ישראלית בקוריאה הצפונית: מסע ליונדאילנד, חלק א'

 שרה אוסצקי-לזר

 Welcome, Welcome מלמל החייל במעבר הגבול בחיוך רחב שחשף שיני זהב בוהקות.  ישראל? ג'רוסלם? הביט בי כלא מאמין, זו פעם ראשונה שאני רואה מישהו מישראל עובר כאן. היו לו עצמות לחיים בולטות שהדגישו את פניו השקועות. כובע מצחייה צבאי עצום ישב באי נחת על ראשו, כוכב אדום זוהר בחזיתו. גשם זלעפות בחוץ, נהרות של מים שטפו את רגלינו כשעמדנו בשורה עורפית בתחנת הגבול בין דרום קוריאה לצפונה, בתוך אוהל פלסטיק גדול שלא הצליח לבלום את הרוח. מוסיקה עליזה מתנגנת ברמקולים, מברכת את הבנים האובדים מן הדרום הבאים לבקר את מולדתם בצפון. העם הקוריאני אוהב שלום, אמר החייל לג'יסוק יונג, המלווה הנאמן שלי, אנחנו מברכים את האורחים מישראל.

כמו במבצע צבאי חצו עשרה אוטובוסים ובהם מאות תיירים מקוריאה הדרומית את הגבול המגודר והמחושמל הפוצע את ליבותיהם זה למעלה מחמישים שנה. היעד – קומגאנג-סאן, הרי היהלומים. אתר הטבע היפה ביותר בחצי האי הקוריאני הפך למשאת נפש למליונים בדרום, לאחר שנותקו ממנו עם סגירת הגבולות בעקבות המלחמה האכזרית שהתחוללה בין שני חלקי העם המנומס והחרוץ הזה. לראות את קומגאנג ולמות… רוב הנוסעים מבוגרים מאד.

מאז 1998 מאפשרים שלטונות פיונגיאנג למאות אלפי אנשים מקוריאה הדרומית, וגם לתיירים מחו"ל, להצטרף לסיורים מאורגנים לצפון, אל תוך שטח תחום וברור, על פי כללים נוקשים שאין לסטות מהם. המבקרים יכולים לטפס על הרי היהלומים, לרחוץ בים המזרחי בקיץ או לגלוש על הפסגות המושלגות בחורף. הם יכולים לקנות מבחר מוצרים מתוצרת מקומית במחירים מופקעים הנקובים רק בדולרים. תמצאו כאן פטריות יער מיובשות, משקאות עם 60% אלכוהול, מיני מתיקה בלתי מזוהים ותכשיטים מאבני חן יקרות. אפשר לצפות במופע אקרובטי עוצר נשימה ולשמוע מוסיקה, לאכול ממטעמי המטבח הצפון קוריאני או להתפנק במסאג', אך המפגש האנושי עם האחים מן הצפון מאולץ ומוגבל. העובדים באתר נבחרים בקפידה רבה, ולמרות נימוסיהם הבולטים הם אינם מרבים בשיחה. אף פעם לא תראה אותם לבד, תמיד בזוגות ובשלשות, מפקחים זה על זה, מאזינים לשיחות עם האורחים. מעל לוח ליבו של כל אחד מהם נעוצה סיכה ובה פניו המחייכים של ה"מנהיג היקר" קים ג'ונג-איל, שהוא "האבא שלנו והמנהיג שלנו והדבר היקר לנו ביותר".

יונדאי – לא מה שחשבתם

 אלפי מכוניות היונדאי הנעות בכבישי ישראל הן רק קצה הקרחון של הקונגלומאט הענק השולח ידו בבנייה, בייצור פלדה, בתיירות ובכל מה שמכניס כסף. האגדה מספרת כי מייסד החברה צ'ונג יו יונג ברח מביתו בכפר קטן בצפון אל עיר הבירה סאול והוא בן 17 בלבד. כצידה לדרך גנב מהוריו העניים את הכסף שחסכו כדי לקנות פרות. כך החל את דרכו העסקית, ללא השכלה פורמלית או נסיון קודם, וכידוע הגיע לפסגה. אולם כל ימיו ייסר אותו המצפון על אותה גניבה. כשמלאו ימיו החליט לכפר על המעשה ובמבצע מתוקשר היטב העביר 500 פרות מקושטות בפרחים על גבי משאיות של יונדאי, מן הדרום אל הצפון, מבלי לבקש אישור מן השלטונות. כך החלה "דיפלומטיית הפרות" שהוביל בנחישות, למרות ביקורת קשה הן מצד הממשל הדרום קוריאני והן מתוך חברת יונדאי עצמה ומקרב בני משפחתו שאמרו כי הוא רומנטיקן. יונג השקיע מיליארדים בקוריאה הצפונית כדי לסייע לה לצאת מן המשבר הכלכלי הקשה שעברה. חלקם עשו דרכם היישר אל כיסו הפרטי של המנהיג, יחד עם כמה מכוניות פאר תוצרת… ניחשתם! הוא הפך לאישיות נערצת בצפון ושכנע את הממשל להחכיר ליונדאי את אתר הטבע הייחודי בקומגאנג-סאן, אשר בחזונו ראה אותו כמקום מפגש בין שני חלקי העם שהופרד. יונג נפטר במהלך התכנון, ובין שמונת בניו ובנותיו לא שררה תמימות דעים על המשך דרכו. אחד הבנים קבע כי יש לקיים את צוואת האב ולקח על עצמו להשלים את המלאכה. במימון יונדאי נסללו כבישים, נפרצו שבילים, הוקמו גשרים, חופי רחצה הוכשרו סביב המפרץ היפהפה, נמתחו גדרות, נבנו בתי מלון, מרכז מסחרי ומסעדות, לבסוף נשכרו ואומנו אלפי עובדים והאתר נפתח לתיירים. הממשלה בצפון התחייבה לשמור על הבטחון והסדר תמורת חלוקת הרווחים בינה לבין יונדאי. התיירים החלו לזרום ולמרות משברים ותקלות בדרך, נמנו כבר כמיליון וחצי דרומיים שביקרו שם מאז.

 עומדים במסדר

 המסע התנהל כמבצע צבאי. מרגע שחצינו את הגבול הדרומי המרווח והמפואר נצמדה המדריכה הנמרצת צ'ו למיקרופון, והכתיבה את הכללים: טלפונים ניידים – יוק. יש להסיר כל סממן אמריקני מן החפצים האישיים. מפות ועיתונים מקוריאה הדרומית – אסורים בכניסה. הכל נאסף ואוחסן. כל אחד מאיתנו קיבל נרתיק שקוף לתלייה על הצוואר ובו דרכון זמני ומסמכים מזהים, מפת האתר ותכנית הסיור. מי שיאבד את הניירות או חלילה יניח להם להירטב בגשם – יקבל קנס גבוה. לכל אורך הדרך אין לצלם, אסור לזרוק אפילו בדל סיגריה מן החלון, לא להתבדח או לשאול שאלות את החיילים במעבר. מדי כמה מאות מטרים ניצב חייל בודד בגשם בדום מתוח, ובידו דגלון אדום. אם יבחין בסטייה מן התקנות, כך המדריכה, יניף את הדגל, האוטובוס ייעצר וקנס של 500$ יוטל על העבריין.

אחרי שבע שעות נסיעה באוטובוס והמתח של מעבר הגבול, כל מה שרצינו היה מנוחה קלה במלון, מקלחת, כוס קפה. אך לא – מופע האקרובטיקה עומד להתחיל וניתנו לנו רק עשר דקות להניח את החפצים בחדר ולעלות בחזרה לאוטובוסים. ואכן, כמיטב המסורת של הגוש המזרחי – תצוגה מרהיבה של תעוזה, דייקנות וגמישות מול קהל משתאה ונלהב, ששכח כבר את תלאות הדרך. המזרון הקשה והנזירי לא מנע שנת לילה עמוקה שהופרעה בהשכמת חובה בשש וחצי. ארוחת בוקר דלה וקרה (אין קפה, רק תה דלוח) ויציאה להרים, שיופיים המהמם ניבט מכל עבר. בשמונה בדיוק התייצבו הנהגים והמדריכות למסדר בוקר קצר, קדו קידות אלו לאלו ולכיוון הנוסעים שהמתינו בסבלנות באוטובוסים. רק אני העזתי לגנוב צילום חטוף, ישראלית, לא? כשנשמע רעש המנועים הגיחו עובדי המסעדות, החנויות והמלונות החוצה, הסתדרו בשורה ישרה על המדרכה ונופפו לנו לשלום מחייכים וצוהלים. נפנוף הוא כנראה ספורט לאומי בקוריאה, גם בשדה התעופה של סאול נופפו הטכנאים והסבלים לשלום למטוס שהמריא.

 במעלה ההר

 אנחנו הזרים היחידים בתוך הקהל הרב הזה. בבוקר זרחה השמש, אך היער נותר ספוג מים מן הגשם של אתמול. מעלינו אלפי צריחים משוננים של סלעי ענק, נוצצים כיהלומים כשקרני השמש נשברות עליהם. לצידנו נהר גועש, שמימיו הצלולים כבדולח אסורים בנגיעה, כי נועדו לשתייה. מתחילים לטפס. חשבנו, נטייל שעה קלה, נצלם, נצטלם ונחזור. אך לא – הטיול התברר כמסע מפרך של חמש שעות אל פסגת ההר. השלכת הסתווית צובעת את העצים בגוונים עזים של ארגמן וכתום. התחנה הראשונה היא מול לוח בזלת חלק, שעליו נאמר: כאן ביקר המנהיג היקר קים ג'ונג-איל, עישן סיגריה ואמר למלוויו: אסור לעשן סיגריות בקומגאנג-סאן, צריך לשמור על נקיון האוויר והטבע.  ומאז, נחשו מה? העישון אסור לאורך כל המסלול! אולי זה טוב לריאות ולסביבה, אך בן זוגי המסכן סבל קשות כל אותן שעות ארוכות. אימרות שפר נוספות של האיש הדגול הזה חקוקות בסלע באדום לוהט על כל צעד ושעל.

הטיפוס קשה, מתנשפים, חוצים את הנהר ויובליו על גבי גשרים תלויים, מפלי מים ואגמים קטנים שההרים נשקפים בהם כבראי. אין ספק, אתר טבע נדיר. בעיקולי הדרך דוכנים למכירת תפוחים, משקאות ומזכרות קטנות. שתיים שלוש בנות יפהפיות ניצבות מאחורי כל דוכן ולצידן כמה שומרים הסובבים בין ההולכים בפנים מחייכות אך נחושות, למנוע כל סטייה מן המסלול. הוראות צילום – רק טבע ונוף, בשום פנים ואופן לא אנשים, בוודאי לא חיילים או שומרים. השימוש רק במצלמות ביתיות קטנות ולא במצלמות בעלות עדשות מיוחדות, אלה ממילא נאספו כבר בגבול. מדי פעם הם ניגשים ובודקים, כמה פעמים מחקו לי תמונות שצל אדם נראה בהן.

 ג'יסוק מנסה לדבר עם כולם, הוא מצליח לפתח שיחה של ממש עם אחד המקומיים שמסביר למה, למרות שהעם בצפון שוחר שלום ושונא מלחמה הוא היה חייב, פשוט חייב, לפתח נשק גרעיני בשל האיום האמריקני עליו. אנחנו צריכים להגן על עצמנו, אמר, לפני ששניים מחבריו הצטרפו לשיחה והחליפו נושא.

פורסם במוסף הארץ  17.11.2008