פורסם ב"הארץ ספרים", 21.9.2011

 שרה אוסצקי-לזר ויואב שטרן

 אלי אבידר, התהום, מה באמת מפריד בינינו לבין העולם הערבי? אגם הוצאה לאור 2011, 270 עמ'.

 עזה שווה חמאס, כל השיעים חיזבאללה, ערבים? טרוריסטים, האיראנים הם אחמדינג'אד והמוסלמים כולם קיצונים-פונדמנטליסטים-שונאי ישראל. רוב היהודים חושבים על הערבים כבלוקים, גושים יצוקים שאין בהם סדקים, כולם אותו דבר והם זזים וחושבים כאיש אחד. כך לגבי שכנינו הקרובים, האזרחים הערבים בישראל, כך כאשר הם חושבים על הפלסטינים, על השיעים בלבנון, על המצרים, הסורים וכן הלאה. כולם הרי ערבים, גם אם הם דרוזים או אינדונזים. אֵי אז בשנות ה-80, דווקא איש דת שיעי לבנוני לימד את בן שיחו, קצין מודיעין ישראלי צעיר, שלא כך הדבר, ואלי אבידר, אותו קצין, הפנים את המסר ונושא אותו אל קוראיו בספר חדש המנסה להרחיקנו משפת התהום.

למרבה האירוניה, דווקא מתוך נסיונו ביחידה 504 כמפעיל סוכנים מעבר לגבול, שמטבע הגדרתם בוגדים בעמם, עולות באבידר תובנות נרחבות לגבי הפער התפיסתי בין הישראלים לבין התרבות הערבית אותה הוא כה מוקיר. המחבר, בעצמו יליד מצרים ודובר ערבית רהוטה, מתייחס לערבים בתערובת של הערכה והיכרות מעמיקה מזה ושמץ של אוריינטליזם מזה. הוא כותב מתוך ידע רחב ונסיון חיים עשיר, אך גם עם תחושות בטן ואינטואיציה של אדם שהוא גם יהודי-ישראלי-ציוני עם נטייה ימינה וגם בן בית בעולם הערבי. את השניוּת הזו הוא מנסה ליישב, וגם לנצלה כנקודה ארכימדית לדיון החשוב הנפרש בספר. מתוך העמדה 'הפטריוטית' הישראלית הוא נוטל לעצמו לגיטימציה להטיח ביקורת נוקבת בפוליטיקאים ובמקבלי ההחלטות על עיוורונם וכשלונותיהם, ועל שורה ארוכה של צעדים שגויים ומזיקים בהם נקטו מתוך בורות וחוסר נכונות להכיר את דרכי הערבים.

ניכר בו באבידר שהוא כותב את הספר מתוך תחושת שליחות אמיתית ורוצה בכל מאודו להעביר בדחיפות את המסר. כפי שהוא מעיד על עצמו: "את הספר הזה כתבתי כצלצול אזהרה. צלצול שמטרתו להעיר אותנו מהתרדמת שאליה נפלנו בשנים האחרונות" (עמ' 19). הוא עושה זאת באופן קולח המקל מאד על הקריאה, תוך תיבול צבעוני בסיפורים מן השטח. קל להזדהות עם המלצתו החמה ללמוד ערבית ולהכיר את ההסטוריה והתרבות של האזור בו אנו חיים, קשה יותר לקבל חלק מקביעותיו הנחרצות לגבי ה'ערבים', קביעות, החותרות למעשה נגד הטיעון המרכזי שלו עצמו. כך למשל הוא בטוח כי בעיני הערבים מה שנאמר בפומבי חשוב יותר ממה שמוסכם במו"מ סגור; שמנהיגים ערבים לא מזדרזים לחתום על מסמכים כדי לאפשר לעצמם מרווחי פעולה; או שהערבים מטבעם אינם אוהבים גבולות. גם השימוש החוזר ונשנה בשם התואר "חכם" פוגם בדיון. אבידר הקים פורום ל"מזרח תיכון חכם" באמצעותו הוא מפיץ את משנתו, וגם בספר זה הוא מטיף תדיר להתנהגות "חכמה", אף כי לא תמיד ברור מה עומד מאחוריה לבד מהמלצותיו הכלליות כמו "שם המשחק הוא תושייה ונחישות".

אלא שאלה הן הערות שוליים, שכן הטיעון המרכזי אותו מציג הספר ראוי בהחלט לדיון רציני. ישראל הרשמית מתנהלת בזירה המזרח תיכונית כפיל בחנות חרסינה, כדייר חדש וזר שאינו מבין את התרבות המקומית, כמי שרוצה בכל כוחה להיות אירופאית ומערבית חרף משכנה בפאתי מזרח. שורה של נושאים זוכים כאן לניתוח מאיר עיניים – כמו אי יעילותן של הסנקציות הכלכליות שישראל נוקטת בהן כלפי עזה, שלדעתו המנומקת היטב של אבידר הן רק מחזקות את החמאס ומגדילות את כוח העמידה של ממשלתו ברצועה; או פערי התפיסות לגבי המונח "נורמליזציה", ("תַטביע" בערבית) המשפיעות לרעה על ההתנהגות הישראלית הבוטה. כדוגמה הוא מביא את הכרזתו של שמעון פרס על הקמת "מזרח תיכון חדש" שעוררה פלצות בקרב הערבים שסברו כי הנה הנה ישראל עומדת להחליף את הקולוניאליזם המדיני בזה הכלכלי והתרבותי ולהשתלט על שוקיהם וכלכלותיהם. פרק מעניין במיוחד עוסק בדיאלוג הבין-דתי ובחשיבות מעורבותם של אנשי דת בפתרון הסכסוך בין ישראל לשכנותיה. ככלל, הקטעים המסקרנים והמרתקים בספר הם אלה בהם משתף אבידר את הקורא בחוויותיו האישיות ומספר על נסיונו הרב ומגעיו האישיים עם ערבים במדינות שונות, כאיש מודיעין ואחר כך כדיפלומט במשרד החוץ. בין שאר תפקידיו עמד בראש הנציגות הישראלית בדוחה בירת קטאר והיה אחראי על המחלקה הבין דתית במשרד. הוא חושף את מאמציו מאחורי הקלעים להביא להחלפת אגרות בין הרב בקשי דורון לבין שיח' אלאזהר מוחמד טנטאוי, בעקבותיה יצא השיח' בפומבי נגד פיגועי ההתאבדות בשם האסלאם; על ביקוריהם של מנהיג דתי רם דרג מפקיסטן בירושלים ושל המופתי של איסטנבול שהשתתף בסמינר בין דתי שהסתיים בהצהרה משותפת של פיוס ושלום ובראיון אוהד שנתן המופתי לתחנת רדיו פופולרית בארצו. מפליא להיווכח כיצד פקיד אחד, בורג קטן במערכת, יכול לסייע להדברות בין דתית ברמה כזו, ומתחשק לצעוק כמה אנחנו זקוקים לפקידים כאלה ולמחוות מעין אלה בעצם הימים הללו.

עמדה מעניינת במיוחד נוקט אבידר בכל הנוגע לשיעים בלבנון. הוא מלא זעם על ההתנהלות הישראלית הרשלנית מול עדה זו. לדבריו, היו שנים בהן יכולנו להפוך את השיעים לידידי ישראל אך העדפנו את הנוצרים ובכך הפכנו את השיעים המקופחים ומנוצלים בלבנון לאויבינו המרים. הוא גם יוצא חוצץ נגד צעדים חד צדדיים דוגמת הנסיגה מלבנון וההתנתקות מרצועת עזה וטוען כי הן פורשו על ידי הערבים כחולשה וכאות ליכולתם להפעיל לחץ על ישראל כדי להשיג את מטרותיהם. אהוד ברק התנהג בסוגיה הלבנונית "כשחמטאי בשולחן של שחקני פוקר": "מרוב תחכום איש בעולם הערבי לא זקף ברגע הנסיגה את קיום התחייבותו של ברק לזכותו, וכולם כאיש אחד ראו רק בריחה מבוהלת מפני צבאותיו האדירים של נסראללה" (עמ' 74). לא בטוח שהדרכים האלטרנטיביות שאבידר מטיף להן היו מצליחות, כאן יש צורך במידה רבה של צניעות, אך ביקורתו הנוקבת ראויה להתייחסות רצינית במצבים דומים בעתיד.

ואם ישראל היא פיל בחנות החרסינה של המזרח התיכון הבלתי צפוי, הרי שהכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים הוא הפיל בחדר שלא מדברים עליו בספר "התהום". אבידר אינו מזכיר ולו אף פעם אחת את המילה "כיבוש", ואין הוא מציע כל נתיב חדש לפתרון הסכסוך האלים והקשה ביותר באזורנו ב-100 השנה האחרונות, מלבד אמירות נקודתיות. למשל, הוא מתקומם על כך שאהוד ברק לא איים על ערפאת שיגרש אותו בחזרה לתוניס אם לא יקבל את הצעותיו בקמפ דיויד וסבור כי איום כזה היה מביא את ערפאת להתגמשות, הצעה הסותרת טענות אחרות בספר. לאחרונה גם פרסם ברבים הצעה לשלול את כל הזכויות מאסירי החמאס בבתי הכלא הישראלים כדרך ללחוץ על הפלסטינים לשחרר את גלעד שליט וחיזק את ידי הממשלה בסירובה להתנצל בפני תורכיה. כך שהשאלה מהי בדיוק מדיניות "חכמה" המתחשבת בתרבות הערבית אליבא דאבידר איננה ברורה תמיד.

בסיכום דבריו מציג אבידר קווים מנחים ללימוד לעומק של המסרים התרבותיים המרכיבים את תפיסת העולם הערבית, וממליץ לנהל משא ומתן לא רק עם מנהיגים בחדרים סגורים אלא גם עם העמים עצמם דרך התקשורת. אמנם זו נשמעת המלצה מוזרה מפי אדם שכל חייו המקצועיים פעל כאיש מודיעין וכדיפלומט, אך אבידר מודה כי זהו לקח שלמד בעקבות ה"'מהומות" בעולם הערבי (מה חבל שהוא לא מוצא הגדרה אחרת להתעוררות העממית אצל השכנים), המעידות על כך שיש להגיע גם לציבור הרחב ולא רק למנהיגים. הוא עצמו עושה ולא רק מדבר ומרבה להתראיין באלג'זירה ולהגן על עמדות ישראל בנחרצות ובהתלהבות. לקט מן הראיונות הללו מופיע כנספח לספר.

יש להניח כי משנתו של אבידר לא תתקבל בברכה על ידי רבים מן העוסקים בתחום – בפוליטיקה, בתקשורת או באקדמיה. אך זהו ספר שיש להתמודד עימו ברצינות הראויה ולדון לעומק ברעיונות שהוא מעלה. הקריאה המרכזית של אבידר להשתלב באזור, להכירו וללמוד את תרבותו ואת שפתו אם חפצי חיים ושלום אנחנו – היא פנייה חשובה אל ההנהגה ואל הציבור. אסור שתישאר כקול קורא במדבר הישראלי, ולא חשוב באיזה צד של המפה הפוליטית ניצבים.

ד"ר שרה אוסצקי-לזר עמיתת מחקר במכון ון ליר בירושלים

יואב שטרן מנהל המחלקה הכלכלית במרכז פרס לשלום