פרנק פבלוף, בוקר חום, מצרפתית: ראובן מירן, הוצאת נהר, 30 עמ.
"חום היה צבע מדיהם של אנשי 'פלוגת הסער' של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בגרמניה", טורח המתרגם מירן להזכיר לקורא העברי. כאילו ששכחנו. ואולי יש רבים בתוכנו ששכחו, או שלא ידעו כלל. יש מי שחום מזכיר להם דווקא רגבי אדמה חרושים לפני הגשם, או קפה חם-חום או שמא עיניים חמות-חומות של נערה יפה. אבל הבוקר החום של פבלוף הוא הבוקר בו התעורר להבין שעולמו השתנה והוא לא עשה דבר כדי למנוע זאת. בסיפור אליגורי קצרצר ופשוט לכאורה מעמיד פבלוף, סופר צרפתי ממוצא בולגרי, המתגורר בעיירה צרפתית שתושביה החביאו אלפי יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, מראה בוהקת מול כל אחד ואחת מאיתנו בכל מקום עלי אדמות. התרגלנו, מתרגלים, אדישים, כהי חושים, מתכופפים, מצמקים את הראש. אז מה אם הורו לנו להחזיק רק כלבים וחתולים חומים? הרי הם כל כך חמודים ומתוקים, מי אמר שצריך לאהוב דווקא כלב שחור-לבן? למה צריך לעבור על החוק? הרי כשעושים את ה"דבר הנכון" מרגישים תחושת בטחון והחיים נראים פשוטים יותר. בסופו של דבר, אולי יש גם בבטחון החום משהו טוב". אבל כשעוצרים את החבר הכי טוב שלך בגלל שבעבר החזיק כלב לא-חום…כשמכריזים ברדיו על כך ש"עבריין הוא כל מי שהיה לו כלב או חתול לא תקינים בכל תקופה שהיא…" ואומרים כי "מדובר בביזוי המדינה הלאומית" , או אז אתה מתחיל להרהר. אולי בעצם הייתי צריך לעשות משהו לפני כן, בהתחלה. הרי זה טרוף, "הייתי צריך להיזהר מהחומים כבר מהרגע שבו העבירו את חוק החיות הראשון", אומר המחבר ללא-שם, "היה עלינו לומר לא. זאת אומרת להתנגד. אבל איך עושים את זה? הכל קורה תמיד כל כך מהר, ויש עבודה, ומה שקוראים דאגות יומיום, פרנסה וכיוצא באלה. וגם האחרים מקטינים ראש כדי להשיג קצת שקט ושלווה, לא?"
בצירוף מקרים שאולי אינו מקרי קראתי במקביל את "ספור גרמני" של סבסטיאן הפנר, המתאר את ימי בחרותו בגרמניה בין השנים 1914-1933. גם הוא מתאר את אזור הדמדומים הזה שבין הידיעה שמשהו רע מתרחש לבין היכולת, הרצון והמוטיבציה לצאת נגדו. והרי אנחנו יודעים – זה יכול לקרות בכל מקום.
הבוקר, בדרכי לעבודה בכביש ואדי עארה ראיתי כמו בכל יום, הרבה בחורים חומים עומדים בצד הכביש ליד מכוניותיהם המהוהות, נבדקים בקפידה על ידי שוטרים חומים לא פחות. לא עצרתי. לא עשיתי דבר. לא היום ולא שלשום, וככל הנראה גם לא מחר. האם התעוררתי לבוקר חום? האם הוא כבר הגיע לכאן? האדישות המטמטמת, דאגות היומיום, הרצון "להשיג קצת שקט ושלווה, לא?"… האם איש קטן בודד שרוצה להחזיק בכוח בכלבו החום יכול לעצור תהליכים רבי עוצמה? ומה זה בכלל משנה אם החתול חום או צהוב, מישהו למעלה ודאי יודע טוב יותר. כמה חמים ונעים בחיק הקונזנסוס.
בצרפת נמכר "בוקר חום" בשש מאות אלף עותקים, ועוד היד נטויה. הוא הפך לספר פולחן המבקש להיות סכר מול הזרם המתחדש של הפאשיזם והגזענות, התרסה נגד ז'אן מארי לה-פן ומה שהוא מייצג. גדולתו בפשטותו ובכך שהוא מתאר תהליך כה דרמטי במונחים פשוטים וקלילים לכאורה. המהדורה העברית מעוצבת להפליא וכוללת ציורים של הצייר הארגנטיני קרלוס קרמונה "המבטא תחושה חריפה של עירפול ואובדן דרך אישי וחברתי", כמאמר ההודעה לעיתונות. ואכן, הצרוף של טקסט אליגורי וציורים כמו-סוריאליסטים משרה אווירה קודרת ומלחיצה, ומשגר זרמים מוסווים של איום וחרדה.
זהו ספר שראוי למערכת החינוך בישראל לאמץ אותו. גם לחיל החינוך של צה"ל. לא, הם אינם צריכים להודות שזה מה שקורה כאן ועכשיו, הם פשוט צריכים להזהיר.
פורסם ב"מעריב" ב-2002 אך ממשיך להיות אקטואלי מתמיד