הווירוס לא עוצר במחסום

תמרה ברנע ורפיק חוסייני (עורכים) הווירוס לא עוצר במחסום –- היפרדות מערכת הבריאות הפלסטינית מישראל, עם עובד, 415 עמ'.

התפרסם במעריב 2003

בימים בהם חלקי גופות הפכו מראה יומיומי  שכיח על מסכי הטלביזיה, כאשר מחיר חיי האדם  בשוק המזרח תיכוני ירד כמעט לאפס, כשמאות אלפי אנשים  חיים חודשים ארוכים בעוצר ואינם מגיעים כלל לקבל טיפול רפואי, כשאמבולנסים מובילים חומרי נפץ ויולדות מתות במחסומים, במציאות זו המוכרת עד זרא, היוצרת אטימות וקהיון חושים – מונח בפנינו ספר עב כרס ומלומד, עמוס פרטים ונתונים, על שיתוף הפעולה בין מערכות הבריאות הישראלית והפלסטינית. מי שאינו מכיר את המחברים ואינו מקורב לפעילות המשותפת ארוכת השנים בין ישראלים לפלסטינים בכל התחומים, עשוי לראות בהוצאת ספר כזה בעת הזאת בדיחה גרועה. אולם כתיבתו המשותפת ופרסומו לקהל מניחים אפשרות אחרת, העיון בו מספק אלטרנטיבה, מאיר כיוון נשכח, או במילים פשוטות – מפיח תקווה.

רשימת הכותבים ארוכה ומרשימה, קשת הנושאים רחבה ומגוונת, הכתיבה בעיקרה מדעית, אינפורמטיבית, אך עולים מתוכה גם הומניזם, נאמנות לשבועת הרופאים, מחוייבות להצלת חיים מעבר לכל חישוב פוליטי. מקצוע הרפואה מצטייר כפורץ גבולות אמיתי, כמתעלה  מעל לכיעור היומיומי.

שישה שערים לספר, הם אינם שווים בגודלם ובמידת העניין שיש בהם לציבור הקוראים הרחב, שאינו מתעניין בבריאות דווקא, אלא במערכת היחסים הסבוכה בין  ממשל צבאי לאוכלוסיה אזרחית תחת כיבוש, ובאפשרות לפיוס והסדרים.

הפרק ההסטורי הקצר על שורשי מערכת הבריאות הפלסטינית מגלה, כי כבר באמצע שנות החמישים, בהיותם תחת שלטון ירדן, החלו הפלסטינים בהקמת ארגוני בריאות בלתי ממשלתיים (NGOs) כמו ארגון "אל-מקאצד" שהקים את בית החולים המפורסם על הר הצופים, ואחרים (עמ' 54).

שני הפרקים המרכזיים עוסקים האחד ב"מגזר הבריאות בגדה המערבית וברצועת עזה תחת שלטון ישראל" בין השנים 1967 ל1994-, והשני בתהליך ההיפרדות, לאחר הסכמי אוסלו, ומכונה "מתלות לעצמאות (1994-2000)". יום אחד ודאי ייכתב פרק נוסף, שחור וקודר, על ההרס והקריסה של המערכת הפלסטינית בשתי שנות האינתיפאדה האחרונות.

תקצר היריעה מלסקור את שלל המאמרים והנושאים, ואם נזכיר אך חלק מהם, אין זה מרמז על כך שהאחרים בלתי חשובים. בפרק 7 למשל,  מתארת צילה אקר, אחות מוסמכת שמילאה תפקידים בכירים במנהל האזרחי בגדה המערבית, את תהליך  המעבר מלידה בבית ללידה בבית חולים, ואת שיתוף הפעולה של המנהל הישראלי עם גורמי רפואה פלסטינים בטיפול באם ובילד. בראשית שנות השבעים רק 16% מכלל הלידות בגדה התקיימו בבתי חולים. הלידה המסורתית בבית הביאה לתמותה גבוהה של תינוקות, לזיהומים ומחלות. תכנית התערבות מגובשת, בסיוע גורמים בינלאומיים ובשיתוף הקהילה המקומית הביאה למצב בו ב1994- , עם סיום הממשל הישראלי, הגיע שיעור הלידות בבתי חולים ל74.5% ותמותת התינוקות ירדה מ- 37 לאלף בשנת 1973 ל17- לאלף ב- 1993. (בישראל, לשם השוואה מדובר ב6.3-)

ד"ר רוחמה מרטון, מייסדת ומנהלת ארגון הרופאים למען זכויות האדם, סוקרת נושא  כאוב – מצוקתם של אלפי פלסטינים בעלי מוגבלויות. במאמר משותף עם ד"ר ניב גורדון היא מצביעה על העדר השקעה ישראלית בנושא לאורך שנים,  על הזנחה מתמשכת עד כדי הפקרה של  פיתוח שירותי רפואה הולמים ומספקים לאוכלוסיה שהיתה תחת שלטונה (עמ' 139). המוטו שהציבה בראש המאמר, משפט שנאמר על ידי אישה אבורג'ינית דווקא, ראוי לשמש מוטו לספר כולו:  "אם באת לעזור לי, לך הביתה בבקשה. אבל אם באת משום שהשחרור שלך קשור לשחרור שלי, נוכל לעבוד יחד" .

מדינת ישראל נהגה להתהדר בקידמה שהביאה לשטחים שנכבשו על ידה (היום זה נשמע ציני), ואכן, כל המאמרים בפרק העוסק בתקופת השלטון הישראלי נכתבו בידי ישראלים,  חלקם הגדול כאלה שהיו מעורבים אישית בעבודה בשטח, והם מדגישים כמובן את התרומה הישראלית הגדולה לפיתוח הבריאות הפלסטינית. אולם מתברר כי התמונה איננה כה חד משמעית וורודה, אפילו שם הספר מעיד על כך – הדגש הושם לאורך השנים בעיקר על השקעה בתחומים שהיה בהם כדי לסכן את הישראלים – חיסונים, מניעת מגפות, בלימת מחלת האיידס, מניעה בתחומים שעלולים לגלוש אל מעבר לקווים הבלתי נראים. שכן, הווירוס אכן לא עוצר במחסום ו"כולנו משפחה אפידמיולוגית אחת", כדברי אחד הכותבים.

הפרק העוסק בהיפרדות שחלה אחרי הסכמי אוסלו, נכתב ברובו על ידי אנשי מקצוע פלסטינים, שהיו מעורבים בתהליך. הוא נפתח ב"עדות אישית" של ריאד זענון, שר הבריאות הפלסטיני, המספר את קורותיו המשולבות בתולדותיה של מערכת הבריאות בעזה. כאחראי על תפעול המערכת לאחר יציאת כוחות ישראל  הוא מעיד על ההעברה החלקה יחסית, ועל ההתלהבות הרבה בקרב הפלסטינים, אשר למרות המשימות הכבדות שעמדו בפניהם "מצב רוחנו היה מרומם וכולנו היינו מוכנים להטות שכם". בסקירה צינית משהו הוא מתאר את יחסיו עם 4-5 שרי בריאות ישראלים שהתחלפו במהלך התקופה, אך מדבר באמונה על העתיד המבטיח, של שיתוף הפעולה בתחום הבריאות, "כאשר נקים את המדינה שלנו ונהיה שכנים אמיתיים" (עמ' 183). כותבים אחרים מציגים תכניות אסטרטגיות לשדרוג מערכת הבריאות הפלסטינית, להכשרת משאבי אנוש, פיתוח שירותי האשפוז, "עידוד אורח חיים בריא", ועוד כהנה וכהנה חלומות, שיצטרכו ודאי להידחות לשנים רבות, לאחר שיתבררו ממדי ההרס הנוכחי ויחל תהליך השיקום.

שני השערים הסוגרים את הספר מדברים על  תפקידם של התורמים הבינלאומיים, שיש להניח כי יחשבו פעמיים לפני שיחזרו וישקיעו שוב מליוני דולרים בתשתיות, ופרק מסכם ואופטימי על יצירת דו-קיום וגשרים בין שני העמים באמצעות הבריאות והאנשים האמונים על קידומה. למרבה הצער, כיום אלו פרקים בעלי ערך הסטורי בלבד, הפרקטיקה תצטרך לחכות.

באחרית הדבר הקצרה שלהם כותבים העורכים, ששניהם אנשי מקצוע מיומנים ובעלי ותק בשותפות ישראלית-פלסטינית, כי אחד מן הלקחים שלמדו, הוא קיומו של  "קשר הדוק בין בריאות ופוליטיקה והעובדה שתחום הבריאות, על ההיבט ההומניטרי שלו מגויס למאבקים לאומיים" (עמ' 384). יחד עם זאת, לאחר שהתגברו על מכשולים כה רבים והביאו את הספר המשותף לידי גמר ופרסום, הם כמעט מכריחים את עצמם לסיים בנימה אופטימית, לנוכח האירועים הקשים: "השינוי ביחסים האזרחיים בין ישראלים לפלסטינים חייב להיות כרוך בבחינה מחודשת של ההסטוריה… באמצעות דיון פתוח, גלוי ומקצועי… תחום הבריאות מהווה זירה אידיאלית לבחינה מחודשת כזו. מכאן, שהספר הזה עשוי לשמש גירוי וגורם ממריץ לפיוס ההסטורי, שחמק במשך מרבית המאה שעברה משני העמים. אי אפשר להמעיט בערך תפקידן של האליטות המקצועיות בקידום הדו-קיום והפיוס בין חברות מסוכסכות. ביוזמנו דיון כזה בתחום הבריאות, אנו חשים כי הספר פתח בתהליך החלמה, שעשוי להביא לעתיד טוב יותר ומאוזן יותר".

לו יהי.