רבין והערבים – עוד שנה חלפה

הדף הירוק, 31.10.2009

ליום השנה לרצח יצחק רבין  ז"ל

למרות שהיה ראש ממשלה ביום האדמה הראשון, 1976 ושר בטחון עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ב-1987, נחקק זכרו של יצחק רבין בקרב הערבים בישראל באבן, והם רואים בתקופת שלטונו השנייה מעין ירח דבש קצר ויוצא דופן של יחס המדינה והממשלה אליהם. כבר פרטנו כאן בשנה שעברה את הצעדים המיוחדים שנקטה ממשלת רבין לצמצום פערים ולאפליה מתקנת כלפי האזרחים הערבים, במיוחד בתחום החינוך, אך ככל שהשנים נוקפות הדברים נותרים בבחינת זכרון רחוק שדומה כי בלתי אפשרי לשחזר אותו. אם בעבר, נשאו פוליטיקאים ערבים נאומי געגוע אל רבין ביום השנה להירצחו, הרי השנה קשה למצוא התייחסויות ליום המיוחד הזה. בסוף אוקטובר זוכרים הערבים את טבח כפר קאסם מ-1956, וגם את מבצע חירם, במהלכו גורשו תושבי הכפרים לאורך גבול הצפון אל הצד הלבנוני של הגבול ומעולם לא הורשו לשוב. באותו מבצע פונו גם אנשי איקרית ובירעם במשאיות של צה"ל ל"שבועיים בלבד" עד שיסתיימו הקרבות, והפכו לסמל. ארבע עשרה השנים הקשות שעברו מאז רצח רבין סימנו התדרדרות מסוכנת ביחסי יהודים ערבים. להתחלות המבטיחות של רבין וממשלתו לא היה המשך והתסכול הולך וגדל, במיוחד תחת שלטונה של הממשלה הנוכחית, שאמנם מינתה "שר לענייני מיעוטים" בעל כוונות טובות וסמכויות אפסיות, אך איננה עושה דבר לשיפור המצב. גילוי דעת יחיד שמצאתי השנה ליום הזכרון ליצחק רבין פורסם ע"י חד"ש, ובו קראה המפלגה למחנה השמאל "הגדול והרדום" לעשות מעשה ולפעול להפלת הממשלה ולהתנגד ל"חונטה של גנרלים, פוליטיקאים ימניים ובעלי הון המנהלים את חיינו".

בשלושה תחומים מרכזיים היתה מדיניותו של רבין בבחינת חידוש ותפנית כלפי הערבים בישראל: הכרה פומבית באפלייתם המתמשכת, השקעה גדולה לתיקון אפלייה זו והתחלה של תהליך שלום עם הפלסטינים. אמנון רובינשטיין סיפר ביום השנה לרצח כי עם כניסתו למשרד האנרגיה גילה כי בכל החברות הרבות של משרד זה אין ולו דירקטור ערבי אחד. הוא הציע לראש הממשלה בדחילו ורחימו למנות לא דירקטור אלא יושב ראש ערבי לחברה ממשלתית, כדי להראות שאכן מתחולל שינוי מהפכני ביחס לשיתופם של הערבים בממסד. רבין האזין לבקשתו, מספר רובינשטיין, הביט בתקרה, נשף עשן סיגריה ואמר: "בעצם, מדוע לא?" ועוד שאיפה ועוד מבט בתקרה ואמר: "מוכרחים לעשות משהו. הם צריכים להרגיש שהם חלק מאתנו". בכך, בעצם, הסתיימה הפגישה וסמיח משרקי מכפר רמה היה ליו"ר מועצת המנהלים של חברת חיפושי הנפט לפידות. (החברה כמובן הופרטה בינתיים והיו"ר  התחלף). קשה לדמיין ראש ממשלה אחר בישראל שהיה נוהג כך. זה היה אולי צעד קטן, אך בעל משמעות רבה וצפייה להמשך.

גם לחיצת היד של רבין עם ערפאת עוררה תקוות עזות, וההשענות שלו על המפלגות הערביות במהלכיו המדיניים הפכה אותן לשותפות של ממש, גם אם לא ישבו בקואליציה. אך כל זאת נחלת העבר. הרצח קטע לא רק את המהלכים לקראת השלמה ופשרה עם הפלסטינים אלא גם את הסיכוי להשלמה הדדית של יהודים וערבים עם קיומם המשותף בארץ הזאת. האלימות הפוליטית ששיאה היה ברצח עוררה חרדה טבעית בקרב הערבים, שכן מיעוטים הם הראשונים להיפגע מחוסר יציבות ומאווירה של אלימות, כפי שאכן אנו חווים לנגד עינינו. צריך אמנם להיזהר מאידיאליזצית יתר של תקופת רבין, שהיו לה באופן טבעי גם חסרונות. אין אפשרות לשער ולנחש עד היכן היה מגיע אלמלא נרצח והאם היה מצליח להגשים את התקוות הגדולות שכולנו תלינו בו. אך מפרספקטיבה של שנים ניתן לומר בוודאות כי רבין גילה יכולת נדירה להשתנות בגיל מבוגר ולהפוך למדינאי מפוכח אחרי קריירה צבאית ארוכה. אם נתבונן סביבנו – לא נמצא מנהיג דומה לו כיום. איש מהגנרלים בממשלה הנוכחית לא מצליח להשתחרר מכוונת הרובה בהביטו בערבים – הן בפנים והן בחוץ. הם וחבריהם לשולחן הממשלה העמוס מנשוא רואים את האיומים ולא את הסיכויים, וגם אם לקחו סיכונים בשדה הקרב – הם פוחדים לעשות זאת באזרחות. לכן הגעגועים ליצחק רבין גוברים עם השנים ואזהרתו הנודעת בעצרת ההיא כי "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית" נשמעים אקטואליים ומצמררים היום יותר מתמיד.