דמעות יהודיות וערביות

שרה אוסצקי-לזר

 דמעות יהודיות וערביות

 לא תראו אותם בפרומו, לא תזהו אותם עם יום ושעת שידור קבועים, אבל אם הגעתם אליהם במקרה בשעת לילה מאוחרת לא תוכלו לשכוח את כוכבי "עבודה ערבית" המאיימת להיות התשובה הערבית-ישראלית למשפחת קוסבי האפרו-אמריקאית.

הסידרה הכמעט מחתרתית הזאת (מזל שאפשר לצפות בפרקים שהחמצתם באינטרנט) מוציאה לאור בדרך סאטירית חריפה את התסכולים, המתחים, הדעות הקדומות, החרדות, העוולות ואי ההבנות ביחסים בין ערבים ליהודים בישראל. הדמות הראשית – אמג'ד עליאן, עיתונאי ערבי העובד בעיתון עברי, מנסה בכל כוחו לדמות לעמיתיו היהודים, מה שיוצר מצבים מביכים, מצחיקים, לעתים מגוחכים ופעמים רבות עצובים ומדכדכים. הוא מגולם בחן רב ובכשרון גדול ע"י נורמן עיסא ולצידו אשתו, קלרה ח'ורי, אביו ואימו –  סלים דאו וסלווה נקארה כולם שחקנים מן השורה הראשונה, המציגים דמויות הלקוחות מן החיים. על כולם מנצח יוצר הסידרה סייד קשוע, שכהרגלו לא עושה חשבון לאף אחד. הוא משתמש בחומרי היומיום, שיש להניח כי הוא עצמו חווה אישית, והופך אותם לתמונה טראגי-קומית של מצב האומה, או נכון יותר – של שתי האומות. בין לבין מגיח סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של מאיר (מריאנו אידלמן) ואמאל (מירה עוואד), על רקע המציאות המערבבת את הפרטי והציבורי ואיננה נותנת מנוח. מתוך הצחוק עולות אמיתות מרות ואף אחד לא יכול להימלט מלהביט במראה, יהודים וערבים גם יחד.

התקשורת הערבית בישראל איננה אוהבת, בלשון המעטה, את מה שלדעתה מציג את קהילתה באופן מגוחך וביקורתי מדי. הביקורות הקשות בעיתונות הערבית הובילו את אנשי קשת ליזום דיון פתוח בהשתתפות היוצרים והבמאים, כמה מהשחקנים ועיתונאים ערבים, כולם דנו בכובד ראש בהומור העוקצני של קשוע ובהשפעותיו על הצופים היהודים. הדיון שהתקיים בסינמטק חיפה ונוהל בידי זוהיר בהלול לא התרומם מעבר לצפוי ודשדש באמירות הידועות על הבוּרות והסטיגמות, על תפקיד התקשורת ועל גבולות היצירה האמנותית. אולם מה שהציל את המצב היתה הקרנה מיוחדת של פרק שטרם שודר, המטפל בחומר הנפץ של יום הזכרון, יום העצמאות והנכבה.

כחלק מנסיונות ההשתלבות הנואשים של אמג'ד הוא שולח את ביתו מאיה (פאטמה יחיא) ללמוד בבי"ס יהודי. הילדה המשתתפת במקהלת בית הספרונוכחת להפתעתה כי לא הוזמנה לחזרות המקהלה לקראת יום הזכרון. המורה מנסה להסביר לה כי היא "בכל זאת לא כמו כולם" וכי אולי תהיה לה בעיה לשיר דווקא ביום הזה. מאיה מתעקשת להיות כמו כולם, אביה תומך בה ואילו אימה מתנגדת בתוקף ומאשימה אותו שהוא מקלקל את הילדה ושולל ממנה את זהותה ושורשיה. לאחר שורה של פרצי צחוק היסטריים מן הסיטואציות האבסורדיות על המסך מגיע הפרק לשיאו בסצנת הסיום בו שרה מאיה, לבושה בחצאית כחולה ובחולצה לבנה את שיר הרעות. המלים המוכרות "מה רבים שאינם כבר בינינו" ו"נזכור את כולם" המתנגנות במבטא ערבי מפי הילדה בעלת קול הזמיר מזעזעות את המובן מאליו ומקבלות לפתע משמעות אחרת, כשברקע מדפדפת סבתה באלבום המשפחתי ומספרת למאיה על הכפר שחרב ב'נכבה'.

האורות שנדלקו בסיום ההקרנה גילו עיניים דומעות רבות בקהל, דמעות יהודיות וערביות מעורבבות, דמעות של צער עמוק, עצב ושחוק, תמיהה ובלבול. בדיון שנמשך אחר כך שררה הסכמה כי כוחו של המדיום הטלביזיוני והעוצמה שבסצנה הזאת שווים בערכם למאות שעות של דיוני 'דו-קיום', הרצאות מלומדות ומפגשי דיאלוג בעלי כוונות טובות. אמנם שר החינוך הורה להוציא את המילה 'נכבה' מספרי הלימוד, אך אם יצליח הפרק הזה להסתנן אל בתי הספר בעזרת מורים שאינם ממלאי פקודות, הוא יוכל לשמש מנוע רב ערך לדיון אמיתי ונוקב בזכרון, בסבל, בדומה ובשונה בינינו, במשמעות החיים המשותפים ובאפשרויות האין סופיות לצירופים ולחיבורים בין יהודים לערבים על אדמתם המשותפת הרוויה בדם. לא צריך לחכות ליום העצמאות, אפשר לצפות בו גם בערב יום כיפור ובשאר ימות השנה.

אל תחמיצו.

 פורסם בדף הירוק 16.9.2010

כתיבת תגובה