הבחירות לרשויות המקומיות הערביות, נובמבר 1998

הקדמה

הבחירות לרשויות המקומיות נערכו בישראל ב10- בנובמבר 1998. תוצאותיהן הסופיות נקבעו לאחר הסיבוב השני, שנערך ב- 24 בנובמבר, הבחירות נערכו בצל ההחלטה להקדים את הבחירות הארציות למאי 1999 ומפלגות רבות ראו בהן מבחן ראשון  לכוחן גם במישור הארצי. ביישובים הערביים יש הבדל רב בין שתי מערכות הבחירות וקשר רופף, לעתים אף הפוך, בין מרכיבי הכוח וההתמודדות במערכת הארצית, לבין מבנה הכוחות המקומיים.  לכן, אין כמעט אפשרות להשליך מתוצאות הבחירות המקומיות על עתיד ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. אופן ניהול מערכת הבחירות, דפוסי ההצבעה והתוצאות מעידים על מצבה הפנימי של החברה הערבית בישראל, על התהליכים המתרחשים בתוכה ועל מגמות התפתחותה לעתיד.  יותר מאשר אצל היהודים, השלטון המקומי מהווה זירת פעילות מרכזית ביישובים הערביים ומנקז אליו מאבקים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. הרשות המקומית במרבית היישובים הערביים היא המעסיק הגדול ביותר ומרכזת בידה תקציבים ומשאבים רבים. המשרתים בה מקיימים קשר הדוק הן עם השלטון המרכזי והן עם התושבים ויש להם כוח והשפעה על תחומי חיים מגוונים. ראשי רשויות ערביים מיוצגים מצד אחד בוועד ראשי הרשויות הערביות ובוועדת המעקב העליונה, גופים המנהיגים את הערבים בישראל, ומצד שני, במרכז השלטון המקומי, בו הם מהווים כשליש מהחברים ולכן משקלם רב.  הבחירות לרשות המקומיות מהוות בחלק מן היישובים מבחני כוח לחמולות ולכוחות חברתיים והפוליטיים הקיימים במקום, וכן זירת מאבק אישית בקרב שכבת המנהיגות. אין פלא, איפוא, ששיעור ההשתתפות בבחירות המוניציפליות גבוה, המעורבות האישית של האזרחים הערבים בהן עמוקה, ולעתים הן מלוות ביצרים ורגשות המובילים גם לאלימות.

בבחירות 1998 השתתפו למעלה מ91%-  מבעלי זכות הבחירה, בשליש מן היישובים נערכו בחירות לסיבוב שני לראשות המועצה,  ובכמה מקומות אף הוגשו בג"צים שערערו על התוצאות. להלן נביא ביתר הרחבה את התוצאות המפורטות של הבחירות, ניתוח שלהן ומסקנות ולקחים שניתן להפיק  מהן.

הכוחות העיקריים שהתמודדו בבחירות

כמו בעבר, שיחקו שלושה סוגים של  כוחות  מרכזיים  בבחירות המקומיות:

1. הגורמים המסורתיים – המשפחה, החמולה והעדה הדתית.

1. המפלגות הארציות – חד"ש, התנועה האסלאמית והמפלגות היהודיות.
2. התארגנויות מקומיות עצמאיות, בעיקר של צעירים, המנסים לקרוא תגר על המסגרות המסורתיות ולהציע אלטרנטיבה מודרנית יותר.

בחלק מן היישובים נוצר שיתוף פעולה בין שני הגורמים הראשונים, כאשר מפלגות ארציות מתקשרות עם חמולה או עדה מסויית כדי להשיג הישגים פוליטיים. במקרים אחרים נשאבים גם הצעירים בעלי כוונות השינוי אל תוך החמולה שלהם, ובסופו של דבר מתנהגים לפי כללי המשחק שהיא מציבה.  ככלל ניתן להצביע על המשך המגמה שהסתמנה בבחירות 1993 (גאנם ואוסצקי-לזר, 1994: 9-11 ), של התחזקות המסגרות הישנות. תפקידן הפוליטי של החמולה והעדה הולך ומתחזק, במקביל לאובדן משקלן הכלכלי.

אשר למפלגות הארציות – כאן דומה גורלן למה שקרה ביישובים היהודיים. המפלגות הגדולות נכשלו בהרצת מועמדים מטעמן לראשות הרשויות ואיבדו מושבים רבים במועצות המקומיות בכל הארץ. ביישובים היהודיים עלו כוחות סקטוריאליים – עולים, המייצגים אינטרסים משותפים, דתיים, בעלי אידאולוגיה משותפת וקבוצות של צעירים שהציגו עצמם כאלטרנטיבה למערכת הישנה, בדמותן של תנועת "דור שלום" ותנועות "ירוקים" למיניהן.  אצל הערבים פעלו בעיקר חד"ש, ששבעה מפעיליה זכו בראשות עיר או מועצה מקומית והתנועה האסלאמית, שזכתה בראשות שש ערים ומועצות. מפלגת העבודה שבבחירות 1993 היו 14 ראשי רשויות שהיו מזוהים עימה, ירדה משמעותית ורק שניים ממועמדיה נבחרו. למרץ שני ראשי רשויות המזוהים עימה. בבחירות הנוכחיות היו כמה מועמדים שנטען כי נתמכו על ידי הליכוד, כמו ראשי המועצות בבעינה, טורעאן וראש העיר החדש של שפרעם. אולם איש מהם לא רץ בשם המפלגה ולא נבחר כנציג מטעמה.

אשר להתארגנויות של צעירים שלא על רקע חמולתי, עדתי או מפלגתי – כאלה רצו לבחירות במקומות מועטים כמו טמרה, דלית אלכרמל ואחרים והצליחו להכניס רק מספר קטן של נציגים.

מסקנות עיקריות מתוצאות הבחירות המוניציפאליות 1998 בקרב הערבים

ניתוח תוצאות הבחירות מאשש את הטיעון המרכזי שלנו לגבי המצב העכשווי של הפוליטיקה הערבית: המערכת הפוליטית משקפת את תהליכי הפילוג וההתפוררות החברתיים העוברים על הקהילה הערבית בישראל ברמה הקבוצתית, הניזונים מתהליכי מודרניזציה חלקיים ומאד שטחיים שעברו עליה.

ארבע תופעות בולטות במערכת הבחירות מחזקות טענה זו:

1. השימוש הרב בכלים משוכללים במהלך ההכנות לבחירות, כמו השימוש בתקשורת כתובה או אלקטרונית בתעמולת הבחירות, הינם אמצעים זרים למהותה של העשייה הפוליטית בבחירות המקומיות. שכן, מדובר בהתמודדות עיקשת בין כוחות מסורתיים ופרימורדיאליים, אשר לעומתם הכוחות המתקדמים והמודרניים הם שוליים ביותר, ואף מתגייסים לעתים, למרבה האירוניה, לשירותם של הראשונים.

2. חלה עלייה משמעותית במספרם ובמעמדם של מועמדים נטולי כל הקשר חברתי או לאומי, הרואים את עצמם כמייצגים נאמנים של העשייה הפוליטית, ומוכנים  לגייס לטובתם כל כוח ולהשתמש בכל אמצעי המניפולציה, כדי להבטיח את הצלחתם.  אנשים אלה הציגו את עצמם "כמנהיגים מקומיים" ורצו לבחירות כאשר הם מנצלים גם כוחות, שתוארו על ידם  כלא-לגיטימיים כמו החמולה והעדה. הכל כמובן, כדי להבטיח את בחירתם למישרה אליה שאפו.

3. החמולה והעדה הדתית קיבלו זריקת עידוד משמעותית בבחירות הללו. חלה נסיגה ניכרת בכוחן של המפלגות הארציות וההתארגנויות המקומיות בעלות הצביון האידיאולוגי, לעומת התארגנויות שבטיות, חמולתיות או עדתיות, שכוחן עלה בבחירות הללו, גם בהשוואה לבחירות המקומיות שנערכו ב1993-. לטיעונים בדבר מאבק בין כוחות פוליטיים-אידיאולוגיים על השליטה במספר מועצות מקומיות ערביות אין כל אחיזה בשטח. יוצאות מכלל זה הערים נצרת ואום אלפחם, החורגות חלקית מהקונטקסט שבו מתפתחים כלל היישובים הערבים, בגלל אפיונים מיוחדים להן.

4. הנבחרים ביישובים הערביים השונים (מלבד הוותיקים שביניהם) הם לרוב חסרי כל ניסיון בניהולן של מערכות הדומות לשלטון המקומי. מרבית הנבחרים עסקו בעבר בהוראה, עריכת דין, רפואה, מקצועות חופשיים ואחרים. מעמדם הקודם לא איפשר להם להתנסות במערכות מסובכות כמו הרשות המקומית, והדבר פוגע קשות ביכולתם להתמודד באופן יעיל עם בעיות השלטון המקומי הערבי, שסובל בעקרון מבעיות קשות בשלוש רמות: הקשר של הרשות עם התושבים, קשריה עם השלטון המרכזי והניהול הפנימי.

בנוסף למאפיינים שצויינו לעיל, מערכת הבחירות אצל הערבים הראתה מספר תהליכים שאפיינו את כלל המצב במדינה: המפלגות הארציות איבדו כמעט את הרלבנטיות שלהן ברמת השלטון המקומי; היכולת להסיק מתוצאות הבחירות המקומיות לגבי מצב המפלגות ברמה הארצית, היא מצומצמת למדי; והמערכת מאד יקרה, דבר החוסם בפני כוחות חברתיים עניים או שוליים את האפשרות להצליח ולהשיג ייצוג משמעותי בשלטון המקומי.

השלטון המקומי הערבי ותחומי אחריותו חשובים מאוד להתפתחותה העתידית של החברה הערבית בישראל. הזנחתו של השלטון המקומי בידי נציגי חמולות או עדות, חסרי כל ניסיון ויכולת לנהל מערכות השלטון המקומי, והעמקתו של הפירוד על רקע מסורתי ופרימורדיאלי, יפגע מאד בעתידה של חברה זו ויסכן את המשך קיומה כקבוצה לאומית בעלת צרכים ושאיפות זהות. יש צורך דחוף בהתארגנותם של הכוחות הצעירים, המקצועיים והאחראים, למען יתרמו במשותף להצלתו ולקידומו של השלטון המקומי ולהתאימו לצרכים המודרניים של הקהילה.

טבלה מספר 1: שיעורי ההשתתפות בהצבעה לרשויות המקומיות לעומת ההשתתפות בבחירות לכנסת (באחוזים).

 

 

לפי הנתונים המובאים בטבלה פער ההשתתפות בהצבעה בין הבחירות לכנסת לבחירות לרשויות

המקומיות הוא כ17%-, פער משמעותי ורציני.

טבלה מספר 2: התפלגות ההצבעה לרשימות השונות ב1978-,  1983, 1993, 1998 (באחוזים).

 

 

א  בבחירות הללו הופיעו רשימות של צעירים שהתארגנו על בסיס לא-חמולתי ולא-מפלגתי וקיבלו 1.3% מהקולות .

 

טבלה מספר 3: שיוך ארגוני של ראשי הרשויות הערביות

 

הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות בישראל

הוועד הארצי הוא אחד משני גופי ההנהגה הארציים של הערבים בישראל. הוא מורכב מנציגי האזורים הגיאוגרפיים והכוחות הפוליטיים השונים המרכיבים את הרשויות המקומיות הערביות. במשך שנים ארוכות, מאז 1981, עמד בראש הוועד ראש עירית שפרעם אבראהים נימר חסיין (אבו חאתם),  שהיה בלתי מזוהה פוליטית, והיווה מעין מועמד של פשרה. בבחירות 1998 לא נבחר חסיין לראשות עירית שפרעם בסיבוב הראשון, וגם לאחר ערעור ובחירות חוזרות בעיר נבחר יריבו, יאסין עורסאן. הדבר שיתק את פעולות הוועד למשך מספר חודשים ויצר אי בהירות ומבוכה בקרב חבריו.  לבסוף נבחר לתפקיד מוחמד זיידאן ראש מועצת כפר מנדא, אף הוא לא מזוהה עם אחת המפלגות הגדולות.

ועד ראשי המועצות הערביות נוסד ב1974- בעידוד השלטונות, במגמה לרכז את הטיפול בבעיות מוניציפליות של הישובים הערבים בישראל. אחרי יום האדמה במרץ 1976 החל לעסוק גם בנושאים לאומיים ומ- 1981 גם בעניינים פלסטיניים. ועדת המעקב העליונה קמה על רקע מלחמת לבנון וכללה בתוכה את חברי הכנסת הערביים, חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות ומזכירות ועד ראשי הרשויות.

ההישג המרכזי של שני גופים אלה הוא יצירת מכנה משותף רחב לכל הזרמים הפוליטיים והחברתיים הערביים בישראל בשני נושאים עיקריים: המאבק לשוויון אזרחי בתוך המדינה והתמיכה בהסדר שלום עם הפלסטינים בדרך של הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, שבירתה ירושלים המזרחית. אבראהים נימר חסיין ניהל את שני הגופים  בדרך המסורתית של יצירת הסכמות (אג'מאע), וקבלת החלטות כמעט ללא צורך בהצבעה. באישיותו ובאי תלותו הפוליטית הצליח חסיין לנווט את הוועד למרות חילוקי דעות קשים ויריבויות פוליטיות ואישיות. שני הגופים ראו עצמם כמייצגי האוכלוסיה הערבית וגם נתפסו כך על ידי מרבית הערבים בישראל, משום שעסקו בנושאים הבוערים והכואבים, שנגעו לכל אזרח הן באופן אישי והן כקולקטיב. בוועד משתקפות ההתפתחויות הפוליטיות בקרב הערבים, שינויי כוחות והפוליטיזציה הגוברת של האזרחים. למרות חילוקי הדעות בדבר דרכי פעולה ודגשים על נושאים פנימיים אלה או אחרים, נראה כי יש הסכמה על הנושאים הלאומיים הגדולים בתוך הוועד. יחד עם זאת, הן הוועד והן ועדת המעקב – לא הצליחו להגיע למדרגת הנהגה לאומית מאוחדת. נציגי הדרוזים פרשו מהם, הבדואים מאיימים לפרוש וישנם ראשי רשויות וגופים שכלל לא נכחו בישיבות ולא קיבלו את מרותם