זהו סיפור הישרדותו המופלא של דודי יצחק שפירא, אחיה של אמי חיה, שעזב את וילנה ביום בו נכנסו אליה הגרמנים ונדד על פני רוסיה, אפגניסטן, הודו ואיראן, חווה ייסורים, רעב ומעצר, עד שהגיע לארץ ישראל, התגייס לבריגאדה ורק אחרי המלחמה גילה שאחיותיו נשארו בחיים. מצאנו את הסיפור בארכיון "המכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית. נראה שנכתב במחצית שנות ה-60 לאחר שיצחק מסר עדות מפורטת לפרופ' דב לוין. לא ידוע מי הכותב, שקיבל השראתו מסרט הוליוודי שעלילתו דומה לסיפורו של יצחק.
סיפורו של יצחק שפירא
בשבועות האחרונים הוקרן על מסכי בתי קולנוע בתל אביב ובחיפה סרט בשם "הנרדפים". מפיק הסרט, אלכסנדר רמתי, ישראלי היושב מזה שנים בהוליווד, הגיע במיוחד ארצה לרגל הקרנת סרטו ופתח במסע פרסומת מוקדמת. מר רמתי סיפר, כי הסרט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי, בו הוא מגולל את פרשת בריחתו מרוסיה הסובייטית בימי מלחמת העולם השנייה, דרך גבול אפגניסטן, במטרה להגיע לארץ ישראל. הרקע היהודי, אמר רמתי, הוחלף בתסריט למשהו אוניברסלי יותר, מתוך כוונה להבטיח לסרט שוק עולמי. איננו בטוחים אם המטרה הושגה, מכל מקום בישראל לא זכה הסרט להצלחה יתירה, ואפילו שמותיהם המפורסמים של המככבים בו לא משכו את ההמונים לאולמות בתי הקולנוע. אילו נשאר התסריטאי נאמן למקור והיה מוותר על סצנות האהבה בהן טבל את העלילה היה ללא ספק מתקבל סרט חשוב, שהיה שופך אור על אחת הפרשיות הדרמטיות שאינן ידועות לקהל הרחב, על חתירתם של צעירים יהודים, פליטי מלחמה שנקלעו לעומקה של רוסיה הסובייטית, אל חופי הארץ. רבים יצאו בדרך חתחתים זו, ספורים הגיעו. פגשנו אחד מהם ושמענו מפיו את סיפורו.
בוקר סתווי אחד בשלהי 1942 התייצבו במשרד הסוכנות היהודית בחיפה שני צעירים צנומים לבושי חאקי וביקשו מהפקיד לסייע בידם להישאר בארץ.
– וכי מי מונע בעדכם? – שאל הפקיד – הרי נמצאים אתם בארץ?
– עלינו להתייצב במפקדת הצבא הפולני ברחובות – השיבו – אנו מעדיפים להתגייס לאחת היחידות הארצישראליות. אולם קודם לכן ברצוננו להנפש מעט, כי מאחורינו דרך תלאות ארוכה.
– מהיכן אתם? – הוסיף הפקיד לשאול.
– אני מווילנה – השיב יצחק, שהעברית היתה שגורה בפיו – וחברי מלודז'.
לשמע שמות הערים הכבושות בידי הגרמנים הוכה הפקיד תדהמה. משהתאושש, המטיר עליהם שאלות: כיצד הגעתם? ומה גורל היהודים בפולין? מה האמת בשמועות על הטבח הנוראי שהגרמנים עורכים ביהודים שם?
– איננו יודעים – המשיך יצחק – אנא ממך, אל תרבה בשאלות. עזור לנו להיעלם לכמה ימים. אחר שננוח, נספר הכל.
יצחק הועבר לקיבוץ גניגר. חברו בנימין לקיבוץ אושה.
כאשר התנפצו הפצצות הראשונות בחוצות וילנה, בבוקרו של ה-21 ביוני 1941, טרם ידעו תושבי העיר, ובתוכם שמונה רבבות בני הקהילה היהודית של ירושלים דליטא, כי הידידים מאתמול, גרמניה ההיטלראית ורוסיה של סטאלין, הפכו לאויבים ביניהם נטושה מלחמת דמים אכזרית. רק לקראת שעת הצהריים בקע ממקלטי הרדיו קולו של מיניסטר החוץ הסובייטי, מייצ'יסלאב מולוטוב, והודיע לאזרחי ארצו רחבת הידיים כי הגרמנים הפרו בגסות את ברית הידידות והתנפלו על עמדותיו הקדמיות של הצבא האדום שוחר השלום. "מוות לפולשים", קרא המיניסטר הנרגש, "נכה אותם שוק על ירך! אזרחי וחיילי המולדת הסובייטית, היכונו למלחמת מגן. יחי מנהיגנו הנערץ יוסף וויסאריונוביץ' סטאלין!"
תוך שעות ספורות התמוטטה העוצמה הקומוניסטית לעיני תושביה של פולין המזרחית הכבושה על ידה. החלה מנוסה מבוהלת מזרחה. ובין הבורחים אלפי צעירים יהודים המנסים להדביק את שרידי הצבא האדום על מנת להצטרף לשורותיהם ולהיערך למלחמה באויב האכזר.
ראשונים לבריחה היו הפליטים מאזוריה המערביים של פולין הכבושה על ידי הגרמנים, אשר מילאו ברבבותיהם את עריה ועיירותיה של פולין המזרחית, ובעיקר את העיר וילנה, שנשארה זמן מה תחת שלטונה של ליטא העצמאית וממנה נפרץ צוהר לעולם החופשי.
בנימין לייזרוביץ', יליד לודז', שהה מזה שנתיים בווילנה וציפה בקוצר-רוח להזדמנות לעלות ארצה; הוא לא היסס הרבה, ולשמע קולות הנפץ הראשונים יצא מזרחה. יצחק שפירא, בן התשע-עשרה, לא הספיק לטעום בשנות חייו הקצרים טעמם של חיי פליט, אולם גם הוא היה בין הראשונים שעזבו את בית הוריהם ונהרו מזרחה. מיכאל דווידוביץ' עזב את ביתו שבעיר הליטאית שוולי והצטרף לזרם הבורחים מזרחה.
מקץ שלושה חודשים נפגשו השלושה בעיירה של גדות הימה האוראלית. כל אחד מהם הגיע בדרכו-הוא למקום שכוח-אל-ואדם זה, וכל אחד בנפרד הגיע גם למסקנה כי הוא חייב להסתלק מרוסיה הסובייטית ומטפח בסתר לבו את התקווה שיגיע בדרך-לא-דרך אל חופי ארץ ישראל. ולשם כך יש להדרים ולהתקרב לגבול האפגניסטני. מחשבות אפיקורסיות כגון אלו אסור להשמיען בקול, אך מאידך אי אפשר היה להשתעשע באשליה כי ניתן לצאת למסע הרפתקני קלוש התקווה זה – יחיד.
יום אחד מצאו עצמם השלושה על סיפונה של ספינה רעועה שעשתה דרכה במעלה הנהר אמו-דריה הזורם בגבול מדבר קארא-קום, אשר בקצהו הדרומי, לרוחב רכס הרי הפאמירים נמתח הגבול בין רוסיה לאפגניסטן. תחילה ברמז, אחר כך בגלוי חשפו איש בפני רעהו את שאיפתם הכמוסה. האוניה השליכה עוגן בעיירה צורדז' שברפובליקה הטורקמניסטנית. דרומה משם השתרע אזור הגבול ואי אפשר היה להמשיך בדרך ללא רשיון מיוחד. השלושה המשיכו בדרכם רגלי בכיוון דרום מערב, הגיעו ל"סובחוז", מושב חקלאי שיתופי, וביקשו להתקבל לעבודה. להפתעתם מצאו שם קבוצת פליטים יהודים, מצויידים ברשיונות ישיבה במקום, המועסקים במושב בעבודות עונתיות. הפליטים ה"וותיקים" יעצו להם לצאת לעיירת המחוז הסמוכה ולנסות להשיג אצל השלטונות רשיון עבודה ב"סובחוז". מיכאל ובנימין יצאו ללא שהות לדרך, ואילו עם יצחק קבעו שהוא יתעניין בינתיים בתנאי המקום וישתדל להשיג מפת האיזור והם יצטיידו בעיירה לא ברשיון אלא בצידה לדרך וישתדלו להשיג מצפן.
עם רדת החשיכה הופיעו ב"סובחוז" אנשי מיליציה. שאלו על הפליטים שמקרוב באו, ושמצאו רק אחד מהם הזהירוהו שעליו לעזוב את המקום בתוך עשרים וארבע שעות. הוא ניסה לבקש ארכה, בהסבירו ששני חבריו יצאו לעיירת המחוז להשיג רשיון עבודה וישיבה במקום. אנשי ה-נ.ק.וו.ד. זעופי הפנים השיבו, שבין אם יחזרו השניים במועד או לאו – חייב הוא לעזוב את המקום כמצווה. האיר היום והשניים טרם חזרו. יצחק ספר את השעות שנקפו ללא רחם. לעת ערב חזרו חבריו ועמם צעיר שלישי. לשאלתו מי האיש, השיבו שזהו צעיר ליטאי, קומוניסט מאוכזב, הרוצה לעזוב כמוהם את "גן העדן" הסובייטי ושברשותו מצפן, אותו ניסו לקנות ממנו תמורת שעון-יד, חפץ יקר מפז, ומתוך דבקותו ב"נכס" שבידו הבינו שלו כוונות דומות לשלהם ולכן אפשר לבטוח בו. את השעון המירו בצידה לדרך; אפונה יבשה, צנימים, מעט שומן. סכינים השיגו תמורת חולצה, וארבעה בקבוקים למים קנו במחיר כפפות עור. עתה היו מצויידים באביזרים ההכרחיים. יצחק סיפר לחבריו על הביקור של אנשי המיליציה והאיץ בהם להזדרז. הם התחלקו בצידה, בסכינים ובקבוקים, ארזו חבילותיהם, ובמעט הזמן שנותר לרשותם הם החליטו לצאת לכיוון דרום מערב ולהגיע לגדות הנהר מוררב, ימשיכו לאורך ערוצו של הנהר עד למקום בו נשפך למימיו הנחל קושקה החוצה את הגבול. הם יתקדמו במעלה ההרים במקביל לנחל, כי למטה בגיא ודאי מצויים משמרות גבול. כן החליטו על סיפור אחיד, אחד במקרה ויתפסו על ידי הרוסים, ושני עבור משמר הגבול האפגני. והיה אם יתפסו על ידי המשמרות הסובייטיים, אין טעם להרבות בדברים, ינסו להעמיד פנים שהם מחפשים מקום עבודה באחד המושבים החקלאיים וכי פניהם מועדות צפונה. והבטיחו איש לרעהו שבשום מקרה לא יגלו את סודם. ואילו אם יצליחו לחצות את הגבול ויתקלו במשמר אפגני, לא יגלו שהם באים מרוסיה, אלא שהם פליטי מלחמה שיצאו מליטא, נדדו על פני אירופה, הגיעו לטורקיה ומשם לפרס במטרה להגיע לארץ ישראל, אלא שמורה דרך נוכל היתעה אותם, שדד את כספם והוביל אותם לאפגניסטן. הם השמידו את המפה ויצאו לישימון ההררי שהשתרע לפניהם.
בצעדים מהירים התקדמו לכיוון גדות הנהר. נאק חיות וקולות צווחה של בעלי-כנף טורפים מילאו את חללו של הלילה. כאשר האיר היום, נדמו הקולות. רכסי הרים אינסופיים נתגלו לעיניהם. ישימון ללא סימן-חיים הקיף אותם. דומה שהם ארבעת היצורים היחידים במרחב השומם. הם העפילו על פסגה סלעית ומשם הבחינו בגיא מכוסה צמחיה עבותה; בינות לצמחיה זרם נהר. הם עלו על הדרך הנכונה. אפשר להתכנס בתוך נקיק סלע ולהחליף כוחות לקראת המסע הלילי הבא. שבוע ימים נמשך המסע בהרים במקביל לערוצו של הנהר. בימים היו מתחבאים בסלעים, בלילות היו יורדים לגיא והצטיידו במים. ביום השלישי או הרביעי למסע הבחינו בנחל הרים פזיז הנשפך לנהר הגדול. הנחל המיוחל קושקה זרם לרגליהם. בלילה השביעי, לאחר שמילאו את בקבוקיהם ממי הנחל, לא אזרו כוח לעלות על ההר. כוחותיהם אפסו. גם הצידה אזלה והלכה. הרגליים זבו דם, קרעי הנעליים דבקו בפצעים, יגעים מכדי להחליף מילים ביניהם המשיכו להשתרך לאורך ערוצו של הנחל. ואם כי ההגיון אמר שהגיא מסוכן יותר מההרים האימתניים המתנשאים מעליהם, המשיכו להתקדם בינות לצמחיה שעל גדות הנחל. הם לא התקדמו הרבה. הצמחיה הכבידה על ההליכה. המחשבות התערפלו וכל מבוקשם להשתרע על קנה הסוף ולשקוע בתרדמה ויהיה הקץ אשר יהיה. לפתע הגיעו לאוזניהם קולות, שכמותם לא שמעו דומה עידן ועידנים. קולות אדם. הם השתרעו על הארץ. העייפות פגה כבמגע מטה קסמים, המחשבות התבהרו. דרוכים לקולות הקרבים והולכים הבחינו בצלילי השפה הרוסית. משמר הגבול: נצנצה המחשבה האיומה והמשמחת במוחו של כל אחד מהם. הקולות נהיו ברורים יותר. הנה הם שחים בינם לבין עצמם, חיילי המשמר, כי אין טעם להרחיק לכת, מוטב שיחזרו לביקתת המשמר ללגום משהו. מגפיים כבדות מועכות את קנה הסוף. סילון אור מפנה מבקיע את האפלה. ארבעת הנרדפים נצמדים זה לזה, עוצרים נשימתם, מכסים את חיוורון פניהם בכפות ידיהם השרוטות שגוונן כגוון האדמה. הם דומים לתל עפר תחוח מוקף צמחיה. הצעדים מתרחקים והקולות נדמו. הם נשארים דוממים במקום ריבצם עוד כשעה. ואז זונקים הארבעה בכוחות מחודשים אל מעלה ההר. הרגליים העייפות נהיו שוב קלות, העילפון למחצה נעלם ואיננו. במרוצה הם מתקדמים על רכסו של ההר. הם אינם נעצרים גם לאחר שהפציע השחר. לאורו של היום מתגלה לעיניהם דרך עפר המתפתלת בין ההרים, ובמורד סוס ורוכבו מובילים עדר עזים למרעה.
אפגניסטן?! או שמא עדיין הרפובליקה הטורקמניסטנית הסובייטית?! את התשובה יקבלו במורד ההר. הם גולשים למטה. סלעים ושיחים דוקרניים שורטים את בשרם. לבסוף הגיעו למישור. כאילו מתוך מעבה האדמה יצאו דמויות אדם, חמושים ברובים, לראשיהם כובעי פרווה ובפיהם צווחות בשפה בלתי מובנת. החיילים הקיפו אותם ובקתות רוביהם דחפום בכיוון ביקתה שבצלע ההר. שם אסרו אותם בכבלים ובשלשלאות וכיבדו אותם במכות וקללות בלתי מובנות. בתנועות ידיים מיואשות ניסו למצוא שפה משותפת עם כולאיהם-משחרריהם. הם ביקשו אוכל, מים וניסו להסביר שהם באים מפרס. שעות רבצו על קרקעית הביקתה, עד שהובא מפקד מעמדת גבול סמוכה שידע מספר מילים ברוסית. הלה ציווה לשחרר את ידיהם מהכבלים ולהגיש להם אוכל.
הוכו, איימו להוציאם להורג אם לא יגלו את האמת מהיכן באו ולהיכן מועדות פניהם. הם נאחזו בסיפורם. כל מה שראו בדרך נדודיהם בליווי המשמרות נראה להם כמרוחק מאות שנים מהעולם אותו הכירו עד כה. אף לא סימן של דרך סלולה, לא רכב ממוכן, לא חשמל ולא משהו שיזכיר את החיים של המאה העשרים. באחד הימים הודיעו להם שהם מתקרבים לעיר הבירה שם ישוכנו בבית של ממש. הם הובאו בפני שער ברזל. השער נפתח והארבעה מצאו עצמם בחצר בית כלא. חצר מרובעת מוקפת חומה ובתוכה כוכים. לאורך החומה תעלת מים דלוחים. הם ביקשו לשתות, אמרו להם לשתות ממי התעלה. אחר כך הוכנסו לאחד הכוכים. למחרת הביאו להם את ארוחתם הראשונה בכלא: שתי פיתות לכל אחד. זו היתה מנת האוכל היומית לאסירים. לאחר מכן הובאו בפני מנהל בית הסוהר. הוא הבחין בצעיר הליטאי, שהיה תכול עיניים ובהיר שיער, והודיע לו שהוא יועבר ל"אגף האירופאי". שלושת היהודים הוחזרו לכוך החשוך. למחרת גילו שבאגף האירופאי נמצאים אסירים פולנים, שבויי מלחמה מהמערכה של ספטמבר 1939, שנמלטו ממחנות השבויים באסיה התיכונה ועברו כמוהם את הגבול האפגני. מפיהם נודע להם שבקאבול יושב מיופה-כוח של הקונסול הפולני בהודו, וכי הוא מטפל בשחרורם. יצחק ובנימין, שהיו אזרחים פולנים, תבעו זכויות שוות לאלו של האסירים הפולנים וחיפשו קשר עם מיופה הכוח הפולני.
חלפו חודשים מבלי שיחול שיפור במצבם. שתי הפיתות שקיבלו מדי יום הצילו אותם אמנם מגוויעה ברעב, אולם מי השתיה הדלוחים מהתעלה גרמו למחלת הדיזנטריה. היה ברור שלא יחזיקו מעמד זמן רב. ואז עלה בהם הרעיון לחפש קשר לאנשי הקהילה היהודית במקום, כי הרי יהודים חייבים להימצא בכל מקום. יצחק מצא בכליו שבר עופרת מעיפרון, בחצר מצא פיסת נייר ורשם פתק בעברית לרב הקהילה: "שלושה צעירים יהודים המבקשים להגיע לארץ ישראל כלואים בבית הסוהר המקומי. עשו משהו למעננו". את הפתק מסר לשומר הכלא ובמעט המילים שרכש בפרסית ותנועות ידיים הסביר לו שהרב היהודי ישלם לו הון תועפות אם יביא לו את הפתק. במקום לרב, מסר השומר את הפתק למנהל בית הסוהר. זה הופיע בכבודו ובעצמו בפתח הכוך והחל לחקור אותם מהיכן השיגו עפרון ונייר. החקירה היתה מלווה מכות. השלושה הודיעו למנהל בית הסוהר שיכריזו על שביתת רעב אם לא תינתן להם האפשרות להתקשר עם רב הקהילה היהודית או עם מיופה הכוח הפולני.
הפיתות הלכו ונערמו בפתח הכוך. השלושה נחלשו ונשארו רובצים משך כל שעות היום על רצפת העפר שבכוך. יום אחד הבחינו בשני אנשים נכנסים בעד שער חצר בית הסוהר. זקנים ארוכים ירדו על חזיהם, לראשם תרבושים והם עטופים בסרבלים ארוכים. השניים נשאו חבילות בידיהם. השומר הצביע בידו בכיוון הכוך של השלושה, ושני הגברים המזוקנים התקרבו לפתחו של הכוך. הם ברכום ב"שלום עליכם יהודים". מאז חל שינוי במצבם של שלושת האסירים. חכם הקהילה ושמשו היו מבקרים אצלם לעתים קרובות, מביאים להם מזון, בגדים וכסף. גם היחס של השומרים אליהם השתנה מן הקצה אל הקצה. תמורת מטבע או חפץ כלשהו היו מוכנים למלא עבורם כל שליחות. הם סיפקו להם נייר כתיבה ומעטפות ויצחק החל לשלוח מכתבים לפי כתובת של הסוכנות בארץ ישראל על שמו של מכר מעיר הולדתו. יום אחד קיבל מכתב מארץ ישראל בו הודיע לו ידידו שהוא מנסה להעביר עבורם סרטיפיקטים. גם מיופה הכוח הפולני החל להתעניין בגורלם. האסירים הפולנים שוחררו בינתיים ועמהם חברם למסע הליטאי. באחד הימים הובאו לבית הסוהר שלושה צעירים יהודים, שרידי קבוצות שניסו להבריח את הגבול. עתה הם היו שישה בתא.
בוקר אחד של יוני 1942 נקראו האסירים ל"משרדו" של מנהל בית הסוהר. הוא הודיע להם שהם חופשיים. אחר שחתמו על התחייבות לעזוב את גבולות אפגניסטן ולעבור להודו, הועלו על אוטובוס מיושן, כלי רכב או משהו דומה לזה, הראשון שראו מזה חודשים ארוכים, ויצאו לדרך.
ימים רבים נע האוטובוס בכבדות על פני דרך עפר הררית עד שהגיעו לעיירת גבול. שם הועברו למשמר הגבול ההודי. כאן התברר להם שמיופה הכוח הפולני בקאבול הוציא עבורם תעודה בליווי מכתב הפנייה לקונסול הפולני בבומביי, בו כתב שאלה אזרחים פולניים המבקשים להתגייס לצבא.
במשרדו של הקונסול הפולני בבומביי נאמר להם, שלשכת הגיוס האיזורית נמצאת ב…רחובות שבפלסטינה, וכי עליהם לחכות להזדמנות לעלות על אוניה היוצאת מבומביי לכיוון תעלת סואץ, ומשם יוכלו להגיע ברכבת לרחובות.
הקבוצה החליטה להתפצל. יצחק ובנימין יצאו ראשונים לדרך. בקנטרה שעל חופה המזרחי של תעלת סואץ ירדו השניים מהאוניה ועלו על רכבת. קצין פולני צייד אותם בכרטיסים עד לחיפה ונטל מהם את הדרכונים הפולניים שהוציא עבורם הקונסול בבומביי.
– את הדרכונים תקבלו בחזרה בלשכת הגיוס ברחובות – אמר, ובירכם בדרך צלחה.
השניים לא התגייסו לצבא הפולני. בראשית 1943 התגייס יצחק שפירא ליחידה ארצישראלית. לאחר מכן הועבר לבריגדה היהודית. ומשם הובילה הדרך לצה"ל, בו שירת כקצין בשירות קבע בחיל האוויר למעלה מעשר שנים. לאחר שפשט את מדיו בתור סרן בחיל האוויר, וחזר והלבישם באוקטובר 1956 וביוני 1967, נכנס לעבוד במחלקת הקליטה של הסוכנות. בשנות עבודתו בקליטת עולים שמע סיפורים לרוב על נתיבי החתחתים בהם נעו עולים בדרכם לציון. וכאשר סיים לגולל בפנינו את סיפורו-הוא, הוסיף: שנים רבות חשבתי לתומי שחברי ואנוכי הגענו ארצה בדרך המקורית והקשה ביותר, אך מסתבר שהיו יהודים שהגיעו לחוף הנכסף בייסורים רבים משלנו…