הדף הירוק, יוני 2009

ושוב נכרכו להן השואה והנכבה בשבוע אחד, שהיטלטל בין ביזוי להתרוממות רוח, בין הצעות חוק חשוכות מבית היוצר של מדינת היהודים לבין מנגינות מרעננות שנשמעו מקאהיר. ושוב לועג לו שר ההסטוריה – דווקא כאשר קם מנהיג אמריקני אמיץ השואף ויכול (אולי) לשחרר את ישראל מכבלי הכיבוש והמלכוד הטרגי בו סיבכה את עצמה – היא נתונה בידיה של ממשלה סרבנית ומפוחדת השבויה בצבת הלאומנות העיוורת וממאנת להיפתח אל העולם החדש. בהיותו בן 33 בלבד כתב ברק אובמה ספר אוטוביוגרפי מעמיק ומעורר השראה. ב"חלומות מאבי, סיפור של גזע ומורשת" הוא מתאר בלשון קולחת ובכנות רבה את מסעו להבנת מהות השוני של האדם השחור. בין השאר כתב על בתי הספר בשכונות העוני בשיקאגו, שם עבד כ"מארגן קהילתי", בתי ספר שאמורים היו לתת לילד יכולת להבין את עצמו, את עולמו ואת הקהילה שלו: "אבל בשביל הילד השחור הכול התהפך על הראש. על מה הוא לומד מן היום הראשון? על ההסטוריה של מישהו אחר. על התרבות של מישהו אחר… התרבות הזאת שהוא אמור ללמוד היא אותה תרבות שדחתה אותו בשיטתיות, שמנעה ממנו את אנושיותו". נזכרתי בדברים אלה לנוכח הצעת "חוק הנכבה" המבקש לשלוט במחשבות, ברגשות, בכאב ובזכרון של חמישית מאוכלוסיה ישראל ולמנוע מהם הזדהות עם המורשת שלהם. נזכרתי בהם שוב כשצפיתי בהתרגשות בטקס במחנה בוכנוואלד בו עמדו זה לצד זו בטבעיות ובידידות סופר יהודי, מנהיג שחור ופוליטיקאית גרמניה, שידעו לחבר בין זוועות העבר לתקוות העתיד ולטשטש את הבדלי הדת הגזע והלאום במסרים אוניברסליים חודרי לב. וחשבתי, האם יקרב היום בו יעמדו מנהיגים יהודים וערבים יחד וידברו על הכאבים הדומים שלהם, על הזכרונות השונים שלהם ועל יכולתם המשותפת לבנות יחד עתיד טוב יותר לשני העמים בארץ הזאת.

התופעה הסדרתית הגוברת של נסיונות לחקיקה ריאקצונית על גבול הפאשיזם והגזענות איננה משהו חולף שאפשר להתייחס אליו בסלחנות ולסמוך על בג"ץ או על דן מרידור שיחנקו אותה באיבה. זהו קצה קרחון של מגמה רחבה, הכוללת גם חקירות ומעצרים של יהודים החושבים אחרת – דוגמת אנשי "פרופיל חדש" המטיפים נגד המיליטריזציה של החברה; תקיפה ברוטלית של מופעי תרבות וספרות בירושלים המזרחית; רמיסת אנושיותם של מהגרי עבודה זרים וקריאות במגרשי הכדורגל שכבר הפכו ל"שיגרה" שאיש לא מתרגש ממנה. זוהי מגמה מסוכנת שעלולה להתדרדר במהירות אם לא נעצור את השטפון. היא מכרסמת בגסות בכל ערך עליו מושתתת החברה השברירית הזאת. היא עלולה להכניס את ישראל לרשימת המדינות המטורפות, לבודד אותה עוד יותר ממה שהיא מבודדת היום ולהוקיע אותה גם בקרב ידידיה.

ודווקא בתקופה קריטית זו אין כאן הנהגה ליברלית, פוליטית או אינטלקטואלית שתשיב מלחמה שערה. כמה מאמרים בעיתון (כמו רשימה זו עצמה) וכמה התבטאויות נגד בשוליים, אולם לא ראינו מסע אופוזיציוני תקשורתי ומתואם שיבהיר כי אלו תופעות מחרידות ולא לגיטימיות. גם ההורדה הזמנית של חוק הנאמנות-אזרחות מסדר היום של הכנסת אין בה כדי לנחם. עצם העובדה שהוא הועלה בריש גלי צריכה להעיר לפעולה כל מי שחושש לחיינו פה. מדינות גדולות וחזקות מאיתנו נפלו כפרי בשל בידי קיצונים פנאטים תוך הרעלת דעת הקהל והפנייתה נגד קבוצות מיעוט בשם ה"פטריוטיות" הלאומית. האם באמת מובטח לנו שלנצח נוכל לסמוך על מערכת המשפט שתצילנו מחרפה? והרי הנגע כבר פשה בלב ליבן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. אם אין בנמצא מפלגות אופוזיציה ראויות ואם השמאל מפורר ומובס, נותר התפקיד בידי ארגוני החברה האזרחית ובידי אזרחים מן השורה – לצלצל בפעמוני האזעקה ולזעוק די.