באחת הישיבות הראשונות של הממשלה הזמנית, כחודש אחרי הקמת המדינה, נערך דיון בסוגיית חזרתם של הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל. רוב השרים תמכו בעמדת ראש הממשלה דוד בן גוריון  שקבע כי "הם עשו את המלחמה", הפסידו וברחו ולכן אין להתיר את שובם גם לכשיסתיימו הקרבות. לעומתם, שר החקלאות, אהרן ציזלינג ממפ"ם, התנבא כי מאות אלפי הפליטים יגדלו לשנוא את ישראל ויהיו לה לאויבים "הם ישאו את שאיפת הנקם והשילם והחזרה" ויעוררו את ההמונים הערבים למלחמה, הזהיר ואמר כי לא נוכל לקיים את עצמאותנו אם תהיה מוקפת איבת נצח מסביב (עמ' 25-26). מפ"ם סברה כי בתום המלחמה יש להתיר את שיבת הפליטים החפצים בכך. בין שתי העמדות הללו גברה כידוע הראשונה. מדינת ישראל הצעירה הפנימה במהירות את המציאות החדשה שנוצרה עם עזיבת הפליטים (מבלי להיכנס כאן לדיון על נסיבות עקירתם ועזיבתם), וראשיה הבינו כי נוצרה הזדמנות מבחינתם לצמצם ככל הניתן את מספרם של הערבים שיהפכו לאזרחי המדינה.

אפילו משה שרת, שהיה ידוע בעמדותיו הפרגמאטיות כלפי הערבים, התבטא מפורשות כי "האינטרס של כל המעורבים הוא שהמיעוט הערבי במדינת ישראל יהיה קטן ולא גדול" (עמ' 30).  אך בשל חשיבות השותפות הקואליציונית עם מפ"ם התקבלה בממשלה הזמנית החלטה "רכה" יותר שאמרה כי תתאפשר שיבה סלקטיבית של פליטים כחלק מהסכם שלום כולל עם מדינות ערב. שר החוץ שרת הצהיר בעצרת האו"ם כי ישראל תהיה מוכנה לסייע ליישוב מחדש של הפליטים בארצות בהן הם נמצאים ותסכים לשלם פיצויים על רכושם שנותר כאן, אולם כרך זאת בסוגיית הרכוש היהודי שנותר במדינות ערב. כך נקבעה המדיניות הישראלית הרשמית מאז ועד היום, מדיניות המתעלמת מרגשותיהם ומשאיפותיהם של הפליטים, מהחלטות האו"ם וגם מאמנות בינלאומיות המדברות על "רה-פטריארציה" של פליטים אחרי מלחמה. ראוי לציין כאן כי קיימות פרשנויות מגוונות להחלטות ולאמנות אלה, המציעות דרכים נוספות לשיקומם של פליטים בדרך של היקלטות במדינה בה הם נמצאים או במדינה שלישית.

ספרו של יעקב טובי מתאר ומנתח בפרוטרוט את התגבשות המדיניות הזו בשמונה השנים הראשונות לקיום המדינה, בהתבסס על מסמכים, פרוטוקולים, פרסומים רשמיים ותעודות מישראל, ארה"ב, בריטניה והאו"ם. בולטים בהעדרם, כמו אצל רוב מכריע מן החוקרים הישראלים העוסקים בסוגיות אלה, מסמכים ערביים, עיתונות וספרות ערבית או ראיונות עם הנוגעים בדבר, ואף ברשימת המקורות המשניים המקורות הערבים בטלים בשישים. כך אנו מקבלים מחקר מסודר ומפורט המתעלם כליל ממושאו, בדיוק כשם שהמדיניות הישראלית כלפי הפליטים התעלמה ומתעלמת מהם, הן כאינדיבידואלים והן כקולקטיב.

הפרק המרתק בעיני הוא הפרק השלישי המראה כיצד התפתח הדיון על פתרון בעיית הפליטים מגישה מדינית לגישה כלכלית. תהליך דומה מתרחש לנגד עינינו כיום, כאשר ממשלת ישראל מנסה ללכת בדרך של שיפור המצב הכלכלי בשטחי הרשות הפלסטינית על חשבון הדיון הקשה בפתרונות הפוליטיים. האמריקנים, שתכנית מארשל היתה עדיין טרייה בקרבם, הציעו לנסות לעקוף את החסמים הפוליטיים שהתגלו בועידת לוזאן המקרטעת, על ידי פיתוח כלכלי מואץ של האזור אשר "יאפשר בסופו של דבר, ליישב את המחלוקות הפוליטיות התלויות ועומדות בין שני הצדדים, ובראשן בעיית הפליטים" (עמ' 88). ישראל קפצה על הרעיון והגיבה באומרה כי הפתרון לבעיית הפליטים בוא יבוא דרך היישוב מחדש, דבר המחייב סיוע כלכלי מקיף של המערב למדינות ערב בהן נמצאים הפליטים. הבריטים אף הם תמכו ברעיון, וכך יצאה לדרך משלחת סקר כלכלית שתפקידה היה לבחון את המצב הכלכלי בקרב המדינות שהשתתפו במלחמת 1948, להמליץ על דרכים לשיקום הפליטים ולקדם תנאים כלכליים "שיעזרו לשמור על השלום והיציבות במזרח התיכון" (עמ' 95). ישראל הביעה הסכמה לתת סכום גלובלי לקרן שתעסוק ביישוב מחדש, והסכימה לדון באיחוד משפחות ואף בסוגיית החשבונות החסומים שנותרו בבנקים אשר בעליהם הפכו לפליטים. דו"ח הביניים של משלחת הסקר אושר באו"ם ב-30 בנובמבר 1949 ללא מתנגדים: המשלחת הגיעה למסקנה כי בעיית הפליטים תבוא על פתרונה רק בטריטוריות הערביות (עמ' 99).

כך נולדה UNRWA או ססו"ת – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם המיוחדת לטיפול בפליטים הפלסטינים ב"מזרח הקרוב", גוף הפועל עד היום במימון בינלאומי ודואג לענייני רווחה, בריאות וחינוך במחנות הפליטים הפלסטינים מחד גיסא, ואשר אפשר לראות בו את אחד הגורמים להנצחת מצבם מאידך גיסא. טובי מציין בצדק כי עשרות מיליוני פליטים אחרים מרחבי העולם מטופלים תחת מסגרת אחת – נציבות האו"ם לפליטים שהוקמה בסוף 1950, ואילו הפליטים הפלסטינים "היו לקבוצה היחידה בעולם הנהנית משירותיה של סוכנות או"ם נפרדת", מה שמעיד לדעתו על "חומר הנפץ הפוליטי, הדתי והרגשי" שיש לסכסוך במזה"ת בעיני הקהילה הבינלאומית (עמ' 106). כיוון שהבעייה הפכה להיות כלכלית בעיני ישראל וחלק מן העולם, הרי שסוגיית הפיצוי הכספי לפליטים קיבלה חשיבות יתר. ואכן, כמחצית הספר מוקדשת להשתלשלות עמדתה של ישראל בעניין זה במהלך השנים. אלא שבלי פוליטיקה אי אפשר ושאלת הפיצויים היתה (ועודנה) כרוכה גם בעניינים מדיניים. המחבר מונה שלושה נושאים שהשפיעו על מדיניות ישראל בתחום זה בתקופה הנדונה: החרם הערבי, רכוש היהודים שנותר בעיראק והשילומים שקיבלה ישראל ממערב גרמניה. הנושא האחרון מעניין במיוחד, כיוון שדוברים פלסטינים מרבים להזכיר אותו במשך השנים כמודל. מתברר כי כבר אז ניסו מדינות ערב לקשור בין שני הדברים. כמה מהן ניסו ללחוץ על האמריקאים ועל הבריטים, וכמובן גם על הגרמנים לגזור גזירה שווה ולדרוש מישראל לפצות את הפלסטינים בדיוק בדרך שגרמניה מפצה אותה. מדינות המערב סרבו ללחץ הערבי, ישראל ניהלה מאבק דרך האו"ם. היועץ המשפטי של המשלחת לאו"ם חיבר מסמך מאלף בו הסביר את ההבדל התהומי בין שתי הסוגיות – הן המוסרי והן המעשי. אך מעניין לגלות, כי דווקא משה שרת לא שלל על הסף שימוש בכספי השילומים מגרמניה להסדרת הפיצויים לפלסטינים. שרת אמר בסוף 1952 כי "אף שאין כל זיקה עקרונית, או אורגנית, בין השילומים לבין הפיצויים, הרי קיימת זיקה מעשית. דהיינו, אם ישתפר מצבה הכלכלי של ישראל, היא תוכל לעמוד ביתר קלות בהתחייבויותיה הכספיות כלפי הפליטים הפלסטינים". בעת היותו ראש ממשלה אף בדק ישירות עם הגרמנים האם יוכלו כספי השילומים לשמש למימון הפיצויים לפלסטינים (עמ' 221). אין צורך לומר כי דבר מכל זה לא התממש. השילומים מגרמניה נתנו תנופה אדירה לכלכלת ישראל בשנות הצנע הקשות ההן, ואגורה שחוקה מהם לא הגיעה אל הפליטים שמעבר לגבול.

מה בכל זאת הושג? בפרק האחרון בספרו סוקר טובי, כדרכו בפרטנות מדוקדקת, שלוש "סוגיות משנה" כהגדרתו של בעיית הפליטים, בהן הושגה התקדמות בשנים הראשונות, ואף מכנה אותן "מחוות קטנות". הראשונה היא הפשרת חשבונות הבנק החסומים והחזרת תכולתן של כספות שהיו בבעלות פלסטינים שהפכו לפליטים. במשך יותר מארבע שנים ידע הדיון בנושא עליות ומורדות, לחצים בינלאומיים על ישראל והתנגדות ערבית בטענה שחתימה על טפסים והסכמה לקבלת הכסף תהווה הכרה מעשית בישראל. נוספו לכך ויכוחים על שער החליפין ועל הדרכים להעברת הכספים, נסיון ישראלי לקשור זאת להחזרת הכספים של יהודי עיראק ועוד כהנה וכהנה סוגיות טכניות ומהותיות כאחת. בסופו של דבר הוחזרו בתקופה הנדונה 87% מכלל החשבונות החסומים בסך כולל של 2.8 ליש"ט. טובי, בראייה ישראלית אופיינית, קובל על כך שהדבר "לא עשה שום רושם על מדינות ערב" ולא בוטאה שום הכרת תודה לישראל מצד הפליטים שקיבלו את כספם בחזרה (עמ' 323). למעשה, כפי שהוא מציין, העניין לא נגע כלל לרובם המוחלט של הפליטים, שלא היה בבעלותם חשבון בנק ורק מעטים נהנו ממנו.

הסוגיה השנייה הנכללת ברשימת ההישגים החלקיים היא איחוד המשפחות, סוגיה הומניטארית ובעלת השלכות דמוגרפיות פוטנציאליות כאחת. בראשית הדרך היתנה בן גוריון בפני ועדת הפיוס את הסכמת ישראל לאיחוד משפחות בכך שהיא תתבצע במסגרת הסדר שלום כולל וכן, שיחזרו רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה. בהמשך גיבש משרד החוץ נוהל שיבה מפורט (עמ' 328) לפיו יידָרשו הפליטים השבים להצהיר כי הם שוחרי שלום ומתחייבים לציית לחוקי המדינה, ואפילו יתחייבו "להילחם באויביה של המדינה ולתת עליה את הנפש" (שם). הדיונים התארכו והשתבשו, חברי כנסת ערבים לחצו, הועלו נימוקים בעד וכנגד והנהלים שונו שוב ושוב. אזרחי המדינה הערבים נדרשו למלא טפסי בקשה הכוללים את פרטי קרוביהם אותם הם מבקשים להחזיר, אך לא כולם עשו זאת והעדיפו לחכות ולראות "מה ילד יום". לפי טובי, מסוף 1949 עת החל מבצע איחוד המשפחות ועד ראשית 1956 ניפקה ישראל כ-5,200 אשרות כניסה לפליטים, בתוכם כ-1500 ללא-ערבים, כמו ארמנים, בהאים, צ'רקסים ואחרים. בסופו של דבר מימשו את זכותם כ-4,300 איש בלבד (עמ' 336).

ולבסוף פונה המחבר לדיון קצר בשאלת ה"פליטים הפנימיים", אותם פלסטינים שנשארו בתחומי מדינת ישראל והיו לאזרחיה, אך נעקרו מבתיהם ומיישוביהם וראו עצמם כפליטים בארצם. צעד משמעותי שננקט בשנים ההן היה סילוקה של ססו"ת מטיפול בהם, שכן המדינה ראתה  בהם אזרחים לכל דבר וסברה כי לקיחת אחריות עליהם מצידה תתקבל כמחווה ע"י האו"ם והאמריקנים. כך, החל ממאי 1952 חדלה קבוצה זו , שזכתה גם לכינוי האוקסימורוני "נפקדים נוכחים", להיות סוגיה בינלאומית והוכפפה לרשויות המדינה. נעשו סקרים והוקמו ועדות, התקיימו דיונים בכנסת והתקבלו החלטות על פיצויים והקצאת אדמות חלופיות. אפשר לומר בפה מלא כי בתחומי מדינת ישראל אכן לא קיימת "בעיית פליטים" אולם בתודעתם נושאים רבים מצאצאי אותם פליטים פנימיים את הזכרון והגעגוע ואת השאיפה לשוב. הדבר עלה שוב אחרי הסכמי אוסלו ב-1993, כאשר קבוצות של יוצאי כפרים נטושים התארגנו וביקשו לדרוש פתרון ופיצוי גם להם, אם וכאשר יוחלט על פתרון כולל של בעיית הפליטים הפלסטינים של 1948.

מחקרו של טובי מתווסף למדף המרשים של מחקרים ישראלים בנושא הפליטים הפלסטינים, שכפי שמבהירה הכותרת הקולעת של הספר שוכנים על מפתן ביתנו. זהו מחקר חיוני וחשוב לשם הבהרת הנתונים ולימוד פרטי הדיונים, ההסכמות ואי ההסכמות בסוגיה כאובה זו בשנים הראשונות לאחר היווצרותה. אך לא מצאתי בספר שום נימה ביקורתית או נסיון לבחון את הדברים מנקודת ראות אלטרנטיבית. המסקנה העיקרית שלו היא כי מעצמות המערב, מדינות ערב וישראל עשו למעשה יד אחת, כל צד מסיבותיו שלו, לדחוק לשוליים את עקרון השיבה למולדת ולהציע במקומו פיצוי כספי ושיקום כלכלי (עמ' 349). אך הוא לא נדרש כלל לשאלה האם עמדה זו היתה מקובלת על הפלסטינים בכלל ועל הפליטים ביניהם בפרט, האם מישהו שאל אותם ובדק את היתכנות ההצעות והאם היה להן אז סיכוי להתממש. ימים יגידו האם כעבור שישים שנה ויותר בהן נוצרו עובדות מוצקות בשטח שאכן הופכות את השיבה ההמונית לבלתי אפשרית, יוכלו ההנהגות הישראלית והפלסטינית, בסיוע בינלאומי של אותם שחקנים מאז – ארה"ב, האו"ם, מדינות אירופה ומדינות ערב המשכנות בתוכן פליטים, להגיע להסדר המבוסס על עקרון זה.