במלאת ארבעים יום לאסון נאספו באוהל הגדול בנווה שלום-ואחאת אלסלאם מאות אנשים שעדיין מתקשים לקבל ולהאמין שאחמד חיג'אזי ובנו הקטן אדם נלקחו בחטף בתאונת דרכים בארץ רחוקה. אחד אחרי השני עלו לבימה דוברים מן הגליל ומתל אביב, משכם ומרמאללה, מניו יורק ומאמסטרדם, מטמרה עיר הולדתו ומוואחאת אלסלאם בה חי באושר עם משפחתו – רעייתו ד"ר מראם מצארווה ובנו הבכור עסאם, שנותרו מיותמים. כולם דיברו על אחמד ואליו בערבית, בעברית ובאנגלית. בגרון חנוק הספידו אותו ודיברו בשבח אישיותו, כאשר מאחור מתחלפות ודוקרות תמונות מאושרות שלו ושל אדם, כולל תמונות מן הטיול האחרון ממנו לא שבו. בסיום הטקס שהתארך והתארך כשהקהל מסרב להיפרד, קרא המנחה שיר של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן בו הוא מנסה להאיר את היופי שבמוות, כאילו ביקש מן הקהל הדומע ומבני המשפחה למצוא מעט נחמה בתוך הצער הכבד מנשוא.
אחמד חיג'אזי היה עמוד תווך מרכזי בקהילה הקטנה והמיוחדת של היישוב המשותף היחיד בארץ, ודמות מוכרת, משפיעה ואהובה בקהילה ארגוני השלום והשותפות הערבית-יהודית. בחיוכו הכובש וברעמת תלתליו, באמונתו העזה באפשרות של חיים בשלום ובכבוד הדדי – אחמד חיג'אזי הוא בעיני הצבר האולטימטיבי. בן הארץ הזאת, נטוע עמוק באדמתה, פלסטיני שלם וישראלי שלם, הומניסט אמיתי שהאמין בכל לבו שכולנו זכאים לחיות במולדת המשותפת שלנו בשוויון מלא.
בשנים האחרונות ניהל את בית הספר לשלום בנווה שלום וממש לאחרונה הקים מכללה אקדמית לשלום, הראשונה מסוגה בארץ ואולי באזור, בשיתוף עם אוניברסיטה אמריקאית. לא מזמן הוליך אותי בגאווה סביב המבנה הגדול והייחודי שהוקם למכללה בתרומות שהוא עצמו גייס, שחלליו הפתוחים והמרווחים הם אילוסטרציה לאמונה של אחמד כי כולנו חיים במרחב אחד שיש בו מקום לכולם ובתוכו יכולות להתקיים תרבויות שונות, קבוצות אתניות ולאומיות שכנות, ובתוכו בני אדם החוגגים את שונותם ויודעים גם למצוא את המשותף ביניהם, ובעיקר, לא מתנשאים זה על זה ולא חיים אלה על חשבון אלה. בטקס הוכרז כי המכללה תיקרא מעתה על שמו.
באלפי ויכוחים ודיונים אין סופיים על פתרונות הולמים לסכסוך בהם השתתף אחמד מעולם לא התלהם ולא הרים את קולו, אך תמיד היה לו מה לומר. הוא סלד מקלישאות ומנימוקים שטוחים, לא הסכים לטשטש מחלוקות או לרכך ניגודים. תמיד איתגר את בני שיחו בחשיבה מקורית וביקורתית והוליך את הדיון למקומות הכי כואבים והכי בעייתיים בנועם ובשקט. חבריו בנווה שלום איגדו כמה מאמרים שכתב, רובם ניתוחים מקצועיים של המקצוע בו הצטיין יותר מכול – הנחיית קבוצות מעורבות.
אחמד היה מנחה מבוקש לא רק כאן כי אם גם באזורי קונפליקט אחרים כמו קפריסין, קוסובו, דרום אפריקה ועוד. הוא לא נתן הנחות לאף צד והוביל את המשתתפים בקבוצות לפתיחות וכנות, לחשיפת האמת הפנימית שלהם, להכרה של הצד השני ולהבנה וקבלה של הפערים ביניהם ולא בהכרח להסכמות. הוא היה מאבות גישת "חידוד הקונפליקט" כדרך לדיאלוג בין שני צדדים יריבים, למרות שהיה מודע היטב לקושי העצום שבכך. תוך כדי פיתוח התהליך החינוכי הוא לא הפסיק להתלבט גם עם עצמו כמנחה ולשאול שאלות נוקבות על היכולת להפריד בין זהות מקצועית לזהות לאומית ופוליטית. בקטע מאד אישי שנכתב לפני כעשור קיבץ אחמד כמה סיפורים קטנים לכאורה מחיי היומיום שלו כערבי בישראל. "ניסיתי לפרק את הסטרוקטורות הבונות את היחסים בין ערבים ויהודים, ולהתמקד דווקא במציאות שמורכבת מאירועים קטנים שאנחנו לא ערים להם יום יום – אך הם אלה שמרכיבים את חיינו", כתב. ולמרות שהוא עצמו היה קורבן של המציאות הזאת, סרב אחמד להתייאש ולהרים ידיים והקדיש את כל זמנו ליצירת מציאות יפה וטובה יותר. רק בן 45 היה במותו, בשיא פריחתו האישית והמקצועית ועוד נכונו לו שנים רבות של מאבק וחתירה יצירתית לשלום ולתיקון עולם. האובדן עצום והכאב כפול ומכופל גם על מותו האכזרי של בנו בן התשע אדם, ילד אהוב ומיוחד, שכמו אביו בלט ברעמת שיער וחיוך שובה לבבות.
גם מילותיו של המשורר לא יוכלו לנחם.

פורסם במזן הירוק, אוקטובר 2012