אמין אל-מהדי, הדעה האחרת – בזכות הדמוקרטיה והשלום, תרגום: מרסל ודוד שגיב, הקדמה והערות: שמעון שמיר, הקיבוץ המאוחד, סידרת קו אדום, 234 עמ'.
פורסם במדור הספרות של מעריב, יולי 2001
לפני שנתיים בדיוק התכנסו בקאהיר כשלוש מאות איש – ישראלים, פלסטינים, ירדנים, מצרים ואירופאיים לוועידת שלום שאירגנה קבוצת "ברית קופנהאגן" בחסות תנועת השלום המצרית. האווירה בכינוס היתה אופטימית, היה זה כחדשיים לאחר בחירתו של אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל, והמשתתפים דנו ברצינות ובאריכות בהיבטים מעשיים של דמות השלום המתקרב. היא נערכה בצל אובדן כבד של אחד הפעילים הבולטים בקבוצה הסופר ועיתונאי המצרי לוטפי אל-ח'ולי שנפטר בעת שעסק בהכנות לכנס וחסרונו הורגש בכל פינה. מעבר לנהר התקיים כינוס אלטרנטיבי של מתנגדי השלום המצריים, שזכה לחשיפת יתר, הן בעיתונות המקומית והן בזו הישראלית, אך לא הצליח לשבש את התקווה. בין המשתתפים המצרים המעטים יחסית, בלט איש חדש ובלתי מוכר לרוב הישראלים שבינינו. הוא שפע חיוכים והפגין רצון עז לדו-שיח, חילק כרטיסי ביקור, הזמין לבקר והבטיח לבוא ארצה כדי להכיר מקרוב את עבודת ארגוני השלום למיניהם. היה זה אמין אל-מהדי, שספרו "הסכסוך הערבי-ישראלי – משבר הדמוקרטיה והשלום" שהתפרסם אז בערבית, תורגם עתה לעברית והופיע תחת שם שונה במקצת בתקופה שהשתנתה לחלוטין.
זהו ספר חשוב פעמיים עבור הקורא העברי – גם כניתוח עצמי חריף ונוקב של החברה הערבית, וגם כדרך להבין כיצד ישראל וכוונותיה מצטיירות בעיני שכניה. בשני המקרים, אל-מהדי לא עושה הנחות ומצליף בשוט ביקורתו לכל הצדדים. "החלום הערבי בדבר חיסול ישראל אינו אווילי פחות מהחלום הישראלי של "ארץ ישראל השלמה". אולם מעשי איוולת מתרחשים לעתים, וכך נוצר בין שתי הסיסמאות קשר אורגני" (עמ' 60).
אל-מהדי אינו הסטוריון, ולעתים אף אינו מדייק בפרטים הסטוריים, במיוחד הנוגעים לישראל, אף כי הוא מגלה בקיאות רבה במתרחש בה כאן ועכשיו. ספרו איננו מחקר אקדמי, אך הוא תעודה נועזת של אינטלקטואל מצרי, הממשיך מסורת של גדולים וידועים לפניו, שאינם מהססים לחשוף את תחלואי החברה והמשטרים הערביים ולהציע דרכים חלופיות. הוא תוקף את הרטוריקה המילולית המפותחת, הבאה במקום מעשים ומזכיר בכך את הקינה הגדולה של המשורר ניזאר קבאני אחרי מלחמת ששת הימים. הוא מביע אכזבה מרה מהאליטות האינטלקטואליות, אשר במקום להוות מצפון לחברה ולהוביל חשבון נפש, הן ניתנות בקלות כה רבה להשחתה ולגיוס לצד המשטר. כמוהו עשה לאחרונה גם אדוארד סעיד אולם ממקום שבתו בניו יורק. במאמר שהתפרסם בחודש שעבר ב"אל-אהראם", מאשים סעיד את האינטלקטואלים הערבים בפחד ובשתיקה, במיוחד לנוכח החקירות והמעצרים האחרונים במצרים של פעילי זכויות אדם ותומכי ה"נורמליזציה", שהבולט ביניהם הוא סעד אל-דין אבראהים, שנדון לשבע שנות מאסר.
אל-מהדי מסמן את הברית בין הכוחות הלאומנים-הפאשיסטיים לבין הדתיים הפונדמנטליסטים כשורש הרע החברתי, ואת חוסר המודרניות כמכשול עיקרי להשגת הסדר שלום עם ישראל. "על המחשבה הערבית נערמו שכבות עפר ממורשת העבר שבחלקה חיה עמנו עד היום, והיא שקועה בהלוך רוח של תודעה מזויפת וסלקטיבית, הנמנעת מלהכיר בראיות מתועדות ולנהל דיאלוג עם אחרים" (עמ' 162). העיוורון הזה מונע הפקת לקחים ממפלות העבר ובניית תפישה חדשה של שלום המשולב בחרות. במלים קשות הוא מתאר את השחיתות, יכולת הביצוע הירודה, מינוי אנשי ממשל חסרי כישורים מינימליים, לחצים של קבוצות אינטרס, צמצום האפשרויות לפעילות של החברה האזרחית ואוירה של איבה לתרבות חופשית ולבעלי דעות עצמאיות, כמכשולים בדרך לשלום. גם הפלסטינים לא יוצאים נקיים מתחת עטו המושחזת – הם "נפלו קורבן לכל השגיאות ההסטוריות… ברוב המקרים הם קורבן של שגיאות שנעשו על ידי הגורמים וההנהגות הפלסטינים עצמם" (עמ' 185). גם כאן הוא מדבר בגלוי על השחיתות, על הקפאון המחשבתי, על צרות האופק של "ההנהגה ההסטורית" שאינה נותנת לנהל את הרשות בדרך דמוקרטית. "מה שמשלים תמונה עצובה זו הוא דמותו של המנהגי – ראיס נוסף בשורת הראיסים הערבים – דמות של אדם זקן, שפתיו וידיו רועדות והוא סובל מתשישות פוליטית וגופנית. התמונה מעוררת את השאלה הערבית המסורתית, המשקפת את חוסר האונים הערבי – ומה אחרי ערפאת?" (עמ' 191)
למרות תיאוריו הקודרים, מנסה אל-מהדי להפיח תקווה בקוראיו, וייתכן אף בו עצמו. הוא נתלה בשינויים הקטנים המתרחשים בעולם הערבי בכיוון של דמוקרטיזציה, מודעות לזכויות האדם, הנשים והמיעוטים, ובהרחבת חופש הדת, התרבות והמידע. "חזית השלום הינה גדולה ונרחבת מכדי שמישהו יוכל עוד לנסות לחנוק אותה – רוחבה כרוחב העתיד כולו" (עמ' 184) הוא קובע בבטחה. וגם הצעה מעשית יש לו – הקמת "פרלמנט השלום הדמוקרטי במזרח התיכון", גוף שיאגד בתוכו את שוחרי השלום הישראלים והערבים, וכן אנשי שלום מן העולם. הפרלמנט יהווה כוח מוסרי, תרבותי ופוליטי, שיתווה מחדש את מפת התרבות של האזור. הוא ינטרל כל נסיון להרוס את השלום, יעקוב אחר קיום הסכמים ויכשיר את הקרקע לשיתוף פעולה אזורי. הוא "יפעל לביקוש פתרונות נועזים, ואפילו אם משמעותם תהיה להעניק אזרחות ערבית לכל היהודים שאולצו להגר מן העולם הערבי (שהם בשר מבשרו) ובמקביל לאפשר לערביי ישראל אזרחות כפולה בישראל ובמדינה הפלסטינית" (עמ' 217). הספר, שנחתם בקהיר 1998, מסתיים בהצבת עקרונות הפעולה של הפרלמנט המוצע. כמה חבל שאיש לא שעה להצעתו כבר אז.