טאהר בן ג'אלון, העדרו המסנוור של האור, עם עובד, ספריה לעם, מצרפתית: א' עתניאל, 214 עמ'.
מוחסין חאמיד, עשן עש, כתר, מאנגלית: אופירה רהט, 256 עמ'.
התפרסם במעריב 2002
זרם המהגרים מאסיה ומאפריקה אל ארצות אירופה מצמיח לא רק לה-פנים והיידרים, או להבדיל כוכבי כדורגל בינלאומיים, אלא גם סופרים דגולים הכותבים בשפת המקום, מעשירים את התרבות המערבית, מרחיבים את אופקיה ומעמיקים את חדירת קוראיהם אל נבכי הנפש האנושית האוניברסלית. שני הספרים שבפנינו עוסקים באדם, בחירות, בהדרדרות הרוח ובהמראתה. שניהם נטועים בארצות מוצאם של מחבריהם – טאהר בן ג'לון החוזר שוב ושוב למרוקו, אף שלמעלה ממחצית חייו חי בצרפת ונאבק באומץ בגזענותה הגואה, ומוחסין חאמיד, הבטחה צעירה, הרוקם את עלילת ספרו הראשון במולדתו פקיסטן, אף שהוא מתגורר בלונדון, בקירבה רוחנית לסופרים "בני מיעוטים" שקדמו לו – כסלמאן רושדי, ויקראם סת' וח'ניף קוריישי. "העדרו המסנוור של האור" מבוסס על מעשה אמיתי ועל עדות שניתנה לסופר מפי אנשי צבא מרוקאים, שנאשמו בנסיון הפיכה נגד המלך ב1971- וישבו בכלא מדברי מבודד במשך שמונה עשרה שנים, מבלי שאיש יידע על גורלם.
רק כמחצית מחמישים ושמונה הקצינים והחיילים שרדו את התנאים הבלתי אנושיים, שהקשה שבהם – העדרו של האור. הם היו נתונים במחילות חשוכות, בתאים דחוקים, שמחיצות דקות מפרידות ביניהם, ללא מגע כלשהו עם העולם החיצון, וגופם נירקב לאיטו בייסורים רבים. פתק קצר שהצליח אחד מהם להבריח באמצעות סוהר בן כפרו הביא כעבור חמש שנים לשחרורם של אלה שנותרו בחיים, לאחר התערבות בינלאומית של ארגוני זכויות אדם.
ניכר שבן ג'אלון נפעם מן היכולת הבלתי סבירה לשרוד בתנאים איומים אלה, והוא מנסה להתחקות אחר מסתרי הכוח הנפשי העצום והרוח האנושית המתגברת על עינויי הגוף, כמאמרו של הדובר הראשי בספר: "הקרבתי למענם את אברי, בתקווה שלא יצליחו להדביק את רוחי, את חירותי, את משב האוויר הרענן, את הבהוב האור בחשיכה… למדתי לוותר על גופי. הגוף הוא הנראה. הם ראו אותו, יכלו לגעת בו, לבתר אותו בלהב מלובן, יכלו לענותו, להרעיבו, לייסרו בעקרבים בקור הגדול, אבל אני השתדלתי לשמור על רוחי שלא תינזק. זה היה כוחי היחיד".
לא כולם עמדו בכך, תיאורי המיתות המשונות של חבריו נמסרים לעתים בזעקת כאב ופעמים אחרות בצמצום קר ויבש. הוצאת הגופות מן התאים וקבורתן היו ההזדמנויות היחידות של החבורה לצאת אל האור, שתמיד סינוור. עזיז, לו מוקדש הספר, לימד את עצמו לא לשנוא ולא לפתח רגשות נקם, שכן, "מתחילים בהיענות לשנאה ואחר כך היא מרעילה את הדם וגוועים מזה" . ככל שהתקדם בתהליך ההיטהרות מרגשות טינה ושנאה כלפי אלה שעוללו לו את הרעה הגדולה, כך הרגיש שהוא משתחרר, עד שהגיע היום בו נוכח לדעת כי אינו מוצא איש לשנאו ואז הפך לבן חורין. במקביל השיל מעליו את הזכרונות, לימד את עצמו לא להתרפק על העבר, על אהובתו, על משפחתו, על חייו הקודמים. בריכוז פלאי אותו פיתח במשך שנים חשוכות בנה לעצמו את "ביתן הבדידות הזכה" , מקום שנמלט אליו מפני עצמו ובשהותו בתוכו לא היה זקוק לכלום, בעיקר לא לבעלות על משהו, גם לא על גופו שלו. דרגה עליונה זאת של שחרור בתוך בור אפל היא שירת הלל לרוח האדם.
אף הדת היתה לו למקור ניחומים, ההתעמקות במהותו של האל, השאלות נוסח איוב – האם אלוהים יודע שאני כאן, ומדוע הוא נותן לזוועה כזאת להתרחש? העסיקו אותו ושמרו על שפיותו. תמונות היציאה הפיזית מן הכלא תופסות רק חלק פעוט מן הסיפור, ובן ג'אלון אינו עוסק בהרחבה בדרך שיקומם של האסירים וחזרתם לחיים. רק בהקדשה הוא רומז על כך שלגיבור סיפורו נולד בן שהיה ל"אור חייו השלישיים", אך עיקר המסע בן שמונה עשרה השנים הוא דרכו של אדם אל תוך נפשו שלו ונצחון חירות הרוח על שעבוד הגוף.
אצל חאמיד התהליך הפוך. גיבור ספרו דרשיקו הוא צעיר שיש לו לכאורה הכל, ובמודע הוא מאבד את צלמו, אינו עובד, מתמכר לסמים, מאוהב באשת חברו הטוב המשיבה לו אהבה ומין גם כאשר הוא כבר שבר כלי אך עוזבת אותו לבסוף, מסתבך ומסיים את חייו בבית סוהר על מעשה שלא עשה. הסיפור כתוב מפי דוברים שונים ושרוי בצילם הכבד של הניסויים האטומיים בהודו ובפקיסטן, של החום המעיק, גשמי המונסון העזים, הפערים החברתיים, חיי האדם הזולים ושאונה של העיר לאהור. זהו גם סיפור על אהבה הרסנית, על אם שעוזבת את בנה כדי להציל את נפשה ועל חברות שהופכת לנקמה. כפי שהאור הוא גיבור סיפורו של בן ג'אלון, כך העשן המיתמר מחריכת כנפי העש בלהבת הנר הוא ציר סיפורו של חאמיד. הגיבור, כמו העש, נמשך אל האש (האישה), שהיא מקור חום, אור ותקווה, אך הקירבה היתרה אליה שורפת, הורסת, הורגת ומותירה רק שובל עשן וריח של שריפה: "ואני העש שחג מסביב לנר שלה, תופס שהיא איננה רק נר היא גם עש… שנינו זהים. זה הסוד… אני הופך אותה אלי ומביט בעיניה, ורואה בהן את הפליאה שבוודאי נמצאת גם בעיני… והתחושה שלי היא שאני מתפוצץ ומתפשט, ממלא את היקום, ואחר כך אני מתמוטט, מתנפץ פנימה כמו פיצוץ מתחת למים, נעשה קטנטן, נגוז".
האהבה הבלתי אפשרית ותבוסת הרוח הכריעו את דרשיקו והפכו אותו לעשן עש.