אנריקה אולטוסקי-אוסצקי, היהודי של המהפכה הקובנית ושר בממשלות קובה במשך חמישים שנה הלך לעולמו בהוואנה בגיל 82, כשהוא עדיין מאמין בצדקת הדרך. הוא נולד בקובה להורים יהודים שהיגרו מפולין, ובצעירותו התקרב לחוגי המהפכה והיה פעיל במחתרת כל שנות החמישים. היה חברם האישי של פידל קאסטרו ושל צ'ה גבארה ושימש תקופה ארוכה כגזבר הקבוצה המהפכנית "ה-26 ביולי", שתפסה את השלטון ב-1959 וסילקה את הרודן בטיסטה, שנתמך בידי האמריקאים.
הם חלמו על יצירת עולם טוב יותר באי היפהפה והמופלא שלהם, דיברו על שוויון ואחווה ונשאו עיניים לברית המועצות, אף שבשנות השישים כבר ידע העולם מה מתרחש מאחורי החזות האידיאליסטית שלה. על חייו במחתרת כתב ספר בשם Vida Clandestina. – חיים מחתרתיים – בו תאר בפרוט את הדרך הארוכה של הקבוצה מהרי הסייארה אל כס השלטון בהוואנה. היינו צעירים שלא ידעו לשלוט, כתב, אך עבדנו יומם ולילה למען בני עמנו. את ספרו הקדיש "לצעירי העולם", אולי קיווה שילכו בעקבותיו.
כמהפכן ואתאיסט התרחק מיהדותו, אם כי מעולם לא התכחש לה. הכינוי שדבק בו "פולאקו" (פולני) ומראהו החיצוני הסגירו את מוצאו. בספרו לא היסס לכלול תמונות מטקס בר המצווה שלו שנערך בסנטה קלרה ב-1943 בהן הוא נראה עטוף בטלית, וכל הקהילה היהודית הקטנה של העיר מסבה לסעודה חגיגית. בנוסף לספרדית הוא דיבר אידיש שוטפת, פולנית ואנגלית, אותה צחצח בעת שלמד אדריכלות והנדסה חקלאית במיאמי בשנות החמישים.
חרף ההתדרדרות במצבה של קובה, מעולם לא הודה אולטוסקי-אוסצקי שדרך המהפכה השתבשה, הוא לא היה מוכן להכיר באי הצדק ובעוני שצמחו סביבו ובדיקטטורה שהשליט חברו פידל. כדרכם של מאמינים עיוורים האשים בכל הצרות את אמריקה ואת החרם שהטילה על ארצו. גם כשאחד מבניו וכמעט כל נכדיו מצאו דרכים מתוחכמות לעזוב את האי והתיישבו במיאמי, "הוואנה הקטנה" של הגולים הקובניים, הוא עדיין ציפה שישובו למולדת והאמין לשקרים הלבנים שסיפרו לו, שזו יציאה זמנית לצורכי לימודים.
בבית צנוע עם גינה קטנה בה גידל ירקות ובננות, שלעתים היו המזון העיקרי שעלה על שולחן המשפחה, הוא חי עם אהבת חייו מרתה, שאחיה הכניס אותו למחתרת, ועם שתי בנותיו ומשפחותיהן. אפילו הבכירים במשטר הקובני לא יכלו להרשות לעצמם דיור ראוי. שני בניו שעסקו בתיירות הצליחו מעט יותר, כיוון שהמשטר פתח את קובה לתיירים לאחר התמוטטות ברית המועצות וייבוש ענף הסוכר שעליו התבסס חלק ניכר מהכלכלה.
כשביקרנו שם ב-2004 השתדלה המשפחה לארח אותנו בגאווה, בארוחה נזירית ובהמון אהבה. בקבוק היין שהבאנו מהארץ נשתה בשקיקה גלויה. אנריקה התפאר בהישגי המהפכה וכשהוא דיבר – כל המשפחה האזינה בדממה ואיש לא התערב. ישבנו בחושך, כי הוואנה סבלה מהפסקות חשמל תדירות ורק מנורת חרום קטנה האירה את החדר ואת הפוסטרים הגדולים של פידל וצ'ה שקישטו את הסלון. אנריקה קרא בפני יורי בן זוגי ובן דודו פרקים מזיכרונותיו, אותם פרסם תחת הכותרת "הדייג זוכר". באותן שנים הוא היה השר האחראי על הדגה ובעצמו דייג חובב. באווירה הסוריאליסטית ששררה שם באותו לילה הוא סיפר פרקים מקורות המשפחה אותם לא שמענו מעולם.
שני אחים ואחות למשפחת אוסצקי עזבו את העיירה קוברין, אז בפולין והיום בבלארוס, בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת והצילו את נפשותיהם. קובה היתה ברירת מחדל לאלה ששערי ארצות הברית היו סגורים בפניהם. רק האח שמואל נשאר והתגייס לצבא האדום. אחרי המלחמה הגיע אף הוא לקובה עם משפחתו. הם עסקו בייצור נעליים – מקצוע שלמדו מאביהם שנותר מאחור ולא שרד. אימו של אנריקה סבלה מהחום הטרופי ובעצת רופאיה נסעה לפולין עם שני ילדיה הקטנים ב-1936 לבקר את הוריה. היא נתקעה שם כשנתיים כיוון שלבעלה לא היה מספיק כסף לקנות להם כרטיס להפלגה הארוכה בחזרה. אנריקה היה ילד קטן ששמו היהודי הירש (צבי) ונקשר מאד לסבו יוד'ל עמו בילה שעות ארוכות בכל יום, "הוא היה הגיבור שלי" כתב לימים. ברגע האחרון, זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, הצליח אביו להחזיר את משפחתו הקטנה לקובה. בזקנתו נזכר אנריקה בבית סבו שעמד בקצה הרחוב היורד לנהר, בבית הכנסת ובשכונה היהודית בה התגוררו. כשכתב את זכרונותיו הוסיף איורים להמחשת הסיפור. בקיץ שעבר נסענו לקוברין ובעזרת תיאוריו איתרנו את המקום המשוער בו עמד בית המשפחה וראינו את בית הכנסת הגדול והנטוש של קוברין עומד בשיממונו, בעיר שיותר ממחצית מתושביה היו יהודים וכיום אין להם שריד וסימן.
כאיש השלטון ושר בממשלה הוא הִרבה בנסיעות לחו"ל, ואפילו ביקר בישראל לבדוק את תעשיית הדגים שלנו. הוא התיידד עם רפי איתן ששלח ידיו בעסקים בקובה וסיפר לו את קורותיו. איתן הביא את ספר הזכרונות שלו לסופר אהרן אמיר, שתירגם אותו לעברית, אך כתב היד לא זכה לצאת לאור, כנראה בשל פטירתו של אמיר. רק פרק קצר פורסם ב"קשת החדשה" ובו זכרונותיו על צ'ה גבארה. קריאה חוזרת בדברים שכתב אולטוסקי-אוסצקי לפני יותר מעשר שנים מעידה על השקפת עולמו ההומניסטית. למרות היותו קומוניסט אדוק הוא לא היה דוגמטי וציטט את קרל מארקס שדיבר על הצורך בהתפתחות ובגמישות מחשבתית בהתאם למצב המשתנה בעולם. הוא כתב בחרדה על התחממות כדור הארץ, על הפגיעה בסביבה ועל הגידול העצום באוכלוסיית העולם וגם על האבטלה הגוברת בעולם השלישי, כתוצאה מן הטכנולוגיה המתפתחת בעולם המערבי, שאל:"מה צופן לנו העתיד? האם הקפיטליזם המוכר לנו, על חוקי השוק שלו, הוא שיוציא אותנו מן המרוץ המטורף הזה?…" וענה בשלילה: "כל גל שנסוג עשוי לחזור ולהתקדם. היעלמו של המחנה הסוציאליסטי ונצחונו של הקפיטליזם הם רק חזיון שווא. לעמי העולם חסר משהו: חסרים ההתנהגות הנדיבה, רוחב הלב והאחווה, התודעה החברתית, חסרים הכוח והעוצמה של האינטליגנציה האנושית החייבת לשלוט על חוקי השוק… חסר מה שהיה לצ'ה גבארה. האמונה המוחלטת במעלותיו של האדם ורוח הקרב שמסוגלת להכניע את ההסטוריה ולהצמיח אנשים בעלי תודעה חברתית גבוהה, שתראה בכל אדם אח לזולתו ובאושרו של הפרט את האושר הכללי" אחר כך הוסיף כי "לאותה חברה צודקת למענה נלחם ובגללה נפל צ'ה… שואפים כיום האנשים ההגונים, צעירי העולם, לרבות אלה שחיים בקפיטליזם האכזרי ומגלים אט אט את האמת". (קשת החדשה 2, חורף 2002).
אם תרצו – הרי זו תמציתה של המחאה החברתית בארץ ובעולם. נראה שלא בכדי הפכה דמותו של צ'ה גבארה לסמל נערץ בעיני מיליונים, במיוחד צעירים, ברחבי תבל.
כשהתפרסם ספרו על המהפכה באנגלית ביקש אנריקה לבקר בארה"ב ולקדם את מכירתו, אולם לא קיבל ויזה והסתפק בביקור בקנדה. אך גם נפלאות הקפיטליזם בהם חזה במו עיניו לא עוררו אצלו שום ביקורת על קובה. בראיון שנתן לעיתון בטורונטו ב-2002 הסביר כי קובה איננה יכולה להיות דמוקרטית ופתוחה לעולם כיוון שהיא נתונה במצור וחייבת לשמור על אזרחיה מפני האויב האמריקני הנמצא במרחק 90 מייל מחופיה. יום יבוא והמצור יוסר ואז נוכל לרכך מעט את האיסורים. פידל מכין קאדר צעיר שימשיך את דרכו ואין לדאוג מה יקרה אחריו, ניחם את הכתב שהתפעל מסיפור חייו וכתב כי ראוי לעשות ממנו סרט.
בשנתיים האחרונות היה חולה ונכנס ויצא מבית החולים של בכירי השלטון. כששאלנו איך היתה הלוויה אמרה מרתה: לא היתה לוויה, גופתו נשרפה ואפרו פוזר ב"פנתיאון של הווטרנים" בבית הקברות קולון בלִבּה של הוואנה. ואני חשבתי על נפתולי הגורל היהודי. אולי בדרך פלאית כלשהי חזר אנריקה-הירש בסופו של דבר להתאחד עם אפרם של סבו וסבתו האהובים, שגם להם לא נותר קבר.
