ הם ייצגו לא רק את "הגירת הידע", כפי שמכנה זאת לוי, אלא נשאו עימם גם את הגישה השמרנית הזאת. למרבה הפלא, המפגש הראשון שלהם עם המזרח הפיזי עצמו, ולא רק עם כתביו בהם היו בקיאים למופת, לא שינה את דעתם ולא עודד אותם להשקיע בו מחקר עכשווי רציני. לדעתם, המזרח התיכון נמצא באותה עת במצב של התנוונות המסורת המוסלמית הקלאסית ובניסיון לחיקוי שטחי של המערב. לכן, הם לא ראו סיבה לעסוק מחקרית "בציוויליזציה השרויה בתהליך שקיעה ובחקיינות של ציוויליזציה אחרת", כפי שמצטט שמיר. החבר ה"צבר" היחיד בקרב סגל המכון היה אז יואל יוסף ריבלין, אביו של הנשיא לשעבר, שלמד את השפה הערבית בבית ספר מוסלמי בירושלים (לימים תרגם את הקוראן לעברית) והכיר מקרוב את החברה הערבית. אולם את הדוקטורט שלו כתב ריבלין באוניברסיטת פרנקפורט, בה היה פרופ' הורוביץ מזרחן מוביל, ויש להניח שספג את רוח מוריו ולא התנגד לדרכם.

מניסיוני אוכל להעיד, כי בעת לימודי באוניברסיטה העברית ארבעים שנה אחרי הקמת החוג, עדיין מוּקדו מירב הקורסים בהיסטוריה של הופעת דת האסלאם ועקרונותיה ובהיסטוריה של האזור עד ימי הביניים ושלטון האימפריה העות'מנית. הערבית הקלאסית של תקופת הג'אהיליה – טרום האסלאם – והדקדוק, גברו על השפה המודרנית, ורק בשנה השלישית קיבלנו קורס אחד ויחיד בערבית מדוברת עכשווית. אני זוכרת בדיחות שהילכו בינינו, על הפרופסורים הנכבדים שלנו, שידעו לצטט פסוקי קוראן ובתי שיר עתיקים בעל פה, והיו בקיאים ברזי הדקדוק וההגייה, אך בצאתם לשוק התקשו להסביר למוכרים מה ברצונם לקנות.

אין בדברים אלה כדי לגרוע כהוא זה מגדולתם ומרוחב ידיעותיהם של המזרחנים הראשונים. הם הניחו מסד חשוב למחקר והעמידו תלמידים הרבה, להם הנחילו את התשוקה ללמוד את שפת האזור בו אנו חיים ואת ההיסטוריה של עמי ערב השזורה בהיסטוריה היהודית לאורך הדורות.

הדור השני – מפנה

במלחמת העצמאות נותק כזכור הר הצופים מירושלים והאוניברסיטה נאלצה להתארגן מחדש במבנים זמניים ששכרה ברחבי העיר המערבית, תוך כדי מלחמה. כעשרה אחוז מן הסטודנטים נהרגו בקרבות ורבים היו עדיין מגויסים וביניהם גם אנשי סגל. המדינה החדשה, שעמדו בפניה אתגרים עצומים, לא הקציבה די משאבים לשיקום המוסד ולחידוש הלימודים. אך לחצים שהופעלו על ראש הממשלה בן גוריון הביאו לשיפור הדרגתי והאוניברסיטה חזרה לפעולה.

המכון ללימודי המזרח שבראשו עמד באותה עת פרופ' שלמה דב גויטיין, שוּכּן בבניין טרה סנטה במרכז ירושלים. אחרי המלחמה התעוררו צרכים מדיניים ובטחוניים חדשים, שדוברי ערבית ומומחים למזרח התיכון יכלו לענות עליהם. זו הייתה תקופה שבה קיוו להפוך את הסכמי שביתת הנשק להסכמי שלום, ובה בעת הטילו ממשל צבאי על האוכלוסייה הערבית שנשארה בארץ. היה צורך בדיפלומטים, באנשי מודיעין, ביועצים, בפקידים ובמורים. לא כל אנשי המכון הסכימו לנטוש את גישתם המסורתית האקדמית-הומניסטית, אולם היה ברור שיש צורך בשינוי תודעתי ובהרחבת לימודי המזרח התיכון המודרני המשתנה, כדי לסייע למדינה להשתלב במרחב ולהתמודד עם שכנותיה. חלקם אף לקחו על עצמם עבודה מחוץ לאקדמיה, כמו למשל גויטיין עצמו והמורה הנערץ שזכיתי ללמוד ערבית קלאסית ושירה מפיו, פרופ' מאיר יעקב קיסטר, שהיו למפקחים במשרד החינוך.

מינויו של פרופ' אוריאל הד כראש המכון בשנת 1957 האיץ את תהליך שינוי. הד אמנם היה יליד גרמניה, אך את לימודיו המתקדמים עשה כבר בארץ. התמחותו בתולדות האימפריה העות'מנית ובקיאותו בשפה התורכית הביאו אותו לשירות החוץ הישראלי בתורכיה ובוואשינגטון, בה פגש את האקדמיה האמריקאית והתרשם ממנה מאד. כבר בנובמבר 1948 שלח תזכיר לסגן נשיא האוניברסיטה באותה תקופה שכותרתו: "לימודי המזרח התיכון המודרני באוניברסיטה העברית". מדהים לקרוא את הדברים שנכתבו בעיצומה של המלחמה, בהם נאמר בין השאר כי מיקומה של ישראל בלב האזור יחייב אותה להשתלב בו, ולשם כך: "העם הישראלי זקוק להבנה מעמיקה של תולדות הארצות השכנות, מסורותיהן, תנועות התחיה שלהן והתפתחויותיהן בזמננו. מחקר והוראה אקדמיים בשטח זה יקדמו מאד את הטיפוח של הבנה ושיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה".[2]

הד נחשף בארצות הברית לגישות הוראה ומחקר שהשתנו אחרי מלחמת העולם השנייה ושילבו היסטוריה עם מדעים אחרים. אחת הדוגמאות שהתאימה לחזונו הייתה "לימודי אזור" Area Studies. כך, בראשותו ניתן למכון ללימודי המזרח שם חדש, והוא הפך ל"מכון ללימודי אסיה ואפריקה". שולבו בו נושאים ומתודות ממדעי המדינה וסוציולוגיה. הוא גם הידק את קשרי המכון עם מוסדות המדינה והנגיש את הלימודים לעובדי מדינה ולאנשי מערכת הבטחון. החוג למזרח תיכון לא ויתר על לימוד מעמיק של השפה הערבית, ההיסטוריה והאסלאם, אולם אלה נועדו עתה לא רק לשמם אלא גם כדי לסייע בהבנת ההווה. בשנת 1949 הוקם באוניברסיטה חוג בשם "המזרח התיכון בזמן החדש", בו הורחב לימוד ההיסטוריה גם לסוגיות פוליטיות, כלכליות, תרבותיות, גיאוגרפיות ואחרות כרקע להבנת סוגיות עכשוויות, ונוסד כתב עת מדעי בשם "המזרח החדש", היוצא לאור עד היום.

מניסיוני האישי אני יכולה לספר, כי כחמש עשרה שנה אחרי, כשהחוג שוב שינה את שמו ל"היסטוריה של ארצות האסלאם", היה לימוד השפה הערבית על כל גווניה, חובה בלתי מעורערת בתואר הראשון, ותנאי לקבלה השני היה ציון גבוה בבחינה בערבית. בנוסף, חויבנו לבחור בין תורכית לפרסית, או שפה אפריקאית, בהתאם לנושא ההתמחות, וגם, ללמוד שפה אירופית נוספת על האנגלית, על מנת להרחיב את יכולת הקריאה והניתוח של מגוון מקורות. שכן, כידוע, למעצמות המערב היה תפקיד משמעותי בקורות המזרח התיכון ובעיצובו והמחקר דרש קריאת מסמכים בשפות זרות.

כבר אז למדו בחוג סטודנטים ערבים מרחבי הארץ, אך טרם פגשנו מורה שערבית היא שפת אימו. שילוב מורים וחוקרים ערבים, ויהודים יוצאי ארצות ערב, בסגל ההוראה עלה לדיון לאורך השנים, אך הבשיל למעשים בצורה חלקית ביותר. גם כיום, לאחר צמיחת דורות חדשים של חוקרי המזרח התיכון דוברי ערבית כשפת אם, עדיין מורגש חסרונם בחוגים לשפה וספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון כמעט בכל המוסדות האקדמיים בארץ המלמדים נושאים אלה.

זכור לי המורה המזרחי הראשון שהשתלב בחוג. היה זה  יצחק שמוש, אחיו של המשורר אמנון שמוש, שכבר ב-1937 הוזמן במיוחד מחלב שבסוריה, לאחר התכתבות ענפה בעברית ובערבית עם ראשי המכון, והמשיך בהוראה עוד שנים רבות. סוף סוף שמענו מבטא ערבי אותנטי.

התרחבות תוך כדי ויכוח וביקורת

השנים הבאות עמדו בסימן התרחבות וצמיחה של לימודי המזרח התיכון ביותר ויותר אוניברסיטאות ואחר כך גם במכללות, בהקמת מכוני מחקר ובמעורבות גדלה והולכת של בוגרי החוגים בהם.

החוג הראשון שהוקם מחוץ לירושלים היה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1963.  קדמו לכך שנים של מחלוקות על עצם הצורך באוניברסיטה נוספת ונסיונות של האוניברסיטה העברית לשמור על המונופול שלה בכל התחומים, ובכללם גם בלימודי המזרח. שמעון שמיר, שקיבל הצעה לעמוד בראש החוג בתל אביב, מתאר בספרו את המסע האישי שעשה מבוגר ומרצה אהוד בירושלים אל הבלתי נודע בתל אביב. המעבר כונה ע"י דיקאן הפקולטה למדעי הרוח כלא פחות מ"עריקה". מִנהלת האוניברסיטה הודיעה כי לא תעביר את הזכויות והתגמולים להם היה זכאי אל המקום החדש. פרופ' הד הזהיר אותו כי הוא עומד להרוס את הקריירה הבטוחה שלו  – מה שכמובן לא קרה – ולחץ עליו להמשיך ללמד בירושלים באופן חלקי גם כאשר הבין כי הוא נחוש לעבור לתל אביב.[3]

בהמשך הוא מתאר את הקמת החוג שרענן את שיטות הלימוד השמרניות, פתח מגמות חדשות וכמובן הרחיב את הלימוד והמחקר על המזרח התיכון המודרני. עד מהרה נקלטו בו מרצים חדשים, עלה מספר הסטודנטים הנרשמים והתפתח מכון המחקר היישומי שחבר אליו, "מכון שילוח", שהוא כיום חלק ממרכז דיין.

במשך השנים קמו עוד ועוד אוניברסיטאות ברחבי הארץ וכמעט כולן כללו חוגים לערבית ולמזרח תיכון, בדרך כלל במסגרת מדעי הרוח. הדיונים הפנימיים על תוכן ומהות גברו, המתח בין לימודים אקדמיים לשמם לבין הפיכתם ליישומיים ושימושיים בהתאם לצרכי המדינה וגופים חיצוניים היה תדיר נושא לביקורת.

אוריינטליזם

במקביל, הופיע ב-1978 ספרו המכונן של אדוארד סעיד "אוריינטליזם"[4], שעורר סערה ברחבי העולם האקדמי והשפיע רבות על העוסקים בתחום. יש הטוענים כי עיצב מחדש את לימודי המזרח התיכון באוניברסיטאות במערב. סעיד, פלסטיני יליד ירושלים וחוקר ספרות נחשב בארה"ב,  ביקר קשות את הדרך בה רואים אנשי המערב את המזרח – רומנטיקה ואקזוטיקה מצד אחד, והתנשאות וזלזול מצד שני.  החוקר המערבי רואה את הערבי כ"אחר" נחות, כנוע וקופא על שמריו, לעומת המערב הנאור והמתקדם, טען סעיד. יתרה מזאת, הוסיף, הידע המדעי שנאסף במהלך השנים על המזרח נועד לא רק לצרכי מדע, אלא גם  – ואולי אף בעיקר – כדי לשרת את הקולוניאליזם, ולהצדיק ולגבות את כיבוש האזור ואת השליטה בתושביו. כך, הידע שנאסף על החברה, ההיסטוריה והשפה במזרח התיכון, הפך לכוח המופנה כנגד תושביו. לדבריו, האוריינטליזם הצליח כל כך, עד שחדר גם לתודעתם של עמי האזור, אשר הפנימו את נחיתותם ושיתפו פעולה עם כובשיהם ומבקריהם.

ביקורת פנימית ברוח זו עלתה באופן טבעי גם בישראל, המדינה שחקרה את המזרח התיכון מבפנים ולא מבחוץ. המגמה גברה במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים,  שהביאה לכיבוש ישראלי של שטחים נרחבים מן הארצות השכנות ולשליטה במיליונים מתושביהן. מעורבותם הישירה של חוקרי המזרח התיכון בתקשורת, במוסדות המדינה ובצבא נדרשה והתבלטה יותר ויותר. אני זוכרת שניים מן המורים שלי שהופיעו במדים ועליהם דרגות ייצוג גבוהות שהוענקו להם, כשמונו ליועצים ל"עניינים מיוחדים" לממשל הצבאי בגדה המערבית. פרופסורים נכבדים שימשו כבר בגלוי, כיועצים לגופי ממשלה ובטחון ואף גויסו למילואים, בדרך כלל לחיל המודיעין.

מהלך נוסף היה קבלת יותר ויותר אנשי צבא ומערכת הבטחון כסטודנטים בחוגים הרלוונטיים באוניברסיטאות ואף יצירת תוכניות מיוחדות עבורם. בחלק מן המקומות הם הופיעו במדים לקמפוס וגם זה עורר לעתים אי נוחות, במיוחד בקרב הסטודנטים הערבים שרבים מהם למדו בחוגי המזרח התיכון. למיטב הבנתי, לאחר הידברות, סוכמו הסדרים מתאימים ברוב המוסדות והדבר היה לחלק משגרת הלימודים.

איך מלמדים ערבית בעברית?

ביקורת נוספת, לא חדשה, הופנתה לחוגים לערבית ולשיטות ההוראה של השפה.

כמעט כל שיעורי הערבית נוהלו בעברית. כאן אנו חוזרים לעובדה, שחלק מכריע מן המורים היו יהודים שלמדו את השפה הערבית הספרותית והתקשו לדבר בשפה המדוברת בכיתות. כידוע, ערבית היא שפה דיגלוסית – היינו, שפה כפולה שבה הבדל גדול בין השפה הכתובה לזו המדוברת. ילדים ערבים המגיעים לבתי ספר בגיל שש צריכים ללמוד למעשה שפה חדשה נוספת על זו שדיברו בה בבית. באקדמיה ובמערכת החינוך הישראליות לימדו בעיקר את השפה הכתובה – הקלאסית והמודרנית, ולכן נוצר הקושי הזה. אני עצמי השתתפתי בדיונים רבים על כך במשרד החינוך, שכן בבתי הספר התיכוניים התופעה הייתה עוד יותר בולטת. גם ספרי הלימוד לערבית נכתבו באותיות עבריות בתעתיק וההסברים ניתנו רק בעברית. במשך שנים הייתה התנגדות עזה במשרד החינוך ללמד ערבית מדוברת.

פרופ' יוני מנדל מאוניברסיטת בן גוריון, שחקר את הוראת הערבית בישראל לאורך שנים, כינה אותה "הלטינית של המזרח התיכון", כיוון שלא נלמדה כשפה חיה ומדוברת, אלא, בדומה ללטינית, כשפה כתובה בלבד[5].

טענה מסוג אחר שעלתה, ועדיין מושמעת בחוגים שונים, היא, שהערבית נלמדת בישראל בעיקר לצרכי בטחוניים, בבחינת "דע את האויב", ולא כשפת האזור בתוכו נמצאת מדינת ישראל, אשר ל- 20% מאזרחיה היא שפת אם, כמו גם לחלקים גדולים בחברה היהודית. יקצר המצע כאן מלהיכנס לדיון זה, אך הוא קיים ותוסס גם בימינו אלה.

לסיכום

אין חולק על כך שלימודי המזרח התיכון בישראל ברמה גבוהה הינם צורך חיוני, הן לאקדמיה והן למוסדות המדינה ולציבור הרחב. במדינה שחיה בלב האזור, שחמישית מאזרחיה ערבים ויותר ממחצית אזרחיה היהודים מוצאם מארצות ערב, אך טבעי הוא, שנקודות המבט, שיטות הלימוד, הדגשים והמסקנות היישומיות מהווים סלע מחלוקת תמידי. אך אם משכילים לקיים דיון ענייני, ניתן דווקא לשפר את איכות הלימוד והמחקר.

לאורך מאה שנים נתונים לימודי מה שכונה בעבר "מזרחנות"[6] לשינויים, הנובעים מן ההתפתחויות ההיסטוריות, החברתיות והאקדמיות. אנשי האקדמיה העוסקים בנושא מתנדנדים בין הרצון לשמֵר את האובייקטיביות האקדמית – במידה שהיא בכלל קיימת – ואת רמת המחקר הגבוהה, לבין הצורך והחובה, לצאת ממגדל השן ולשתף בידע ובתובנות הנובעות ממנו גם את מנהיגי המדינה והמוסדות האמונים על בטחונה והתפתחותה וגם את כלל הציבור.

דרך ארוכה עבר התחום מאז "הגירת הידע" מגרמניה לאוניברסיטה העברית בידי מדענים מן השורה הראשונה, שהביאו עימם את הגישה הפילולוגית הקלאסית-שמרנית של חקר ההיסטוריה ועד הפלורליזם המקצועי והמחשבתי הקיים לדעתי בקרב החוקרים והמורים של ימינו.

למרות ההישגים המדעיים לא הכל מושלם והביקורת עדיין קיימת – מבפנים ומבחוץ. רק לאחרונה נוהל דו-שיח ביקורתי נוקב בכתב העת "קריאות ישראליות" בין ארבעה חוקרי מזרח תיכון, מתוכו התברר כי גם אנשים מרכזיים כמותם קוראים את המציאות בצורה שונה.[7] לצערנו, בשנים האחרונות, סובלים חוקרי המזרח התיכון בישראל מביקורת קשה ותופעות של חרם, מעמיתיהם בחו"ל.

אתגרים רבים עומדים בפני העוסקים במלאכה והמוסדות האמונים עליהם באקדמיה. בעיני, עדיין לא הושלמו שני מהלכים מרכזיים מחויבי המציאות – הראשון – חיזוק הוראת השפה הערבית כשפה חיה, כבר בשלב בית הספר, ובוודאי באקדמיה, והשני – קידום חוקרים מן החברה הערבית וחשיפת מחקריהם לציבור הרחב באמצעות התקשורת ואף כיועצים למקבלי ההחלטות. המזרחנות הישראלית ודאי תצא נשכרת מכך וגם המדינה.

הערות

[1] ראו המלצות לקריאה בסוף המאמר.

[2] שמיר, עמ' 79.

[3] שמיר, 122-123.

[4] הספר תורגם לעברית יותר מעשרים שנה לאחר מכן.

[5] ראה את פרטי ספרו להלן.

[6] בעקבות ספרו של סעיד יצא המונח הזה מן המלקסיקון המקצועי של העוסקים בנושא.

[7] קריאות ישראלית 1 (2022); קריאות ישראליות 3 (2023).

לקריאה נוספת

אייל, גיל (2005). הסרת הקסם מן המזרח: תולדות המזרחנות בעידן המזרחיות. ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.

הר-אבן, אלוף (עורך), להכיר עמים קרובים: כיצד מתמודדים על לימוד הערבים ותרבותם, מכון ון ליר, ירושלים 1985.

לבסקי, חגית, האוניברסיטה העברית בירושלים: התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי, כרך ג. מאגנס, ירושלים 2009.

לוי, עמית, מזרח חדש: מאוריינטליזם גרמני למזרחנות ישראלית, מאגנס, ירושלים תשפ"ד/ 2024.

מנדל, יונתן, שפה מחוץ למקומה: אוריינטליזם, מודיעין והערבית בישראל, מכון ון ליר, ירושלים 2020.

מנדל, יונתן, הלטינית של המזרח התיכון: הוראת  הערבית בחברה היהודית ממפנה המאה ועד 1948, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2023.

סעיד, אדוארד, אוריינטליזם, תרגום: עתליה זילבר, עם עובד, תל אביב 2000.

שמיר, שמעון,  מזרח תיכון באקדמיה, תולדות לימודי המזרח התיכון בחינוך הגבוה בישראל, כרמל, ירושלים תשפ"ו/ 2026.

Clyne, Eyal (2019). Orientalism, Zionism and academic practice. London and New York: Routledge

 

פורסם לראשונה ב"האומה" 242, קיץ 2026