חיה לזר לבית שפירא: קורות חייה
חיה נולדה כבת זקונים לשרה ודב שפירא בוילנה, בראשון בינואר 1924, שהיה ליל סופה ושלג. אחותה יהודית ואחיה יצחק היו בוגרים ממנה והיא נהנתה מילדות מפונקת ורגועה כילדת השעשועים של המשפחה, שובבה, חכמה, פורקת עול, לא אוהבת מסגרות – כך נשארה עד אחרון ימיה.
האם שרה לבית רודומינר הייתה בת למשפחה שהגיעה לוילנה מן העיירה רודומינו בליטא, שני אחיה ואימה, סבתא ליב'ע (אהובה) התגוררו בשכנות. היא הייתה אישה יפה ומוסיקלית ונהגה לשיר לילדיה ולהצטער על כך שלא ירשו ממנו את כשרונה למוסיקה. היא הייתה עקרת בית, אך במקצועה הייתה תופרת כפפות מעור, משלח יד שהציל אותה ואת המשפחה בגטו.
משפחת האב דב-ברל-בוריס הגיעה מקרמנצ'וק שבאוקראינה. אביו יצחק היה בין הילדים היהודים שנחטפו לצורך שרות בצבא הרוסי והשתתף במלחמת רוסיה-יפן כחובש קרבי. האגדה המשפחתית מספרת, כי פעם בא בן משפחת הצארים לביקור בחזית ולפתע החלה הפגזה יפנית. סבא יצחק דחף את הנסיך לתעלה והציל את חייו, ועל כך קיבל מדלית זהב ועליה ציור של השמש העולה. אחרי המלחמה הגיע לליטא, שם התחתן עם הסבתא בדנה ונולדו להם 10 ילדים – 7 בנים ו-3 בנות. שלושה מן הבנים ואחת מן הבנות היגרו לארגנטינה בשנות העשרים, התבססו שם והקימו משפחות וכך ניצלו מן השואה. ההורים וכל שאר האחים ומשפחותיהם נספו.
האב דב, יליד 1897 היה גבר יפה תואר וגבוה מאד. הוא עבד כמנהל חשבונות בבית עסק למכירת טבק, שהיה שייך לקפטן פולני שהיה בעל זיכיון לסחור בטבק, זכות שהייתה שמורה אז רק לאנשי צבא לשעבר. במשך הזמן העביר הפולני את ניהול העסק לדב, שהוכיח עצמו כסוחר מצליח. שנים אחדות נהנתה המשפחה מרווחה כלכלית, אולם עינם של השכנים הגויים הייתה צרה, והם התלוננו אצל הרשויות והלשינו על הקפטן הפולני שנתן ליהודי לנהל את העסק. הקפטן נאבק בכל כוחו לבטל את הגזירה, אך ללא הועיל – בשנת 1937 נסגר העסק והאב דב הפך למובטל. המשפחה עברה בעקבות כך לדירה צנועה יותר ברחוב קוליובה, ליד תחנת הרכבת. למרות שלא היה ציוני, החל דב להתעניין באפשרויות ההגירה לפלסטינה. חיה זוכרת שיחות וויכוחים על כך בבית. האב רצה לנסוע בשלב ראשון לבדו ולראות האם יוכל להסתדר בארץ החדשה, ורק אז להביא את רעייתו וילדיו. האם שרה סירבה להישאר לבד מאחור והציבה אולטימטום – או שנוסעים כולנו יחד או שנשארים. ההמשך ידוע – המשפחה נותרה בוילנה וההורים נספו.
זכרונות הילדות שסיפרה חיה היו קשורים בחופשות קיץ בדאצ'ה לחוף הים הבלטי, טיולים ביערות הסביבה ובעיר, בילוי בימי חג ושבת אצל סבתא, שבביתה הייתה חצר גדולה ובה עצים שחיה נהגה לטפס עליהם ולזלול את פירותיהם בכל פה. בימי הקיץ רחצו בנהר הוילייה ובחורף השתעשעו בשלג שנערם על פסגת הגדמינו – הר עליו ניצבת טירה עתיקה אותה בנה הנסיך הליטאי גדמין, המתנוססת עד היום בליבה של וילנה.
אף כי לא היו דתיים או ציונים במיוחד, למדה חיה, כמו רבים מילדי וילנה, בבית ספר עברי, ובגימנסיה "תרבות", שחינכו את התלמידים על מסורת יהודית ואהבת ארץ ישראל. תלמיד שנשמע מדבר בהפסקות אידיש ולא עברית – ניקנס ב-5 גרוש. "אותי אף פעם לא קנסו", סיפרה חיה, "לא שלא דיברתי אידיש, אבל לא תפסו אותי". כך, אידיש נשארה שפת האם ולשון הדיבור היומיומי שלה, אך עברית עשירה ותקנית הייתה שגורה בפיה ובעטה עד אחרון ימיה, בצד הפולנית והרוסית ואחר כך האנגלית, בהן שלטה להפליא. האב דיבר אף הוא עברית, שלא כמו האם שרה, שדיברה אידיש, פולנית ורוסית. עם פרוץ מלחמת העולם ב-1939 עברה וילנה מיד ליד – תחילה נכבשה על ידי הצבא האדום, שהחזיר אותה לליטא העצמאית ויחד עם זה את המשטר הקומוניסטי. היה שמח ברחובות עם חיילי הצבא האדום, העתיד נראה ורוד ויפה, סיפרה חיה. סגרו את בית הספר העברי והיא עברה לגימנסיה האידישאית שנוהלה ברוח הקומוניזם והאוטונומיה לתלמידים. פעילות תרבותית ענפה, חוגים לספרות וערבי קריאת שירה היו לחם חוק, הייתה זו תקופה בה חלמו לשנות את העולם, למרות שכבר התחוללה מלחמה באירופה.
הנעורים המאושרים נקטעו באחת עם כיבוש וילנה על ידי הגרמנים. מסיבת הסיום של הגימנסיה תוכננה ל-21 ביוני 1941 ואימה תפרה לחיה בגד חגיגי לכבוד המסיבה.
בחינת הבגרות האחרונה התקיימה ב-20 ביוני ובאותו ערב התכנסו כל החברים לכיתה על גדת הנהר. על הערב ההוא סיפרה חיה לנכדה, שראיין אותה לכתיבת עבודת "שורשים" לפני שנים ספורות:
"במוצאי שבת הרגשנו כל כך חופשיים, התכנסנו על גדת הנהר והיינו אמורים להיות נורא שמחים ולהשתולל. פתאום התחלנו לשיר שירים עצובים, כי היינו עצובים והרגשנו שהראש שלנו לא במסיבה. כך ישבנו עד מאוחר בלילה, והיות ואני גרתי אז מחוץ לאזור היהודי כולם ליוו אותי הביתה. בדרך ראינו הרבה צבא, והייתה זו תכונה לא רגילה. נפרדנו, ולמחרת בבוקר התעוררתי מבום אדיר. קפצתי מהמיטה וראיתי שאני לבד בבית. היה זה ביום השנה למות סבתי וכולם הלכו לבית הקברות, הם השאירו אותי לבד כי לא רצו להעיר אותי. פתחתי את הרדיו ושמעתי את קולו של הקריין הסובייטי המפורסם יורי לויתן מכריז כי הכובש הגרמני הפשיסטי התנפל על אדמת ברית המועצות, והוא קרא לכל העם להתגייס נגד הפשיסטים. החלה הפצצה אדירה ודבר ראשון רצתי לבית הספר, כי כל כך אהבנו אותו. כך, במקום נשף סיום התכנסנו, חלק מתלמידי הכיתה ומנהלת בית הספר שהייתה קומוניסטית, אמרה – את תעודות הבגרות לא הספקנו להכין לכם, אבל תעודות גמר של י"ב כן. באמצע ההפצצות היא ניגשה אלי ואמרה: חברה שפירא, אני מתפלאת עלייך, איך זה שיש לך תעודה מצויינת בכל המקצועות ובליטאית יש לך בלתי מספיק? פתאום בום, התכופפנו. אחרי שהיא גמרה לחלק את התעודות אמרה כי עלינו להילחם ולשחרר את המולדת הסובייטית. התפזרנו לראות את ההורים וקבענו שהולכים עם הצבא מזרחה, אבל העיר כבר הייתה מוקפת בצבא הגרמני ורק בודדים הצליחו לעבור לרוסיה, וביניהם אחי יצחק, שהיה אז בן 18."
ב-6 באוגוסט הגיעו שוטרים ליטאים לבית משפחת שפירא והורו להם לקחת את חפציהם האישיים ולצעוד לעבר הגטו, מרחק קצר מביתם. שיירות של יהודים עמוסי חבילות צעדו לאותו כיוון, כשהם הולכים באמצע הכביש, שכן נאסר על יהודים ללכת על המדרכה. תמונה שנחרטה בבהירות בזיכרונה הייתה דמותו של אביה, שהיה גבה קומה ונישא מעל כולם, כאשר גוו כפוף מתחת לחבילת המצעים העצומה שנשא עליו. החיים בגטו שברו אותו, ועול ההישרדות הוטל בעיקר על האם. את שנות המלחמה הראשונות עשתה חיה בגטו יחד עם משפחתה. היא התקרבה אל חוגי המחתרת, אך בשל גילה הצעיר לא הייתה חברה מן המניין בפ.פ.או. אימה, שהייתה תופרת דברי עור זכתה ב"שיין", האישור לעבוד באחד מן המפעלים הגרמניים, והודות לכך הצליחה כל המשפחה לקבל אישורי שהייה ולשרוד בגטו. בשנתיים הללו הצטופפו בדירה קטנה שחלקו אותה עם עוד משפחות ואחר כך במחסן, מתחת למדרגות. החיים התנהלו בין אקציה לאקציה, כשלאחר כל אחת מהן יצא האב לבדוק מה אירע עם בני משפחתו. החלו שמועות על הנעשה בפונאר, גיא ההריגה הגדול של יהודי וילנה, אך עדיין לא האמינו שהיוצאים אכן מובלים להשמדה. אישה שהצליחה לחזור מפונאר סיפרה את שראו עיניה, והציבור התייחס אליה כאילו יצאה מדעתה ולא האמין לדבריה.
חיה עבדה במטבח של בית התמחוי ברחוב סטראשונה 2, וכך זכתה במנת מרק חמה ביום ובשאריות מזון שיכלה להביא הביתה. במקום זה נולדה המחתרת. בערבים נהגה ללכת למועדון הנוער, אותה תיארה כעבור שנים כמעין "חממה, אי קטן בו היינו שוכחים את הצרות". אחותה יהודית כבר התגוררה עם בן זוגה ניסן רזניק והדאגה הראשית הייתה נתונה לגורלו של יצחק, שנעלם ולא נודעו עקבותיו. האם שרה דיברה עליו ללא הרף וכל המאמצים לברר היכן הוא עלו בתוהו. לילה אחד, סיפרה חיה, התעוררה האם בצעקה מחלום שחלמה, העירה את כולם ואמרה בהתרגשות: יצחק'לה חי והוא בארץ ישראל. בדיעבד התברר כי אכן כך היה – יצחק נדד על פני רוסיה, הגיע לאפגניסטן, נכלא שם ושוחרר על ידי הקהילה היהודית ששילמה עבורו כופר. הוא הגיע לארץ והתגייס לבריגדה. חיה פגשה אותו רק לאחר המלחמה באיטליה, וכל ימיה ניחמה את עצמה באומרה כי אימה הלכה אל מותה כשהיא יודעת שיצחק נשאר בחיים.
על יום חיסול הגטו, ה-1 בספטמבר 1943 סיפרה וכתבה רבות וכך גם על הימים הבאים שהיו מעצבים בחייה – הצפייה לפרוץ המרד, האכזבה, הסירוב לאפשר לה להימלט דרך צינורות הביוב, ההימלטות עם חברותיה, ואחר כך המסע המפרך לבד אל הפרטיזנים ביער. עד יומה האחרון ייסר אותה המצפון שלא נפרדה מהוריה, שלא דאגה לגורלם, שלעולם למעשה לא נודע לה מה קרה להם באותם ימים.
תקופה חדשה החלה עם ההצטרפות לפרטיזנים והתגייסותה לפעילות אקטיבית נגד הגרמנים. חיה התאמנה בשימוש בנשק, בהטמנת מוקשים ומטעני חבלה ויצאה לפעולות מחוץ ליער. ביניהן זכורה החזרה לווילנה, זמן קצר אחרי שעזבה אותה, כדי לפוצץ טרנספורמטורים ולשבש את אספקת החשמל והמים וגם כדי להוציא כמה עשרות יהודים שעדיין נותרו חבויים במקומות מסתור. על כך הייתה גאה.
ביער הכירה את בן זוגה שהיה אחר כך לבעלה במשך למעלה מחמישים שנה – חיים לזר. חיים היה מבוגר ממנה בעשר שנים ובעל מעמד בכיר בין הפרטיזנים. הוא חיזר אחריה ודאג להעביר אותה ליחידתו ומאז לא נפרדו דרכיהם לעולם, עד פטירתו באוגוסט 1997.
באוגוסט 1944 יצאו מן היער ושבו לוילנה עם שחרורה בידי הצבא האדום. החזרה אל עיר הולדתה שהיתה ריקה מיהודים ולא נותר בה בן משפחה אחד הייתה טראומטית וקשה. אותו קיץ נסע חיים למוסקבה כדי לטפל בידו שנקטעה באחת מפעולות הפרטיזנים וחיה נותרה עם אחותה וגיסה בוילנה, עבדה במפעל לייצור דברי חלב וכך הצליחה להשיג אוכל. אז החלו הדיבורים על עלייה לארץ ישראל.
החל מינואר 1945 החלה תקופת הנדודים על פני אירופה, חיה וחיים התקדמו יחד עם חבריהם, מעיר משוחררת אחת למשנה בפולין. בראשית מאי חצו את הגבול לצ'כוסלובקיה וב-9 בחודש הגיעו לכפר צ'כי קטן וראו את הכפריים יוצאים צוהלים, שרים ורוקדים ברחובות – כך נודע להם על סיום המלחמה.
מצ'כיה עברו לבוקרשט, בה פגשו שליחים מן הארץ ויכלו להשיג סרטיפיקאטים לעלייה. אולם חיים סיפר כי באיטליה מתקיימת פעילות ענפה של ארגון העלייה לארץ והוא רוצה לקחת בה חלק. הם עברו את הגבול לאוסטריה ומשם לטרביזו, על גבול איטליה בה השתתפו במפגש המפורסם של הניצולים עם חיילי הבריגדה והשליחים מארץ ישראל במהלכו נשא חיים נאום ארוך ונרגש.
השנתיים הבאות היו מן היפות בחייה – חופשיה ומשוחררת באיטליה, שותפה לפעילות ההצלה והעלאת היהודים ארצה, תחילה במילאנו ואחר כך ברומא, שם שימש חיים כנציב בית"ר. ברומא גם נישאו ב-1946 בבית הכנסת הגדול על ידי הרב הראשי של איטליה, הרב פראטו.
כשהתברר לחיה כי היא נושאת ולד ברחמה החליטה שתלד אותו בכל מחיר על אדמת ארץ ישראל, ולא על אדמת אירופה הרוויה בדמם של בני משפחתה ועמה. בדרך לא דרך הטלטלה מאיטליה למרסיי, שם עלתה על אחת האניות ה"בלתי לגאליות" שהובילה אותה לחיפה. כאשר נראה הר הכרמל על החוף אחזו בה צירי לידה והיא הורדה אל בית החולים וכעבור יממה ארוכה של כאבים וייסורים יצאה לאוויר העולם ביתה הבכורה, שנקראה שרה על שם אימה.
אחיו הבכור של חיים, אריה בן אלי ורעייתו קלרה נתנו לה בית ראשון במולדת יחד עם התינוקת בת יומה. משם עברו לתל אביב, לבית האח השני דוד ואשתו רבקה. לאחר מכן הקימו חיה וחיים את ביתם בשכונת יד אליהו בשיכון שנבנה לחיילי הבריגדה המשוחררים.
חיי המשפחה בארץ עמדו תמיד בצל האירועים הגדולים של מלחמת העולם השנייה, אולם התנהלו בנורמליות, באהבה רבה ובשמחת חיים תמידית. ב-1954 נולד בנה אדי, שנקרא על שם סביו משני הצדדים – אלי ודב. אחרי כעשר שנות מגורים ביד אליהו, עברה המשפחה להתגורר ברחוב דפנה בתל אביב. בבית זה התגוררה חיה כארבעים וחמש שנים ובו גם מצאה את מותה.
מתחילת דרכה בישראל שלחה חיה ידה בכתיבה – עבדה ב"מעריב" ואחר כך שנים ארוכות בעיתון "חרות", לצידו של אייזיק רמבה ז"ל. תחילה הייתה מזכירת המערכת ובהמשך כתבה על נושאים שונים, אך שוב ושוב חזרה אל תקופת המלחמה והשואה. כאשר נפתח משפט אייכמן היה זה אך טבעי שהעיתון ישלח אותה לכסות את מהלכיו.
סגירת העיתון בשנת 1966 הייתה מכה קשה. חיה אהבה את העבודה, את האנשים, את המתח היומיומי שליווה את הפקת העיתון, את ריח הדפוס וקצב החדשות. היא עבדה במשך כמה שנים כעורכת פרסומים בסוכנות היהודית בתל אביב ואחר כך ביחידת ההנצחה של משרד הבטחון בעריכת "גווילי אש", שקיבצו כתבים של חיילים שנפלו ובעריכה והפקה של פרסומים נוספים כמו "דרך ארץ" ו"ספר האנדרטאות". לצורך זה נסעה על פני הארץ, איתרה מקומות מיוחדים, צילמה אתרי נוף וזכרון וחרשה כל פינה. במיוחד אהבה את המדבר ואת ים המלח. תמיד חזרה לשם ואמרה לנו כי עם מותה תרצה שנפזר את אפרה על פני המדבר. לא עשינו זאת, אך להבדיל, אדי הגשים לה חלום, כאשר לקח אותה לפני מספר שנים לסיור בהליקופטר מעל מדבר יהודה יחד עם שני נכדיה רן ואסי, ששיאו היה נחיתה על פסגת המצדה.
שני נכדים נוספים נולדו לה מביתה שרה – סנונית, בכורת הנכדים ובז אחריה. חיה וחיים זכו להביא את כל הנכדים למצוות בזה אחר זה וחיה ליוותה את כולם גם בגיוסם לצבא, אם כי לא האריכה ימים כדי לראותם משתחררים ומתחילים חיים עצמאיים. אלא שהיא דאגה להבטיח את השכלתם הגבוהה של כולם.
לצידו של חיים עסקה חיה כל חייה באיסוף חומרים ועדויות על תקופת השואה, ובמיוחד על חלקם של אנשי בית"ר במרידות, בבריחה, בהעפלה ובמלחמת העצמאות. נושא שהעסיק את שניהם כארבעים שנה היה חלקו של הארגון הצבאי היהודי, מיסודה של תנועת בית"ר, במרד גטו ורשה. חיה נסעה לפולין הקומוניסטית כבר בשנת 1960 על מנת לפגוש את אנשי המחתרת הפולנית שסייעו לארגון זה במרד, יחד איתם חשפה מסמכים ועדויות וכן את פתח המנהרה בבית בו שכן מטה הארגון ברחוב מוראנובסקה בוורשה, מנהרה ששימשה את יהודי הגטו ואנשי המחתרת לפני המרד ובמהלכו. בשנים האחרונות לחייה שוב התמסרה לנושא זה וחזרה פעמיים לוורשה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי כדי לעיין בארכיונים ולהביא אסמכתות חדשות. ביום מותה היו פרושים על שולחן הכתיבה שלה מסמכים בפולנית וביידיש אותם תרגמה לצורך המשך המחקר בנושא. היא הוזמנה לצאת שוב לוורשה ביום השנה השישים למרד במטוסו שלך נשיא המדינה, אך לא זכתה.
יחד עם חיים הקימה את מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים במרתף מצודת זאב ובו ריכזו את החומר הרב שאספו, לרבות מוצגים ותמונות המספרים את סיפורם של לוחמים יהודים בצבאות בנות הברית, במחנות, בגטאות וביחידות הפרטיזנים.
חיה התמודדה שנים רבות עם מחלת הלב של חיים ומאמצע שנות השמונים גם עם מחלתה שלה. שניהם לא נתנו לחולשת הלב להשפיע על כוחה של הרוח. למרות מגבלות גופניות המשיכו בחריצות ובהתמסרות אין קץ לעבוד, לכתוב, לנסוע ברחבי העולם וכמובן בארץ. גם אחרי מותו של חיים, אהוב נעוריה ובן לוויתה שנים כה רבות, המשיכה במרץ האופייני לה. בשנה הראשונה השקיעה את כל כולה בעריכת חוברת לזכרו, הפקת ערב זיכרון והמשך המפעל המחקרי על גטו ורשה. לאחר מכן התפנתה לחידוש פעילותו של המוזיאון ולהתכתבות ענפה עם אנשים בכל העולם הקשורים לנושא של גטו ורשה.
בשנים האחרונות איבדה חיה רבים מחבריה וחברותיה, בני הדור ההולך וכלה של אנשים שאיבדו את נעוריהם ומשפחותיהם באירופה, עלו לארץ והקימו משפחות חדשות בכוחות עצומים של גוף ונפש, אשר לנו, בניהם ובנותיהם, קשה היה להעריך בזמנו. כחודשיים לפני מותה נפטרו בזה אחר זה שניים מידידיה הקרובים ביותר ואז אמרה – עכשיו הגיע תורי. כשפסחנו על יום הולדתה ה-79 ואמרנו – בשנה הבאה נחגוג בגדול ענתה – בשנה הבאה תערכו לי אזכרה. נראה שליבה ניבא לה.
בשבילנו, ילדיה ונכדיה היא האם הגדולה, מקור האהבה, האושר והכוח שלנו.
כל יום אנו מדברים בה וזוכרים אותה והיא חיה איתנו בכל מעשה קטן כגדול.
