בימים אלה סיימתי לקרוא את הרומן רחב היריעה של חנוך ברטוב "מתום עד תום". כדרכה של ספרות, מציין המחבר כי אין כל קשר בין הדמויות הנזכרות בספר לבין אנשים חיים או מתים והדמיון הוא מקרי בהחלט. אולם להפתעתי, תוך כדי קריאה עלתה מולי פתאום דמותו של יהודה ארבל, מישיר מבט בעיניו הכחולות השקופות, מהלך ו"מצחו הזקוף והיפה כאיש משמר המלך", שמעתי את קולו הרועם במבטא הרומאנו-הונגרי שאין לטעות בו, ביקרתי בבית הערבי במושבה הגרמנית, חוויתי איתו את מוראות מלחמת השחרור בירושלים ואת הריסת הווילה בבית צפאפא, שאפילו שרטוט שלה ושל תכנית הפעולה נשאר בכתב ידו בעזבון. גם גיבור הסיפור שרת בשרות הבטחון ואחר כך בחברה כלכלית גדולה ולעת זקנה הייתה זכוכית מגדלת תלויה בשרשרת גדולה על צווארו וסופו שנפטר בודד מחוץ לביתו ולמשפחתו, במלון ירושלמי מפואר – כל אלה ועוד לא יכולים להיות רק פרי דמיונו של הסופר, שכפי שידוע לי הכיר את יהודה היטב ולחם לצידו במלחמה על ירושלים. פטר מיקוש, ברומן של ברטוב, אינו מתואר בצורה מחמיאה. יש בו רשעות ואכזריות שלא הכרתי ביהודה, בצד טוב לב ונכונות אין קץ לעזור לחברים, עד כדי התערבות מוגזמת בחייהם ורצון אפילו להכתיב, תכונה שכולנו הכרנו ונראה שבעטיה אנו יושבים כאן היום עשרים שנה אחרי שהסתלק מחיינו הציבוריים והאישיים.
עם יהודה ארבל, סביב 1970. צילום: דוד רובינגר (מאלבומי הפרטי)
סצינה אחת בסיפור עוררה בי עצב רב. כשהוא כבר חולה מאד משאיר פטר-יהודה הודעה טלפונית לגיבור הסיפור, שהוא סופר, ומבקש לראותו בדחיפות, לאחר שנים ארוכות של נתק ביניהם. הסופר, אלישע, מסרב לבקשתו ואומר לאשתו – אני יודע מה הוא רוצה ממני, שאכתוב את תולדות חייו. אינני יודעת אם זה אכן קרה בין יהודה לברטוב, אך כשקראתי נזרקתי לאחור, לשלהי קיץ 1984 (עכשיו כשאני כותבת מחפשת את הקשר בין שנת מותו לשנת האפוקליפסה של ג'ורג' אורוול) באחד מביקורי האחרונים אצלו, הוא על כיסא גלגלים, שפתיו רוטטות, דמעות זולגות מעיני האיש החזק והקשוח הזה, קולו כבר סדוק, וכואב וקשה להביט לתוך עיניו המתעוורות שהפכו לשקופות באמת. אמרתי לו יהודה, תקליט. תקליט את סיפור חייך. והרי יש לך שעות פנויות ארוכות, לכתוב קשה לך – אז תקליט. מישהו כבר יכתוב. לא זוכרת אם התחייבתי שאני אעשה זאת, אבל אולי קיוויתי בסתר לבי שכך יהיה.
כידוע, רק החוברת הצנועה שהוצאנו לזכרו כעבור חמש שנים נותרה כמצבה כתובה יחידה ליהודה. חשבתי בעת קריאת "מתום עד תום" שאולי כדאי לפנות לחנוך ברטוב, שבכל זאת יכתוב את חייו שתמו מזמן.
אחד הזכרונות הצרובים שלי מיהודה קשור לתקופת הסבל של עבודתו בחברה לישראל. נדמה לי שכבר דיברתי על זה פעם, או אולי כתבתי, ובכל זאת אחזור על זה כאן, כי לא נמציא את יהודה מחדש, רק ננער את האבק מכובד השנים. כזכור, התפוצצה פרשת השחיתות בחברה לישראל בזמן שיהודה שימש מנהל בכיר בה. היו שניסו להדביק בו רבב, אך הוא התעקש בתוקף שלא ידע, לא שמע, אין לו יד ורגל ומגע וכל קשר לדברים. פתאום הרגיש, לראשונה בחייו, כי מפקפקים ביושרו ובאמינותו – תכונות שהיה גאה בהן אולי יותר מכל. הטלפון הפסיק לצלצל, כך סיפר, חברים נמנעו מלדבר איתו, נרתעו כשפגשו אותו במקרה, הוא הרגיש שהוא צריך להסביר להתנצל להצטדק להוכיח. היתה זו תקופה דכאונית ומרירה. יהודה ציפה שאנשים שכל חייו תמך בהם יעמדו לצידו בשעה שהוא זקוק להם ולא כך היה.
אני חייתי באותה שנה בצפת, בעיר העתיקה מול הר מירון. יהודה ביקש לבוא לבקר, להתרחק מירושלים ומתל אביב, להתנתק, לחשוב. האמת, הייתי בחורה צעירה המתנסה בחיים חדשים הרחק מן המרכז ומחיי הקודמים ולא הרגשתי נוח, אך גם לא יכולתי לסרב. יהודה בא, חרוץ קמטים חדשים, רזה יותר, שחוח משהו. אני זוכרת שדיברנו שעות, יושבים על מרפסת הבית שבמרכזה היה מבנה עגול דמוי באר ובתוכו נטוע עץ דקל והיא צופה אל בית הקברות הישן של צפת ואל קברו של האר"י. הלכנו לטייל בין חורבות העיר העתיקה. אחר כך נסענו לכנרת, ליהודה היה חבר שהיה בעלים של חוף פרטי קטן ויפהפה שדרך נסתרת הובילה אליו. תחילה לא מצא את הפנייה, אך התעקש כדרכו ואחרי כמה סיבובים פנה לדרך עפר צרה, הגענו לחוף ולבית שהיה נעול. שחינו בכנרת והוא המשיך לדבר ולספר כאילו לעצמו, חושב בקול רם מה לעשות, איך לנהוג בפרשה, האם לעזוב את החברה, לאן יפנה, מה יעשה כדי לטהר את שמו שהוכתם? בסופו של דבר לא עזב, עבר לירושלים לנהל את חברת הבת "מלונות יהודה" שבנתה את מלון פלאזה. כמה חודשים לאחר מכן החלטתי גם אני לחזור לירושלים להמשך לימודי ויהודה מייד הציע לי לעבוד לצידו בחברה, עוד לפני שהגעתי הוא כבר מצא לי דירת חדר מקסימה בקטמון וכך מצאתי את עצמי מסודרת מן הרגע הראשון.
העבודה לצידו במלון לא הייתה פשוטה. ראיתי איך הוא מנסה ל"שדרג" את התפקיד, אז לא השתמשנו במילה הזאת, לעשות אותו גדול יותר ממה שהיה באמת – ניהול של חברה קטנה שבונה מלון דירות ונזקקת לרצונם הטוב ובעיקר לכספם של המשקיעים היהודים מכל רחבי העולם שיש לרצותם, להתחנחן בפניהם, לספק את שגיונותיהם ותמיד לעמוד לרשותם. זה לא בדיוק התאים ליהודה, אך הייתה לו משימה והוא היה נחרץ למלא אותה על הצד הטוב ביותר, כפי שעשה תמיד. אני עסקתי בקשר עם המשקיעים, בעוד הוא התפנה לבנייה, לניהול לפיקוח על כך שהמלון ייפתח בזמן ויהיה הטוב מסוגו. באותה תקופה הושיט ידו לראשונה לאש הפוליטיקה. הוא היה בין מקימי ד"ש, ונדמה לי שמצא פיצוי משהו על הריקנות הלא-אתגרית של ניהול מלון במעורבות פוליטית, במה שנראה אז כדבר האמיתי שיציל את מדינת ישראל מעצמה. פגישות רבות של אנשי ד"ש נערכו במלון, ויהודה כדרכו נלהב, מתכנן, חושב לטווח רחוק. הוא לא ביקש לעצמו מקום ברשימה לכנסת, אך בהחלט רצה להשפיע ולהיות דמות מרכזית. פוליטיקאי הוא לא היה, זה בטוח.
ואם אחזור לרגע לספר – ברטוב מעניק ליהודה עוד עשור ויותר של חיים, ומעביר אותו לעולם הבא רק אחרי רצח רבין.
מה היה יהודה אומר נוכח האירועים המסעירים שעברו עלינו בשני העשורים האחרונים? האם יש מי מאיתנו שיכול לשער ולנחש? לא אסתכן בכך, לא נראה לי שהיה הופך לפעיל שלום או לאיש שמאל, אבל אולי היה מוצא מקומו בארגון מיין-סטרימי כמו "המועצה לשלום ולבטחון" המאגדת אנשי צבא ובטחון לשעבר שרוצים להמשיך להיות בעניינים, להשמיע ביקורת שלא השמיעו כל עת שירותם, אבל להמשיך להיות בסדר, לא רדיקלים מדי, לא לשבור את הכלים. יכול להיות שזה היה מקומו. אני רוצה להאמין שכהומניסט הוא היה מתעב את מה שקורה לחברה שלנו, היה מבקר את הנזקים העצומים שהכיבוש המתמשך גורם לכל אחד מאיתנו כיחיד ולחברה כקולקטיב. אם היה חי, הייתי אני מנסה לגייס את סמכותו ואת כובד משקלו להשמיע קול צלול וברור נגד ההמשך חסר התכלית והפשר של שליטה בעם אחר בעולם שחופש ושחרור וזכויות אדם וחרות של מיעוטים והכרה בשונה הם הערכים המרכזיים שלו. הייתי מבקשת ממנו לומר, שאם ישראל אכן רוצה להיות חלק אמיתי ומשתלב בעולם הנאור עליה להשתחרר מן הריחיים הכבדים הללו. עד לרגע זה לא חשבתי על מקומו של יהודה במאבק הזה, אבל עכשיו אני בטוחה שהיה מצטרף, כי אחת התכונות המצוינות שלו הייתה היכולת להודות בטעות ולהגמיש עמדות. הוא לא היה פנאטי, לא מרובע, לא נעול – חופש המחשבה, היצירתיות, התעוזה שעמדו לו בלחימה בטרור שהיה אז בראשיתו, ולא הבנו שהוא חלק ממאבק לשחרור לאומי, היו ודאי מוצאים אפיקים במאבק על פתרונות של שלום.
אבל הוא איננו פה כדי לשאול, ואנחנו יכולים רק לשער.
שרה אוסצקי-לזר
מלון פלאזה בירושלים, 3 בספטמבר 2004