בפסח, זמן חירותנו, שרנו עבדים היינו – עתה בני חורין

ביום השואה, זמן אסוננו – נשבענו – לא עוד!

ביום הזכרון, זמן כאבנו – נרכין ראש לזכר בנינו שמסרו נפשם למען חירותנו

וביום העצמאות, זמן שמחתנו – נשיר בקול גדול – להיות עם חופשי בארצנו!

במוצאי שבת זו שבין הספירות ובין הצפירות אנו עומדים כאן, נושאים את דגלינו בגאון. אלו הימים הנוראים של ישראל המודרנית, אשר קיבלו השנה מִשנה משמעות ועוצמה.  כמו שכתב יהונתן גפן שהלך מאיתנו השבוע:

המון דקות דומייה
לכל מה שחלף וכואֵב
הקשיבו עכשיו לצפירה
שיש לי בתוך הלב.

ואכן, אלו ימים בהם אנו מצווים להקשיב לצפירות הזועקות בלבבות. להרהר ולחשוב ולתהות ולתכנן מחדש מסלולים שימנעו אסונות נוספים. אך במקום זאת, אנחנו נחשפים לקרעים הולכים ומעמיקים, לשיח של שנאה והסתה וחרם, ולחילול שמם של הנופלים בוויכוח פוליטי.

אני עומדת כאן בפניכם ומתוודה שמאז פרוץ ההפיכה המשטרית אני רועדת מפחד. אינני זוכרת חרדה כזאת, לא בימי ההמתנה המתוחים שלפני מלחמת ששת הימים ואפילו לא ביום הכיפור הנורא ההוא, בו הרגשנו שחורבן הבית השלישי מתקרב. לא קל להשמיע וידוי בפומבי, לא קל לספר לכם כי שנתי נודדת בלילות. לעתים אני אף מדמה צעדים כבדים מתקרבים בשביל, ודפיקה בדלת. כמו אז. כבת הדור השני לשורדי שואה, החופש אינו דבר מובן מאליו עבורי. גדלתי על סיפור חייהם של הורי חיה וחיים לזר, שברחו מהגטו והותירו את הוריהם מאחור, הצטרפו לפרטיזנים ביערות ונשאו נשק דל מול מכונת המלחמה הגרמנית השטנית. הם לא חשבו שיישארו בחיים, אך לא היו מוכנים להיכנע. הכוח שהחזיק אותם היה התקווה שיום יבוא והם יגיעו לארץ ישראל ויחיו בה כאנשים חופשיים. ממש כפי שנכתב בפסקה השנייה והפחות מצוטטת במגילת העצמאות:

"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית".

תקווה וחירות במשפט אחד.

ברשותכם אמשיך עוד רגע בסיפור המשפחתי:

הנצחון על הנאצים לא הביא מנוחה לשורדים. שלוש שנים נוספות נדדו הורי עם מאות אלפים אחרים על פני היבשת, פעלו בתנועת הבריחה וההעפלה ולא חדלו מהמאבק להגיע לארץ. כשאמי גילתה שהיא בהריון החליטה שאת ילדה הבכור לא תלד על אדמת אירופה הספוגה בדם הוריה. הם עלו על אנייה צפופה ובמשך שלושה שבועות, כשהיא בחודש התשיעי להריונה, הטלטלה על פני הגלים והמשיכה לחלום על חירותה ועל חירות הוולד שנשאה ברחמה. כשעמדה על הסיפון וראתה את האורות המנצנצים מפסגת הכרמל אחזו בה צירי לידה וכעבור עשרים וארבע שעות הגיחה התינוקת לאוויר העולם. אני הייתי הנס שלהם וגם נר הזכרון הנושא את שמן של סבתי אֵם אמי ושל דודתי אחות אבי, שעלו בשריפה השמיימה.  אבי היה בית"רי  מנעוריו, והאמין בתורת ז'בוטינסקי עד יומו האחרון. אילו היה מציץ ורואה מה עושה המפלגה עבורה הצביע תמיד ושעליה נהג למתוח ביקורת גם בשנים עברו, אילו היה רואה כיצד מנהיגיה נושאים את שם הערכים בהם האמין לשווא – היה ודאי מתחלחל וחוזר אל מתחת לאבן.

אחרי שנכח במסדר הכנפיים בו קיבל אחי הצעיר כנפי טייס בשנה שאחרי מלחמת יום הכיפור כתב אבי ביומנו:

"בשבילי היה זה אחד הימים הגדולים והחשובים יותר בימי חלדי… האם העליתי בחלומות הנועזים ביותר, עוד בהיותי נער, עלם, מבוגר, חופשי ואחר כך בתקופת הגטו והיערות, שאזכה אי פעם, לא רק להישאר בחיים אלא אף לזכות לחוויה העצומה שאינה נמדדת במלים, שבני שלי יהיה טייס בחיל האוויר של צבא ישראל, במדינתנו העצמאית… ואני אף אהיה נוכח בטקס הענקת הכנפיים, ולראות במו עיני את הפלא הנפלא הזה….?"

והיום הפלא הזה, טייס הליקופטר שהוציא עשרות פצועים תחת אש, התייצב לכל קריאה ושרת מאות אם לא אלפי ימי מילואים, מבוזה במלים נלעגות שאינני רוצה לחזור עליהן כאן, ומתייצב שבוע שבוע לכל הפגנה ונלחם על הדמוקרטיה.

מיום שעמדתי על דעתי הוחדר בי ובבני דורי הציווי – אתם דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה! לא כסיסמה ריקה אלא כדרך חיים.

והיום כשאני מסתכלת בנכדים שלי שלומדים בבית הספר באליקים, בעל השם הסמלי "קשת התקווה", בית ספר חילוני דתי קהילתי וסביבתי בו לומדים יחדיו ילדי האזור, בי"ס שראוי לשמש מודל לכלל מערכת החינוך בישראל, בית ספר שהמבנה המרכזי שלו נושא את שמו של בן מושב אליקים עומר טביב ז"ל שנפל על משמרתו, שסבתו יונה מתייצבת כאן מדי שבוע להפגין, כשאני מביטה בנכדי הקטנים, אני חרדה ושואלת האם החירות הזו שזכיתי בה והנחלתי לילדי מובטחת גם להם?

האזור היפה שלנו – יוקנעם ומגידו עמוס סיפורים. מייסדי הקיבוץ שלי רמות מנשה יצאו מן הגיהנום של אושוויץ ועלו על הקרקע בעיצומה של מלחמת העצמאות. למרות הקשיים הם היו מאושרים לסקל את הסלעים ולחרוש את האדמה כאנשים חופשיים במולדתם; מייסדי אליקים ומדרך עוז עלו על מרבד הקסמים מתימן, ואחינו מעין העמק גם הם צאצאי אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם שיצאה לגלות בבל לפני אלפי שנים ושמרה על תורת ישראל, כולם נאחזו בקרקע הסלעית הזאת, זרעו, שתלו ונטעו והפריחו אותה, ובנו עליה יישובים לתפארת, לצד הקיבוצים הוותיקים שעמדו בגבורה במלחמת העצמאות.

כאשר הגעתי לאזור לפני 45 שנים בעקבות האהבה, הייתה יקנעם עיירה נידחת שחיה סביב מפעל אחד שייצר בעיקר נשק. כיום היא עיר הייטק משגשגת שמייצאת בשורה לרפואה ולהצלת חיי אדם, עיר שהיא אבן שואבת לצעירים מכל הארץ, המחפשים איכות חיים וקהילה. יש ביקנעם פסיפס מרהיב של גלויות מכל כנפי תבל, יהודים שהגיעו לכאן, חלקם מארצות בהן שלטו דיקטטורה ודיכוי, ובנו את ביתם בשאיפה לחירות ולחופש, כמובטח במגילת העצמאות.

ציטוט:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת מצפון, לשון, חינוך ותרבות…"

לפני כארבעה חודשים, היכה פטיש כבד על הסדן האיתן הזה בבת אחת,  והוא מאיים לערער את היסודות המנוסחים בחדות ובבהירות במגילת העצמאות. אך מכתו התיזה ניצוצות והעירה רוח אדירה שפרצה בכל כנפות הארץ, ללא תכנון וללא תאום מוקדם, וסחפה עימה אזרחים נאמנים ושומרי חוק מכל הקשת החברתית והפוליטית, רוח גדולה שמנשבת בעוז בכל שדרות הציבור. זוהי רוח החירות שמאפיינת את עמנו לאורך הדורות. אותה רוח שהוציאה את בני ישראל ממצרים והמשיכה לקבץ כאן את נדחי ישראל הנרדפים מכל אתר ואתר. הרוח הלוהטת הזאת, והמנומסת יש לומר, נושבת בעוצמה מזה שבועות רבים, ומפיחה חיים ותקווה. מיליוני דגלי הכחול לבן המתנופפים כאן על הגשר שלנו, ובכל פינות הארץ, מלבים את האש היוקדת שאיש לא יוכל לה, זוהי אש התמיד של החירות.

כי אין לנו דרך אחרת.

נכון, לא הכל מושלם כאן, יש הרבה מה לשפר ולתקן, אך את זאת נוכל לעשות רק מתוך סולידריות ושותפות. כשהחברה קרועה ומשוסעת והסדקים מאיימים להתרחב, כשקבוצות שונות מסיתות אחת כנגד השנייה, אין מרחב לפשרה ואי אפשר להגיע להסכמות.

זה אולי נשמע בקלישאה, אבל אלו ימים של היאחזות מחודשת במה שנחשב היה זמן רב מדי לקלישאות. לכולנו מכנה משותף רחב וגדול שהוא אהבת המולדת, וכולנו רוצים בשגשוגה ובטובתה. כולנו שואפים לחיים חופשיים שמשמעותם חופש מחשבה, חופש ביטוי, חופש בחירה, חופש להגדיר את הזהות האישית, המגדרית, הדתית והקבוצתית. משמעותם שוויון בפני החוק ושוויון בנטל. החופש הזה חשוב במיוחד למיעוטים המוחלשים בחברה  – לנשים, כן כן אנחנו לא מיעוט אך עדיין רחוקות משוויון, ללהט"בים, לנכים, לבעלי צרכים מיוחדים, לקבוצות אתניות ולאומיות, לבני דתות שונות שהם אזרחי המדינה וגם לשכנינו מסביב, שהדיכוי שלהם משפיע ישירות על החופש שלנו. כנאמר במגילת העצמאות:

"אנו קוראים לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה… אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן".

ואני הקטנה באלפי מנשה מוסיפה וקוראת לשכנינו הערבים החוגגים היום את עיד אלפיטר, שלפי המסורת המוסלמית הוא חג של מחילה, קהילתיות ואחווה, ולשכנינו הדרוזים הנושאים יחד את האלונקה, להצטרף אלינו במאבק על החופש, השוויון והדמוקרטיה לטובת כולנו. החופש והדמוקרטיה תלויים בראש ובראשונה בהפרדת הרשויות ובאיזון ביניהן, ובמערכת משפט חזקה ואמינה שאיננה משנה כיוון עם חילופי השלטון ואיננה תלויה בפוליטיקאים. דמוקרטיה איננה עריצות הרוב אלא הגנה על כל אחת ואחד מאיתנו, רוב ומיעוט גם יחד, הגנה על ילדינו ועל אורח חיינו.

ערב יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל, המדינה היחידה בעולם בה אנו יכולים להיות חופשיים באמת, חובה על כולנו להתעלות ולמצוא דרך להחזיר את השד לבקבוק. לחזור ולהדגיש את המשותף, לבנות מחדש את הסולידריות שספגה מכה קשה בזמן כה קצר ולייצב אותה, לסלול נתיבים חדשים לקראת אמנה שתבטיח חיים מכבדים והוגנים לכלל אזרחי ישראל. אחרת, כפי שאנו רואים מדי יום, הפגיעה בכולנו תהיה בלתי נמנעת, פגיעה קשה בבטחון האישי, בבטחון הלאומי, בכלכלה, במעמדנו בעולם, ביחסינו עם יהודי התפוצות, ביחסינו אחת עם השנייה, בעתיד הדור הצעיר, בחיים עצמם.

ערב יום הזכרון ויום העצמאות הזה אנו מכריזים בזאת כי ברוח מגילת העצמאות:

נמשיך לשאת בגאווה את הדגל שלנו, דגל החירות, החופש, השוויון והשלום

נמשיך לשיר בגאווה את ההמנון שלנו, שלימד אותנו כי התקווה והחופש הם שני אדני היסוד עליהם נשענת מדינת ישראל

לא נשקוט ולא ננוח ; לא נרכין ראש ולא נוותר;

האש הזאת לא תכבה

כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת

ולתפארת מדינת ישראל