לפני חצי שנה עמדתי בפניכם בשבת שבין יום השואה ליום הזכרון, הימים הנוראים של ישראל המודרנית. הערב חוזרת אליכם בשבת שבין כסה לעשור, הימים הנוראים של העם היהודי לדורותיו. מחר יעמדו בבתי הכנסת מיליוני יהודים, ובהם מחוללי ההפיכה המתהדרים באמונתם, לתת את הדין על מעשיהם בשנה החולפת. אולי יעשה מי מהם חשבון נפש, אולי אפילו יבקשו סליחה. קשה להאמין, אבל בכל זאת, בואו נקרא להם מכאן יחד ובקול גדול – זהו זמן סליחות, אם תעצרו עכשיו נושיט יד וננסה להביא תיקון לעמנו הפצוע.

אך לא עליהם אני רוצה לדבר הערב. לא על העתיד כי אם על העבר. העבר הלא רחוק – 50 שנה, מחצית המאה.

כששמעתי לראשונה צעירים נלהבים שרים ״נפלתם על הדור הלא נכון״ אמרתי – הדור הלא נכון להפיל עליו את הטירוף הזה הוא הדור שלי, דור מלחמת יום הכיפורים. הדור שכבר עמד על סיפה של תהום וצפה במנהיגיו הכושלים מזהירים מפני חורבן בית שלישי. הדור ששמע אזעקת אמת קורעת את השמיים באמצע היום השקט ביותר בשנה. הדור שחבריו המובחרים מסרו את נפשם ללא היסוס על מזבח העצמאות והחרות.

הדור הזה שבניו היו הראשונים להניף את הדגל אז ועכשיו הוא הדור הלא נכון להפיל עליו את המהפכה הזאת. זוכרים שבתחילת הדרך אמרו שזו מחאה של זקנים… כן, אלה אנחנו, הזקנים נושאי זכרון הטראומה ההיא, אלה שמעולם לא שכחו. זה הדור שלי שלא יוותר גם הפעם!

אני אמנם לא הייתי בשדה הקרב, אך הייתי עמוק בתוך מערכת הבטחון. מיטב חברי נפלו בחולות סיני וברמת הגולן, ביניהם החבר הראשון שלי, אהבתי הראשונה מגיל 17 מיכאל. חייתי את האופוריה של ששת הימים, את הייאוש של ההתשה, ראיתי מקרוב את המשיחיות המתפתחת, חזיתי ביהירות ובהתנשאות ובזלזול כלפי אויבינו  הם וודאי לא יעזו שוב להרים יד נגדנו אחרי הנצחון המזהיר. סבירות נמוכה. כן, גם אז דיברו על סבירות.

הייתי עובדת צעירה בתוך המערכת שקיבלה ידיעות יומיומיות על היערכות לאורך התעלה, התראות של חיילים זוטרים כמוני שראו זאת במו עיניהם ודיווחיהם נבלמו בשם הקונספציה. הרי הסבירות נמוכה. הייתי שם בבוקר בו נקרא ראש המוסד ללונדון לפגישה עם ה"מלאך" ובעת שהתקבל השדר הגורלי ברגע האחרון שהמלחמה בפתח, ידיעה שגם באה מאוחר מדי וגם לא הייתה מדויקת – המלחמה תפרוץ בשש בערב, אמר. אך אזני החרישו מן הזעקה של השעה 2 ואז שמעתי את הבוס שלי אומר בטלפון למקבילו האמריקני it started. . אלה המלים שנצרבו בי – it started

 לא ארחיב ואספר כאן על הימים הנוראים הבאים כשהשמות החלו לזרום, תחילה בטפטופים ואז בפרץ עז ששום סכר לא יכול לו. על השיטוט בבתי החולים לחפש חברים, על האימה והחרדה בכל יום שעבר. על משה דיין הגיבור הנערץ של אתמול אומר קבל עם ועדה שזהו חורבן בית שלישי.

רבים עוסקים עכשיו בהשוואות בין המחדל של אז למחטף של היום. תהום פעורה ביניהם. אז עמדנו בפני איום קיומי פיזי ומיידי מבחוץ והיינו סולידריים, כיום אנו חברה מתפוררת העומדת בפני גסיסה איטית נפשית רוחנית ומוסרית וקריסה מבפנים. עם זאת אני רוצה להצביע על שתי נקודות דמיון, חומר למחשבה – הראשונה היא הזחיחות, שכרון הכוח, הבטחון העצמי המופרז ששום דיבור רציונלי לא יכול לחדור דרכו – כאז כן עתה. השנייה, שלא רבים מדברים עליה, היא סרבנות השלום. גולדה מאיר שמקבלת עכשיו רהביליטציה מכל הצדדים אכן עמדה כצוק איתן לאורך ימי המלחמה, אבל בשנים שקדמו לה – היא הייתה ראש ממשלה מ-1969 – סרבה בהתמדה שוב ושוב לכל הצעה למו"מ ולשיחות על הסדרים מדיניים. אנו ההיסטוריונים אמנם מנועים מלקבוע מה היה קורה אילו, אבל בהחלט מותר לדמיין. לדעתי, גם ההפיכה המשטרית שהממשלה הזדונית שהשתלטה עלינו מבצעת עתה, מוּנעת במידה רבה מסרבנותה להגיע להסדר שלום עם שכנינו הפלסטינים, ומרצונה להכניעם בכוח ולמנוע מבגץ לעמוד בדרכה. גם אז היו הפגנות נגד הממשלה בעקבות מסקנות ועדת אגרנט שהפילה את האשם על הצבא ומפקדיו וזיכתה לגמרי את הדרג הפוליטי. הציבור לא קיבל זאת ויצא לרחוב וגם הצליח. השתתפתי בהפגנות ההמוניות בירושלים, שהיו קצרות ימים כי הביאו כעבור עשרה ימים בלבד להתפטרות גולדה ולנפילת ממשלתה.

מי ייתן ויקרה כך גם עכשיו! לו יהי!

אינני יכולה לסיים את דברי מבלי להתייחס לתאריך של היום. אני עומדת כאן לפניכם בזכותה של אישה צעירה ואמיצה אחת, בת 19 אשר ב-23 בספטמבר 1943 בדיוק לפני 80 שנה ברחה לבדה משיירת היהודים שהובלו לטבח מגטו וילנה שחוסל. זו הייתה אמא שלי, חיה שפירא-לזר שנדדה ארבעה לילות וימים, יחפה רעבה ובודדה עד שהגיעה אל היער ביום הכיפורים והצטרפה לפרטיזנים, שם הכירה את אבי שהיה כבר מפקד ולוחם. מה שהחזיק אותם כל ימי המלחמה והאובדן הגדול היה החלום להגיע לארץ ישראל ולחיות  בה חופשיים. כך גם גידלו אותנו.

בעת ששמעתי את האזעקה רצתי הביתה להיות איתם כי אחי הצעיר היה בבסיס חצרים באמצע קורס טייס ולא היו אז טלפונים ודרכים לדעת מה קורה. הקורס הופסק כמובן והם עסקו בחימוש המטוסים מסביב לשעון, מטוסים שרבים מהם לא שבו לבסיסם. היום הוא וחבריו בוגרי קורס 74 ששרתו עשרות שנים בנאמנות ותוך סיכון חייהם, נפגשים מדי מוצאי שבת בפינה שלהם בקפלן ושוב יוצאים לקרב. הם הפריבילגים האנרכיסטים בני השבעים מושמצים בידי אנשים נלוזים האוחזים היום בהגה השלטון. לא האמנתי שאחיה כדי לחזות בכך. ישנם ימים שאני אומרת לשותפי לחיים ואבי ילדי יורי (שאגב שירת 8 חודשים בסיני במלחמה ואחריה) שתם זמננו, שאני רוצה לפרוש מן העולם. לא מסוגלת לחוות את הרוע הזה.

אבל אז אני מגיעה לגשר ורואה אתכם ואת ים הדגלים המתנופפים ברוח, ומאזינה לנערות ולנערים הנפלאים שדיברו מעל הבמה הזאת לפני, ולבי מתפוצץ מגאווה.

אני סמוכה ובטוחה –

סוף הצדק לנצח!

הם לא ישברו אותנו!

ישראל לא תהיה דיקטטורה!

הנכדים שלי לא יחיו בדיקטטורה!