שרה אוסצקי-לזר

 הצורך בהיזכרות

 אדוארד סעיד, עקור, לא מזרח ולא מערב, תפו"ח (תרבות, פוליטיקה וחברה), ידיעות אחרונות. מאנגלית:  מיכל סלע, 375 עמ'.

 תמונתו של הפרופסור המכובד מאוניברסיטת קולומביה משליך אבן לעבר שטח ישראל מן הצד הלבנוני של הגבול התפרסמה לפני מספר חדשים בעיתונות ועוררה השתאות. מה לאדוארד סעיד, מגדולי פרשני התרבות, איש ספר והגות, אזרח אמריקאי שביקר בישראל ויש לו ידידים ישראלים, חולה בלוקמיה קשה, אב לילדים בוגרים – מה לו ולאקט האלים הזה של זריקת אבן?

במפתיע התגלתה לי התשובה בין דפי ספרו האוטוביוגרפי עוצר הנשימה שיצא לאור בעברית בתרגומה הקולח, המבין דקויות ובקי בשפה ובתרבות הערבית של מיכל סלע, כשנתיים לאחר שהתפרסם בשפתו המקורית – אנגלית.

הכותרת שבחר סעיד לתאר את חייו היא "עקור" או במקור  OUT OF PLACE . התלישות והעקירה, אי השייכות, הזרות בכל מקום, מבוכת הזהות והחיפוש אחר הגדרתה, בצד החינוך הנוקשה, השמרני על גבול הנזירות שקיבל בבית הוריו בכל מקום בו נמצאו, והתהייה מהי שפתו האמיתית – ערבית או אנגלית "איזו משתיהן היא ממש שלי ללא היסוס ופקפוק"  (עמ' 10) – כל אלה עיצבו את אופיו לטוב ולרע. אפילו שמו המכיל סתירה – הצירוף המוזר הזה אדוארד? סעיד? העיק עליו כילד, כנער וכאדם מבוגר, ונראה שעד היום איננו חי עימו בשלום.

למעלה משלוש מאות עמודים מתארים ומנתחים באיזמל אכזר, אך חומל, את מערכת יחסיו עם אימו ועם אביו ועם בני משפחתו המורחבת, ואת הסדרה האין סופית של בתי ספר בהם למד. רק בחלק האחרון, הקצר, הוא מגיע לתיאור שנות בגרותו. מי שאינו מכיר את כתביו המאוחרים ואת מעורבותו העמוקה בעניין הפלסטיני לא יוכל להבין מן האוטוביוגרפיה הזאת המכונה MEMOIR כיצד גברה זהותו הפלסטינית על כל האחרות – המצרית, הלבנונית, הבריטית, האמריקאית, הנוצרית, הקוסמופוליטית. ולמה חשוב לאדם במעמדו של סעיד להצטרף להוויה הפלסטינית העכשווית באמצעות האקט הסמלי של השלכת אבן, נשקו של החלש, לעבר קיר הברזל והפלדה של הכובש הישראלי.

כי עיקר הספר הוא המסע התרבותי בין מזרח למערב, הנוודות של סעיד בין ירושלים, קאהיר,  הר הלבנון, שיקאגו או ניו יורק, המעברים החדים בין השפות והספרויות, הריחות והאנשים. המשפחה, שחיה ברווחה כלכלית הודות לעסקיו המשגשגים של האב הרבתה לנסוע ולטייל, לעבור ממקום למקום בתדירות קדחתנית, אך סעיד הנער זוכר מן הטיולים הללו "תחושה שאנחנו קבוצה קטנה וסגורה בתוך עצמה, מעין ספינת אויר הפרושה מעל מקומות חדשים ומוזרים, מטיילים בערים זרות, מבלי שהן מטביעות בנו כל חותם" (עמ' 169).

מעט מאד התייחסויות פוליטיות יש בספר, וגם הן עטופות ולא ישירות, כמו למשל זכרונות הילדות מירושלים של טרום  1948 בשכונת טלביה: "עדיין קשה לי להשלים עם העובדה שאותן שכונות בעיר שבהן נולדתי, חייתי ובהן היתה לי תחושה של בית – התיישבו בהן מהגרים פולנים, גרמנים ואמריקאים, שכבשו את העיר והפכו אותה לסמל  האחד והיחיד של ריבונותם, ללא כל מקום לחיים פלסטיניים" (עמ' 143).  או סיפור ניתוקו מחבר יהודי לכיתה, שהפך בעיניו לסמל לניתוק בין יהודים לפלסטינים "סמל לתהום שדוכאה מחוסר מלים או מושגים… הניתוק הזה סימל גם את השתיקה הנוראה שנכפתה על ההסטוריה המשותפת שלנו מאותו רגע ואילך" (עמ' 144). אותה שתיקה אפיינה גם את יחסה של משפחתו אל הטרגדיה של פלסטין: "היום אין לי כל הסבר לכך שבעיה ששינתה כל כך את עולמנו, היוותה עניין שדוכא במידה רבה, שהורי לא שוחחו עליו והעדיפו לא להעיר בעניינו דבר… דיכוי עניין פלסטין בחיינו התרחש כחלק ממגמה רחבה יותר של ההורים להרחיק כל סממן פוליטי מחיינו. הם שנאו את החיים הפוליטיים ולא נתנו בהם אמון" (עמ' 151). כך אולי ניתן להסביר את ההתפרצות המאוחרת והעזה של הפלסטיניות הסעידית, לאחר דיכוי של שנים. כך מסביר הוא עצמו בניתוח חושפני ואמיץ של אישיותו שעוצבה בידי אביו הקפדן: "הפיצול בין… ההוויה הפומבית החיצונית שלי, לבין חיי הפנימיים הפרטיים, של ישות חסרת אחריות,  מוכת דמיונות ומחליפה צורות באופן נמרץ, היה ברור ביותר. רק מאוחר יותר הפכו ההתפרצויות של ההוויה הפנימית שלי תדירות יותר וקשות יותר לשליטה" (עמ' 176). אולי השלכת האבן לעבר ישראל היתה אחת מן ההתפרצויות חסרות השליטה הללו.

ומעל לכל סעיד הוא גם סופר מחונן, בעל זכרון מדהים לפרטים ויכולת התבוננות וניתוח נדירים. גם על כך הוא מעיד  על עצמו בקטע יפהפה המתורגם להפליא: "הכשרון הגדול ביותר שלי היה הזכרון, שאיפשר לי לזכור בצורה חזותית פסקאות שלמות בספרים, לראותן שוב על הדף, ולעשות כרצוני בתרחישים ובדמויות, שבהן נסכתי חיים מעבר לאלה שהיו להן בין דפי הספר. היו לי רגעים של זכירה מלאת התרוננות, שאיפשרו לי להתבונן על פני ים של פרטים, לאתר דפוסים ותבניות, ביטויים, אשכולות של מלים, שאותן דימיתי כיצורים המתפשטים ומתפזרים כשהם קשורים זה בזה, ללא כל הגבלה… הדברים שארגתי שוב ושוב במוחי, התרחשו בין פני השטח השוליים של המציאות לבין רמה עמוקה יותר של מודעות לקיומם של חיים אחרים,  של חלקים יפים הקשורים זה בזה, חלקים של רעיונות, קטעים של ספרות ומוסיקה, הסטוריה, זכרון אישי, התבוננות יומיומית…" (עמ' 209) האין זו מהותה של ספרות? ובהצצה נדירה לכוחות הנסתרים המניעים אדם לכתוב, ובמיוחד לכתוב על עצמו, מסגיר סעיד לקראת הסוף את הסיבה לכתיבת הספר, בעת שהוא חולה ומודע לכך שחייו מתקצרים במהירות והוא מתקשה לישון: "ככל שגברה חולשתי, ככל שרב מספר הדלקות והתקפי המחלה… גבר תפקידו של הספר הזה כאמצעי שיצרתי לעצמי לבנות משהו בכתיבה, שעה שבחיי הגופניים והרגשיים התמודדתי עם חרדות וכאבים של התנוונות" (עמ' 272) ובהמשך: "הספר הזה, במובן הבסיסי, עוסק בהעדר שינה, בשתיקה של ערנות מלאה, ובמקרה שלי, שצורך בהיזכרות מודעת תוך הרכבת הפרטים… כאחת התגובות העיקריות למחלתי, מצאתי בספר הזה אתגר מסוג חדש, לא רק סוג חדש של ערות, אלא מפעל המאפשר לי להתרחק עד קצה גבול יכולתי מחיי המקצועיים והפוליטיים" (עמ' 274). באמצעות הכתיבה הוא מגיע בסופו של דבר אל השלווה וההשלמה ואפילו אל ההעדפה של תלישותו במשפט הסיכום: "עם כה הרבה צלילים צורמים בחיי, למדתי להעדיף, למעשה, להיות לא לגמרי בסדר ועקור מן המקום".

 פורסם במעריב, דצמבר 2000