שרה אוסצקי-לזר

 מורשת תרבותית שנקטעה באיבה

 עדינה בר-אל, בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939, הוצאת הספריה הציונית ומכון דב סדן באוניברסיטה העברית, ירושלים.

 בספר עב כרס שיצא בהוצאת האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים בשנת 1973 בעריכת יהודה גוטהלף ששמו "עיתונות יהודית שהיתה", נאספו יחד עשרות מאמרים על העיתונות ביידיש ובעברית באירופה בין שתי מלמות העולם ונסקרו מאות עיתונים וכתבי עת שהיו לחם חוקם היומיומי של היהודים באותה עת. "העיתונות היהודית בתפוצות מילאה תפקיד מיוחד במינו", כתב העורך במבוא, "היא שימשה ביטאון נאמן לאינטרסים ולמאוויים של המוני היהודים ולעיצובה של דעת הקהל היהודית… הקוראים חיפשו בעיתון לא רק ידיעות וסנסאציות, אלא גם הגנה, תנחומים, התוויית דרך לעתיד"

למרבה הפלא, מלבד אזכורים בודדים וזניחים לא נכתב בספר ההוא כלל על עיתונות הילדים היהודית שיצאה לאור, כנראה שלא התייחסו אליה כאל חלק מן העיתונות ה"אמיתית".

והנה שלושים ושלוש שנים מאוחר יותר מופיע עוד ספר עב כרס, המחזיק למעלה מ-500 עמודים ובו סקירה, תאור וניתוחי תוכן  מאירי עיניים של התופעה הייחודית הזאת – עיתונות ילדים עשירה, מגוונת, מעניינת ומשפיעה בעברית וביידיש, שהופיעה בקהילות ישראל בפולין בעשרים השנים הסוערות מתום מלחמת העולם הראשונה ועד פרוץ המלחמה העולמית השנייה, שהביאה לחורבן ולשואה.

זהו ספרה השלישי של המחברת  בנושא עיתונות ילדים יהודית, ועל פי עדותה הוא המפורט מביניהם. הספר כולל גם כמאה צילומי עמודים מקוריים ותמונות מתוך אותם עיתונים, ביבליוגרפיה מקפת, מפתחות ורשימת העיתונים ותאריכי הופעתם – עבודה שקדנית ודקדקנית, המביאה אל קידמת הבמה נושא  שאינו מוכר לרבים, מתעדת ומנציחה דפים שעלו באש.

בהקדמה לספר מציינת בר-אל כי בקרב הקהילה היהודית בפולין התקיימה באותן שנים רב-מערכת תרבותית בשלוש השפות פולנית, יידיש ועברית, בארבעה תחומים: חינוך, ספרות, תיאטרון ועיתונות.  עיתוני הילדים היו חלק אינטגרלי ממערכת זו. הספר סוקר היבטים שונים של עיתונות הילדים: עיתון הילדים ככלי תקשורת; העיתון ככלי העשרה; עיתון הילדים כמסמך ספרותי; והעיתון כתעודה הסטורית-תרבותית (עמ' 7). המחקר נעשה על עיתונים ביידיש, מבית מדרשן של התנועות הסוציאליסטיות והבונד, ושל העיתונים בעברית של רשת החינוך הציונית "תרבות". כל עיתון שהחוקרת מצאה נבדק לפרטי פרטים, אפילו עד למודעות שפרסם, ולכן התמונה המתקבלת היא רחבת יריעה ומצביעה על העושר הרב הטמון בין דפיהם. מעניין היה לקרוא כי עיתוני הילדים מפולין נפוצו גם מעבר לים וילדים מארה"ב ומקנדה, מברזיל הרחוקה, מארגנטינה ומתפוצות נוספות כתבו מכתבים למערכת, שלחו מאמרים ושירים והתכתבו עם בני גילם (עמ' 223).

תכני העיתונים שיקפו כצפוי את האידיאולוגיה של העורכים והמוציאים לאור. כך למשל נוסחו מטרותיה של רשת "תרבות" בשנת תרפ"ח (1928) בידי המזכיר הראשון שלה מ. גורדון: "לחנך דור של אנשים שיהיו לא רק בעלי ידיעות עבריות וכלליות, אלא גם חדורים ברגשות לאומיים ואנושיים בריאים, ברעיון החלוצי, בעלי רצון ואמונה חזקה ושאיפה אידיאליסטית" ובהמשך: "להחיות את ארצנו, ארץ ישראל, על ידי יצירת מדינה יהודית וחיים ערביים מלאים, על יסוד השפה העברית, העבודה העברית והכשרת העם לקראת בניין ארצו" (עמ' 350). ברוח זו נכתב עיתון הרשת הראשון "שבלים", שכלל יצירות ספרותיות ושיריות, כתבות וידיעות על הנעשה בארץ ישראל ובעולם היהודי, בצד שעשועונים, חידות וציורים. שלושה עיתונים נוספים של הרשת שיועדו לקבוצות גיל שונות: עולמי, עולמי הקטן ועולמי הקטנטן שנכתבו בעברית יפהפיה בניקוד מלא, עסקו גם בחיי הילדים בארץ, בספורט, בעונות השנה ובטבע, וביקשו מקוראיהם לכתוב לעיתון על חייהם בבית הספר, בבית וברחוב (עמ' 369). מאורעות שנות השלושים בארץ מצאו דרכם גם אל עיתוני הילדים בפולין. שירים, סיפורים וכתבות על החמרת המצב בארץ, התנכלויות הערבים ונפילת חללים לוו בעידוד התלמידים להרים תרומה לקק"ל על מנת להושיט עזרה לאחיהם בארץ (עמ' 389). העיתונים לא חשפו בפני קוראיהם את חילוקי הדעות ביישוב או את העובדה שהיו כאן ארגונים בעלי השקפות שונות. למשל, הרביזיוניסטים והאצ"ל לא נזכרים כלל, החיים העירוניים כמעט ולא מופיעים למעט תיאורים של תל אביב הצומחת ושל הנמל שנבנה בה, אך תמונת ההתיישבות העובדת, חיי  הקולקטיב בקיבוץ ובמושב, הטבע והחקלאות נמסרים בהרחבה. (עמ' 390-4).

טיפוח הרוח החלוצית והשאיפה לעלייה לארץ ישראל מצאו ביטוי בולט בעיתוני הילדים של "תרבות" וכך גם ההכשרה האישית, הפיזית והרוחנית לקראת העלייה. כך תואר "איש המחרת", אותו צעיר יהודי שיעלה לארץ ישראל, בעיתון מ-1932: "בעל גוף איתן, גמיש, מחוסן, מבוטח נגד הפורענות של אקלים הארץ, ואינו מפונק באוכל ומשקה". עליו לדעת ללכת, לרכב על אופניים, לשחות, לשוט בסירה "אפילו בימה של תל אביב, בשעה שאיננו שקט ביותר" (עמ' 396). העיתון שבלים פרסם סיפור-מכתבים בשישה המשכים בשם "החלוץ הקטן", שהביא את רשמיו של ילד בן 13 שעלה לארץ עם משפחתו ומביע כי תקווה כי יבואו ימים בהם אלפי צעירים יבואו בעקבותיו "יפוררו את הסלעים, יסולו דרך בערבה, יחצבו בורות למי הגשמים…  יחרשו ויזרעו ויטעו" (עמ' 397). כמובן שגם הקוראים הנלהבים הביעו את שאיפתם לעלות לארץ, "לעוף לציון", לברוח מפולין ולהגיע לארץ כנען שנדמתה להם כחלום. קוים קשר הדוק בין הקק"ל בארץ לבין עיתוני הילדים וזו שלחה להם חומרים וטקסטים לפרסום, עיתונים שיצאו לאור בארץ ישראל, תמונות ומאמרים, מה שהשפיע ישירות על פעילות ההתרמה לקק"ל בבתי הספר.  

העיתונים גם דירבנו את קוראיהם הצעירים לאהבת הספר והקריאה, פרסמו סיפורי עם מתורגמים משפות שונות וסיפורים בהמשכים שמשכו כמובן את סקרנותם של הילדים ודחפו אותם לקנות את העיתון הבא. מצבם הכלכלי של העיתונים, העורכים והכותבים לא היה מזהיר והמחברת מביאה ציטוטים והתכתבויות העוסקים בקשיים הכספיים שעמדו בפניהם.

העיתונים ביידיש גרינינקע ביימעלעך [עצים קטנטנים ירקרקים] – על שמו נקרא הספר, דער חבר [החבר] וקינדערפריינד [ידיד הילדים] הנסקרים בפרוטרוט בספר, ביטאו כאמור אידיאולוגיה חילונית סוציאליסטית והיו קשורים לרשת החינוך ציש"א – ארגון מרכזי של בתי ספר ביידיש בה היו שותפים הבונד, פועלי ציון שמאל ואחרים. בנוסף לכתבות הרגילות הנוגעות לעולמו של הילד ניסו העיתונים להעשיר את קוראיהם גם בידע כללי מרחבי העולם, רשמי מסע מארצות רחוקות, מדע פופולרי ומידע על מחקרים אקזוטיים כמו למשל על הקוטב (עמ' 181). בסיכום השנה הראשונה להופעת העיתון כתבו אנשי המערכת כי יש בו כל מה שהילדים אוהבים: "הרי הילדים כל כך אוהבים לשמוע סיפורים יפים, לשיר שירים טובים, הילדים הרי כל כך רוצים לדעת מה נעשה בעולם – אצל האנשים, בארצות, אצל החיות והציפורים, בערים רחוקות ובמדינות קרובות, הילדים הרי כל כך אוהבים ורוצים להיות שמחים, לצחוק וליהנות" (עמ' 97) והם אכן ניסו לספק להם צרכים אלה.

 טקסטים ספרותיים מתורגמים מספרות הילדים הרוסית הופיעו לעתים קרובות בעיתונים אלה. בר-אל מציינת כי הספרות הרוסית לילדים, כמו זו שנכתבה למבוגרים, השפיעה רבות על הספרות העברית שנכתבה  בארץ בתחילת המאה העשרים ומזכירה בהקשר זה את כתיבתם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג לילדים (עמ' 180). דווקא המידע על מה שקורה בפולין, על ההסטוריה שלה ותרבותה ואפילו על חיי היהודים בה ניתן בעיתונים אלה במשורה, כאילו על מנת לצאת ידי חובה. הדבר בולט במיוחד על רקע העובדה שבשנות השלושים כתב העיתון גריגנקע ביימעלעך רבות על מצב היהודים בגרמניה, על הרדיפות  והגירושים ועל פעילות העזרה לפליטים היהודים. תלמידה מאוהיו שבארה"ב כתבה באוקטובר 1938 לילדי הפליטים "אינכם לבד. אנחנו איתכם" והביעה תקוותה כי הנאצים לא ישתוללו זמן רב וכי הילדים ישובו לבתיהם וינהלו חיים חופשיים ונורמאליים. לעומת ריבוי ידיעות אלה תמוהה העובדה שהעיתונים מתעלמים ממצבם של קהילותיהם הם. המחברת מסבירה זאת בשני גורמים שונים – האחד, העורך כנראה חס על קוראיו הצעירים וביקש למנוע מהם את המידע הקשה, והשני – החשש מפני הצנזורה הפולנית ואיבוד רשיון  ההוצאה לאור וקיום בתי הספר היהודים (עמ' 186-7).

הספר מציב יד לתקופה שהיתה ואיננה ומחלץ מתהום הנשייה תופעה מופלאה שאפיינה את חיי התרבות והחינוך של יהודי פולין בין שתי מלחמות העולם. הצילומים הרבים של עמודים מקוריים מעיתוני הילדים מוסיפים חיוך ולחלוחית לניתוח האקדמי הרציני, שלעתים מסתרבל בשל המובאות הרבות הניתנות ביידיש ובעברית גם יחד תוך ציון מדוקדק של מספרי העמודים, התאריכים וההערות. זה טיבו של מחקר אקדמי, וטוב שהוא מעוטר בצילומים הדוברים בשם עצמם. מי שגדל כמוני בבית שהעברית והיידיש שימשו בו זו לצד זו, שמורשת "תרבות" שלטה בו ושהדי השירים ששרו הוריו בין העצים הירקרקים נשמעו בו גם בארץ היבשה והחמה שלנו – ימצא בספר זה מי באר מרווים ומעשירים של מורשה תרבותית שנקטעה באיבה.

פורסם ב"האומה" 164, קיץ 2006