בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת יצאו לאור בארץ יותר מתשע מאות "ספרי קהילה", שכל אחד מהם הנציח קהילה יהודית במזרח אירופה, שהייתה ואיננה. יוצאי הערים והעיירות שעלו לארץ לפני המלחמה ובני עירם ששרדו את השואה חברו יחדיו לאסוף קטעי זכרונות, תמונות, שמות וסיפורי מקום, ופרסמו בכוחות עצמם ספרים עבי כרס, רובם בפורמט גדול מהרגיל וכרוכים בכריכה שחורה, שעמדו אחר כך על מדפי הספרים בבתיהם ושימשו אנדרטה למה שאבד. אולם ברבות השנים התברר כי לא היו אלה רק ספרי זכרון והנצחה, אלא מסמכים של "היסטוריה מלמטה", המגוללים פרקים חשובים בחיי הקהילות שהושמדו מנקודת המבט של אנשים מן השורה, שהגורל השאיר אותם בחיים. כל אחד מהספרים הללו מכיל עולם ומלואו, והוא מקור עשיר ללימוד העבר.
לאחרונה נזקקתי לספר הקהילה של ברנוביץ", עיר שהייתה לפני המלחמה בתחום פולין, והתגוררו בה כתשעת אלפי יהודים, שהיוו כארבעים אחוזים מכלל תושביה. כיום היא שוכנת בבלארוס, במחוז ברסט, ואין בה יהודים. ספר הזכרון, בן כשש מאות ושבעים עמודים, כתוב בעברית וביידיש לסירוגין ומכיל מידע רב על תולדות יהודי העיר ועל התפתחות המוסדות הקהילתיים בה, פרקי זכרונות אישיים, שרטוט דמויות בולטות בקהילה ועדויות על חורבנה בתקופת השואה. בולטים מאד, כמו ברבים מספרי הקהילות, הפסיפס הרחב של האוכלוסייה היהודית שחיה בעיר, מבחינה דתית, תרבותית ופוליטית, ומגוון אורחות החיים והמקצועות בהם עסקו. בהתאם, היו גם מוסדות החינוך מגוונים, העיתונים ייצגו השקפות שונות ולא חסרו גם ויכוחים וסכסוכים גלויים. העיר הייתה מרכז חשוב של העולם החרדי בפולין, בעיקר בזכותו של הרב אלחנן וסרמן ראש ישיבת "אוהל תורה", שלמדו בה ארבעה מאות תלמידים. ערב מלחמת העולם השנייה ביקר בעיר הרב משה בלוי "מנהיג אגודת ישראל" בארץ, ובשובו אמר כי "ברנוביץ' עשתה עלי רושם מיוחד, 'כאונייה בלב ים', מגדלור ומבצר עוז של תורה, חסידות ומוסר".
פריחת הציונות כבר מסוף המאה ה-19, והתסיסה החברתית והתרבותית שאפיינה קהילות יהודיות באשר הן, מראשית המאה העשרים וביתר שאת בין שתי מלחמות העולם, לא פסחו כמובן על ברנוביץ'. במהלך ארבעת העשורים הראשונים של המאה העשרים התקיימה בה פעילות פוליטית אינטנסיבית של תנועות ומפלגות שניסו לגייס לצידן בעיקר את צעירי הקהילה. הפרק המיוחד בספר הזכרון, הסוקר בהרחבה את המפלגות שפעלו בעיר, וביניהן הצה"ר ובית"ר, משך את עיני במיוחד . וכך הוא נפתח: "ברנוביץ' היהודית הצטיינה בפעולה ציבורית מסועפת, והציונות במרכזה. התנועה הציונית חדרה עמוקות לכל שכבות האוכלוסייה היהודית: האינטליגנציה והסוחרים, בעלי מלאכה ופועלים, מבוגרים ונוער. היא הייתה תנועה עממית מובהקת". המגבית הראשונה למען ארץ ישראל נערכה בחתונה של עסקן ציוני כבר ב-1897 והעיתונות העברית דיווחה על איסוף כספים בבתי מדרש ובחתונות נוספות. ב-1904 הוקמה "אגודת ציונים" מאורגנת ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה לה "תקופת פריחה ושגשוג, גידול וביצוּר". מראשית שנות העשרים, התרחבה הפעילות הציונית וכללה הנחלת הלשון והתרבות העברית, צמיחת עיתונות ועידוד עלייה. "לא הייתה אף פינה בחיי הציבור שהציונות הזניחה אותה, ולא היה אף גוף ציוני במקום שלא גילה ערנות חברתית". הסתדרות הנשים ויצ"ו מנתה מאות חברות ועסקה בהסברה ובפעילות חברתית. במיוחד הצטיינה בארגון שווקים למען הקרן הקיימת לישראל.
סקירות על פעילותן של המפלגות נכתבו בידי חבריהן ששרדו או, כאלה שראו את הנולד ועזבו את עירם בעוד מועד. כל הקשת הפוליטית הציונית מפועלי ציון שמאל והשומר הצעיר, דרך המזרחי ואגודת ישראל עד בית"ר והצה"ר וגם הבונד, שמקבל את המקום הנרחב ביותר בספר, היו מיוצגות בברנוביץ'. סיפורה של קהילה זו הוא רק דוגמה אחת לגדולתן ולנפילתן של מאות קהילות יהודיות קטנות וגדולות, שהושמדו בארצות מזרח אירופה, כל אחת וייחודה, שהמשותף רב ביניהן למרות הפיצול הפנימי. מתוך עיון מעמיק במקום אחד, ניתן ללמוד על התמונה הגדולה.
הרשימה להלן תתרכז בפעילות תנועת בית"ר בעיר ברנוביץ' בין שתי מלחמות העולם, כמקרה חקר להכרת כשש מאות קני בית"ר ששגשגו בפולין שלפני המלחמה, שלפי ההערכות התחנכו בהם למעלה ממאה אלף חניכים.

בית"ר ברנוביץ' וביקורי ז'בוטינסקי בעיר
"ברנוביץ' הייתה אחד המבצרים של תנועת הצה"ר באזורי הספר של פולין המזרחית. כל שלוחות התנועה: בית"ר, קרן תל-חי, ברית החייל, ברית ישורון, גדוד ההכשרה "קדימה", חוג נשים רוויזיוניסטיות "וורף", חוג רוויזיוניסטי "מנורה", חוג להתעמלות וספורט "נורדיה", חוג אקדמאים רוויזיוניסטים ועוד, פיתחו וניהלו פעולה ציבורית ערה ומקיפה בעיר ובסביבה".
סניף בית"ר הוקם בעיר בידי קבוצה של חמישה עשר חברים, בקיץ תרפ"ט, 1929, לקראת כינוס הקונגרס הציוני הט"ז. הם רכשו אולם ברחוב מרכזי, שישמש לפגישות, שיחות, הרצאות והתעמלות והחלו בפעולת גיוס נרחבת. שני מחברי הפרק על בית"ר בספר הזכרון, אלתר וילנסקי ומרדכי ביטנסקי, שהיו בחבורת המייסדים, מתארים צעד אחר צעד את התפתחות הקן. באוקטובר 1929 הוא מנה כבר כמאה "אחים-ות" שחולקו לשלוש דרגות על פי הגילאים: דרגה א' – מעל גיל 18, דרגה ב' 18-15 ודרגה ג' עד גיל 15. התקיימו פגישות יומיומיות, מסדרים, שיחות וערבי משחקים, הקבוצות למדו היסטוריה יהודית, תולדות הציונות, ידיעת הארץ ואף עסקו בפעילות גופנית. הוקם קיבוץ הכשרה ושנה לאחר הקמת הקן כבר אושרה קבוצת בית"רים ראשונה לעלייה. "לעלייה זו ולעליות הבאות היה הד רב בחוגי הנוער בעירנו. אחרי כל עלייה ועלייה היו עשרות מועמדים חדשים להכשרה מצטרפים לבית"ר", כתבו.
לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הי"ז ב-1931 הוגברה הפעילות ונערכו אספות עַם גדולות. באחת מהן שנערכה כשבוע לפני הבחירות, נאם, לראשונה בעיר, זאב ז'בוטינסקי. תמונתו מוקף בחברי הנהגת התנועה מופיעה בספר. ואכן, רשימת הצה"ר קיבלה בבחירות אלה אלף קולות, לעומת ארבעה בלבד שקיבלה בבחירות הקודמות לקונגרס הט"ז.
היריבות הפוליטית בארץ חלחלה כידוע גם לגולה. הקמת גדוד הכשרה בית"רי בשם "קדימה", שחבריו התפזרו במקומות עבודה שונים בעיר כדי ללמוד מקצועות שיהיו חיוניים בארץ, עוררה התנגדות של גדוד "החלוץ", שהיה ותיק במקום. ההתנגשות הפכה לאלימה והסתיימה בפציעה קשה של בית"רי בשם קוצ'אר. "מאורע זה זעזע את דעת הקהל בפולין", כותבים המחברים. שנה לאחר מכן דווח בעיתונות על התנפלות של אנשי "ארץ ישראל העובדת" על קבוצת בית"רים בברנוביץ' ופציעתם של שניים, שאחד מהם הועבר לבית חולים בווילנה בשל פגיעתו הקשה. גם בעיירות נוספות "התנפלו על כל המועדונים והספריות של הבית"רים, ספרים ותמונות נקרעו ורהיטים הושחתו בוונדליות". לא זו בלבד, אלא שהפורעים צילמו את מעשיהם ושלחו "תמונות פוטוגרפיות הנותנות תמונה מחרידה מתעלוליהם של אנשי עלילת הדם". אולם הסניף המשיך להתפתח, ולפני הבחירות הבאות לקונגרס הי"ח, ביולי 1933, הגיע ז'בוטינסקי שוב לעיר והתקבל במשמר כבוד בתחנת הרכבת. "האורח התאכסן במלון 'אירופה', ומעל גזוזטרת המלון קיבל תהלוכה רבת רושם של אנשי בית"ר וברית החייל במדים". באותה עת נוהלה תעמולה חריפה של מפלגות השמאל נגד הצה"ר ובית"ר, בעקבות רצח ארלוזורוב, וחלה ירידה בהצבעה. באותו ביקור התארח ז'בוטינסקי גם בבית הספר העממי "תרבות", שהוקם בשיתוף פעולה של אנשי השומר הצעיר ובית"ר ואשר ארח כבר את המשורר חיים נחמן ביאליק ואת יצחק גרינבוים ראש ציונֵי פולין. לפי זכרונו של הכותב, שהיה מנהל בית הספר, רשם ז'בוטינסקי בספר האורחים: "עלינו לחנך את ילדינו להכות, להכות, להכות…"
הביקור השלישי של ראש בית"ר בברנוביץ' התקיים ביולי 1935, שוב לרגל הבחירות המתקרבות לקונגרס הציוני ה-י"ט. חיים סביצבקי, בית"רי יליד ברנוביץ', שהתראיין בגיל 104 לפרויקט "תולדות ישראל", אמר בראיון, כי עד יומו האחרון יזכור את ביקורי ז'בוטינסקי בעיר. כשנודע לו על אחד הביקורים הצפויים הוא שהה במחנה הכשרה בדרמצ'ין המרוחקת כחמישים ק"מ מברנוביץ'. הוא וקבוצת חברים הלכו ברגל לעיר, כדי לזכות לראות ולשמוע את המנהיג הנערץ. אחרי הופעתו הפומבית התכנסו במועדון בית"ר לשמוע את הרצאתו של ז'בוטינסקי. "הוא דיבר ביידיש, האולם היה מלא. לא ראיתי כזה שקט מימי", העיד עשרות שנים לאחר מכן. סביצקי, שהספיק לעלות לארץ ב-1938 בעליית אף-על-פי ומייד גויס לאצ"ל, סיפר בראיון גם על היריבות העזה עד כדי שנאה ואלימות בין תנועות השמאל והימין בפולין וגם בעירו. בערוב ימיו נראתה לו יריבות זו מיותרת.
עדות נוספת על ביקור ז'בוטינסקי מסר הבית"רי יצחק (אייזיק) רביב (רבינוביץ), שאמר, כי "חוויה זו לא תשכח ממני לעולם… הנה האיש הנערץ על כולנו, המורה, המנהיג, המפקד הראשי". בתום נאומו "קם הקהל העצום על רגליו ומחה כפיים במשך דקות ארוכות. היה זה פרץ של התלהבות בלתי רגילה", כתב רבינוביץ בזכרונותיו. ז'בוטינסקי רשם בספר האורחים כי "הקן בברנוביץ' הוא מהקנים היפים שראיתי".
גם בתוך התנועה עצמה היו ויכוחים ופילוגים, שהושפעו מן המשבר בצה"ר ובבית"ר על רקע הוויכוח האם לעזוב את ההסתדרות הציונית או להישאר חברים בה. חברים עזבו והקימו מסגרות חדשות והיה צורך בהתארגנות מחודשת של הקן. אחרי הפילוג ב-1934, בחרו נאמני ז'בוטינסקי בוועד חדש, בראשו עמד ישראל גולדין, ייסדו שבועון בשם "בלאו וייס", ש"הרוח החיה בו היה מגיסטר יוסף קוריניץ, מן הטיפוסים רבי העניין בעיר", וכן פתחו מקום מפגש חדש ברחוב הראשי, שפטיצקי מס' 24, שנקרא "בית העם ע"ש ז'בוטינסקי". במשך השנים הבאות שימש בית זה לא רק את בית"ר, אלא היה כמעט "הבימה הציבורית האזרחית היחידה בעיר, שטיפלה גם בשאלות חברה ותרבות".

על רקע המשבר כונסה במאי 1935 "ועידה יוצאת מן הכלל של נציגי התנועה בפלך נובוגרודק, בהשתתפות נציגי המרכז ד"ר שכטמן וד. וודובינסקי". היה גם פלג שנהה אחר מאיר גרוסמן ופרש מן הצה"ר ואף מגדוד ההכשרה "קדימה". "ברית הציונים המדיניים" בברנוביץ הספיקה להשתתף בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ' ב-1937, להבריח כמה מחבריו בעלייה ב' ב-1938 ולקיים ועידה בהשתתפות גרוסמן בקיץ 1939 כמה שבועות לפני ה-1 בספטמבר, מועד פלישת גרמניה הנאצית לפולין.
אך בעוד בצמרת התנהלו ויכוחים והתפלגו פילוגים, הפעילות החינוכית והתרבותית בשטח התקיימה בקנים כסדרה, וניתן ללמוד עליה רבות ממסמכים מקוריים ששרדו והגיעו לארץ בדרך לא דרך, אשר נאספו ונשמרו בארכיון.

חיי היומיום בקן בית"ר ברנוביץ'
בתיק צנוע בארכיון מכון ז'בוטינסקי נמצא אוצר ובו עלונים ופרסומים של קן בית"ר ברנוביץ" משנות השלושים של המאה העשרים. רובם כתובים עברית, בכתב יד עגול ויפה, חלקם מודפסים ביידיש ומעטים מודפסים במכונת כתיבה בעברית. כאן אפשר למצוא את אותה "היסטוריה מלמטה" – איך התנהלו החיים בקן, מה העסיק את המדריכים והחניכים, על מה התווכחו, כיצד חגגו, ממה חששו? אין אלה מסמכים רשמיים ויבשים, מעטה בהם האידאולוגיה ואינם עוסקים במדיניות גבוהה, אלא בחיים עצמם. הם נכתבו מן השטח בידי מדריכים וחניכים, וצאפשרים הצצה נדירה אל חיים שהיו ואינם עוד.
כך למשל פותח הבולטין מספר7/1 מ-22 ביולי 1934, ברשימה ארוכה של המלצות על משחקים שהמדריכים יכולים לשחק עם חניכיהם הצעירים – משחקי חדר, משחקי שדה או משחקי לילה. "המשחק מבריא את הגוף ומעודד את הנשמה", נאמר שם, "המשחק הוא מקור הזריזות".
הנה דוגמה למשחק 'יום ולילה': בשני צדי כיכר רחבת ידיים עומדות שתי קבוצות – אחת נקראת יום והשנייה – לילה. המנהל עומד במרכז הכיכר ומטיל מטבע. כשהוא מכריז 'יום', חבורת היום בורחת וחבורת הלילה רודפת אחריה ולהיפך. זה שנתפס נקרא 'שבוי' ועוזב את הכיכר. המשחק נמשך עד אשר מספר המשתתפים "קטֵן עד לאחד". או למשל משחק שקט בחדר: "קורעים מכתבים לחלקים קטנים. כל אחד לוקח בידו חלקים אחדים ממנו, אחר כך צריכים כולם לחבר את החלקים ולצרף את המכתב כולו. "כך נמשכת הרשימה המכילה לא פחות מחמישה עשר משחקי חדר, חמישה עשר משחקי שדה וחמישה משחקים היתוליים, כמו למשל: בחורים עומדים בשורה ובפי כל אחד מהם כף עץ וביצה מונחת בה. עם השריקה, הם פותחים בריצה כדי להגיע למטרה, מבלי שהביצה תיפול. "זה אשר ביצתו נפלה, עוזב את התחרות".
בין לבין מעוטר הטקסט בפתגמים, במשלי אזופוס, ובחידות ותשבצים להנאת הקוראים. הסיסמה השלטת הכתובה כציווי היא: "שַחק, צְחק וזַמר הרבה!"
יש גם הצעות לשיחות רציניות כמובן. אפשר לשוחח על הסתדרות "השומר" ועל אישיות מרכזית בה – ישראל שוחט. זו שיחה שמתאימה לשלוש דרגות הגיל ואפשר לנהל אותה "בשעת מדורות הקיץ ובמסיבות בערבי חורף"; על שרה אהרונסון, המכונה כאן 'הבית"ריה האידיאלית' אפשר לקיים דיון רציני. לאחר שהחניכים שומעים ולומדים את סיפורה, מוצע להציג להם את השאלה: "האם חברי ניל"י הם מרגלים או גיבורי מולדת"? אישיות שונה לחלוטין לשיחה אודותיה היא הברון רוטשילד, "הנדיב הידוע", אשר בצד תרומתו הגדולה ליישוב בארץ ישראל, הוא גם "נכשל בפקידים אי-הגונים, אשר הנהיגו שיטה של הנהגה גרועה מאד, אשר שללה מהאיכרים את עמדתם החופשית ועשתה אותם למקבלי תמיכה ואוכלי לחם חסד"; נושא כבד נוסף הוא הדיון על "התנועה הטריטוריליסטית" ועל הצעותיו של ישראל זנגביל להתיישב בארצות אחרות. האם החניכים בעד או נגד התיישבות על אדמה אחרת שאיננה ארץ ישראל? אוגנדה למשל?
וכך נמשכת הרשימה המרשימה שנועדה, כך נראה, להרחיב את ידיעותיהם של ה"אחים", כך נקראים חברי הקן, להכיר להם מקרוב אישים ואירועים מתולדות הציונות ולשפר את יכולת הניתוח, הוויכוח והדיון שלהם.
חשוב היה גם שיכירו את מוסדותיה האחרים של התנועה בארץ ובגולה. הנה מדווחים העלונים על הקמת הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל, כולל מתן רקע על "המלחמה החריפה בין ההסתדרות הכללית לבין הארגון שלנו"; על קרן תל-חי, מהותה ותפקידיה, שהרי, "ידוע לנו, שכל תנועה אינה יכולה להתקיים בלי כספים… וקרן תל-חי תעודתה להכשיר ולחנך את הנוער העברי לתפקיד נעלה של מגיני העם, הרכוש והמולדת"; קריאות לתרומה לקרן פורסמו מדי פעם על ידי הנציבות בוורשה וכל קן התבקש "להמציא לנו רפורט על הסכומים הנאספים"; במלאת חמש שנים למאורעות תרפ"ט יצא קול קורא לכל הקנים לשים דגש על תרומה מיוחדת לקרן תל-חי, בשל הצורך הדחוף "להכין את יהודי ארץ ישראל להגנה עצמית".
מספר קני בית"ר בפולין בין שתי המלחמות היה כשש מאות, והם היו מחולקים לפי אזורים, שכל אחד מהם נקרא "גליל". בגליל ברנוביץ' היו שלושים ושישה קנים. קרוב לוודאי שהנחיות וההצעות הללו שיצאו מ"משרדי החינוך והתרבות" של מפקדות הגלילים, הגיעו אל עשרות אלפי חברי בית"ר ברחבי פולין ושמשו מצע חינוכי לחברי בית"ר הצעירים.

הקשר לארץ ישראל
כתנועה ציונית לאומית, הקשר הפיזי והנפשי לארץ ישראל טופח בקרב החניכים ללא הרף. הקריאה לעלות לארץ מצאה ביטוי בשיחות ובהרצאות, כמו גם בפעולות פומביות, כמו מסיבות מיוחדות שנערכו לאלה שעמדו לעלות ודיווחים עליהן בעלונים ובעיתוני התנועה. כך למשל דיווח העיתון "לנצחון" ב-6 בדצמבר 1933 בפרוט על "נשף פרידה" לאח שלמה קוציקוביץ'. כל הבית"רים מדרגה א' התאספו ואחד מהם אמר בדברי ברכתו כי "אנחנו בוודאי נראה אותו בארץ ישראל, אבל היום נפרד ממנו", וכולם קראו "תל-חי"! והסבו לשולחן. במרכזו ניצב אבטיח (מאיפה היו אבטיחים בפולין בדצמבר?) עליו הייתה חרוטה בסכין מנורה ונר דולק ניצב במרכזו. החשמל כובה וכולם פתחו בשירה. כל אחד קיבל שלושה אגסים למאכל, ו"אחר כך פתחו בחגיגה, אמרו חידות ובדיחות, הילדות רקדו, הילדים שיחקו, שלושה ילדים הציגו מחזה יפה ובשעה הששית שבנו שמחים הביתה".
במקריות מעניינת או בכוונת מכוון, עמוד אחד לפני דיווח משמח זה, מופיעה רשימה קצרה מאת חבר הקן רזניק בנימין, המתריעה על עליית הנאציזם ומדגישה את הצורך לעלות לארץ. הוא כתב כי, "לפני חודשיים, בארץ אשכנז בעיר נירנברג, התקיימה תהלוכה גדולה של "היטלריסטים". בתהלוכה השתתפו כחצי מיליון היטלריסטים… ומאמין אני בעצמי ש"היטלר" עוד יבוא לפולין… ואנו הבית"רים צריכים לשאוף לזה ששאף תרומפלדור ולזה ששואף מנהיגנו זאב ז'בוטינסקי, להשיב את כל היהודים מכל תפוצות תבל לארצנו ארץ ישראל". (הדגשה במקור)

אימונים צבאיים
כחלק מרעיון הצבאיות של בית"ר הוקמו סביב ברנוביץ' מחנות אימונים, הן כהכשרה להתגוננות עצמית במקום, והן כהכנה לעלייתם של המשתתפים לארץ וגיוסם לאצ"ל. "לא עוד הרצאות, לא עוד שירים או פעילות סניפית שגרתית. אנו עתידים להיות לוחמי שחרור", כתב רביב-רבינוביץ בזכרונותיו. הוא אמנם לא התקבל לקורס הראשון בשל גילו הצעיר, אולם המשיך בפעילות גיוס מועמדים לקורסים הבאים, גם מקרב בני נוער שלא היו בהכרח חברי בית"ר. במאי 1939 קיבל פקודה להתייצב בכפר איבניץ, לא הרחק מפינסק, שם הוקם מחנה אימונים אזורי. "כולנו יודעים לשם מה באנו. זה לא מחנה קיץ של בית"רים, זהו קורס של מפקדים". תכנית הקורס כללה לימוד שימוש בנשק, ניהול מלחמות רחוב, מלחמת גרילה ותרגילי סדר.
גם אותם ביקר ז'בוטינסקי, וכשיצאו לשדה למטווח זריקת רימונים "ראש בית"ר הוציא מטפחת מכיסו, ניגש לאחד השיחים שהיו במקום וביקש לכוון את הרימונים למטרה שסומנה על-ידו". הוא לחץ יד לכל חניך ושאל מהיכן הגיע, אך אפילו בפניו הם לא הוצגו בשמותיהם, "הרי מצווים היינו על קונספירציה"! משפט אחד מנאומו של ז'בוטינסקי נחרט בליבו של רבינוביץ והוא כתב אותו בזכרונותיו שנים רבות לאחר מכן. ראש בית"ר אמר להם: "זהו שיאו של חיי. ציפיתי ליום הזה, לראות את חניכי בית"ר כחיילים של העם העברי, לקראת מדינתו שבדרך".
הקורס הסתיים בהצלחה ובערב חגיגי מרשים. החניכים חזרו לבתיהם ולהמשך פעילותם בבית"ר ובמסגרת האצ"ל. ביולי נערך קורס נוסף בז'לוני דבור, בו השתתפה גם הבית"ריה הצעירה מלידא שרה רובינוביץ', שהייתה הבת היחידה מקבוצתה שנבחרה לקחת בו חלק. לימים הייתה חברת מחתרת בגטו ברנוביץ' ופרטיזנית נועזת ביערות וכתבה את זכרונותיה בארץ. היא התפעלה מיֽפי המקום ומן התנאים הטובים שקידמו את פניהם, "לא מצאתי די מלים בפי להביע את התפעלותי מהיופי הסובב אותנו. בחצר עמדו שני בתי עץ, בית מגורים רחב ידיים ואסם תבואה. עצי אורן גבוהים גדרו את החצר ובמרחק לא רב השתרע יער עבות". קשרי ידידות קרובים נרקמו בינה לבין רבינוביץ', שהיה מדריך בקורס, אך המלחמה הפרידה ביניהם. "לא הרגשנו, מרוב התלהבות, כי נכונו לנו רק ימים אחדים לפעילות", נזכר רבינוביץ'. זמן קצר לאחר מכן פרצה המלחמה.
גם יעקב בנאי (טונקל), חבר בית"ר בברנוביץ' ולימים איש לח"י שכינויו היה "מזל", קיבל את נסיונו הצבאי הראשון במחנה אימונים של האצ"ל בשנת 1938. היה זה בכפר בשם זופיובקה במחוז ווהלין, שכמעט כל ששת אלפי תושביה היו יהודים. בעיירה זו התגורר אנשל שפילמן, אף הוא לימים איש לח"י, והוא אשר ארגן את הקורס וחלק מהמשתתפים התגוררו בבית משפחתו. מיד בתחילה התרשם בנאי בן השמונה-עשרה מן "ההופעה, ההתנהגות, העמידה, הדוֹם, הפנייה, הדיבור הקצר. ואז התחיל הקורס", שלמדו בו לא רק שימוש בנשק, אלא גם כיצד לשמור על סודיות ואיך לעמוד בחקירות ולא להישבר.
התקופה הסובייטית בעקבות הסכם אי ההתקפה הידוע בשם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם ב-18 באוגוסט 1939 בין גרמניה לברית המועצות, חולקה פולין בין שתי המעצמות. באמצע ספטמבר, לאחר ימים של אי וודאות, הועברה ברנוביץ' לשלטון סובייטי ומיד השתנו סדרי עולם. כמו בערים אחרות עליהן הושת השלטון הקומוניסטי, "כל המערכת של מוסדות קהילתיים, חילוניים ודתיים כאחד, התמוטטה כבניין קלפים", ועמה גם התנועות הציוניות והבונד. בתי הספר העבריים נסגרו והלימודים התקיימו ביידיש וברוסית. גם תוכניות הלימוד שונו ובכל בתי הספר נלמדו "דברי ימי המפלגה הקומוניסטית והקונסטיטוציה של סטאלין". הכשרה מיוחדת ניתנה למורים כדי שיוכלו ללמֵד נושאים אלה", שכמובן היו זרים להם. הפיקוח על המורים היה צמוד, "רובם המכריע נאלצו להסוות את עצמם". אלפי חברי תנועות נוער החלו לברוח משטחי הכיבוש הסובייטי לעבר וילנה, שהייתה תחת שלטון ליטאי ועדיין חופשית, וממנה קיוו לצאת את אירופה בכיוון ארץ ישראל. גם חברי בית"ר רבים, ביניהם אייזיק רבינוביץ' ושני אחיה הגדולים של שרה רובינוביץ' שהתגוררו בלידא, עזבו את בתיהם ועברו לווילנה. מצד שני, אלפי פליטים יהודים הגיעו לברנוביץ' מפולין הכבושה ומרוסיה והתיישבו בה. באואר כותב כי "האוכלוסייה היהודית בכללה קיבלה את הצבא האדום בשמחה גדולה, שכן האלטרנטיבה הייתה כיבוש גרמני". זו אכן הייתה התגובה הראשונית, כפי שמתארת המורה רבקה קובנסקי בספר הזכרון. העיר הופצצה ב-16 בספטמבר ואנשים התחבאו במקלטים וחיכו לגרמנים, אולם בצהריים "נשמע מרחוק זמזום הטנקים ושעטת פרסות סוסים ולפנינו נגלה הצבא הסובייטי". אנשים יצאו מן המקלטים מאושרים. "לא ידענו כיצד להגיב. אנשים נישקו את המגפיים המאובקות של החיילים… בין רגע נמצאו דגלים אדומים וכל העיר קושטה באדום".
אולם במהרה התברר כי המציאות שונה לגמרי, "התחלנו להרגיש בלחץ חזק על נשמתנו ומהותנו כיהודים, ובייחוד כציונים". יהודים בעלי רכוש נאלצו להעביר אותו לשלטונות, שאם לא כן עמדו בפני סכנת גירוש לסיביר. גירושים לסיביר על רקע אידיאולוגי נעשו לא רק בקרב יהודים, גם קומוניסטים שנחשדו בטרוצקיזם ואזרחים שהואשמו באי נאמנות למשטר גורשו. לפי ההערכות, כאלף מתושבי ברנוביץ' הוגלו לסיביר, וקרוב לוודאי שהיו ביניהם יהודים רבים. קובנסקי, שהייתה מורה ב"בית יעקב", בית ספר לנערות דתיות, מצטטת שני רבנים שסיכמו את המצב. יום אחד היא פנתה בשמחה לרב שטיינברג ואמרה לו: "אשרנו ששוחררנו מן המוות", והוא ענה לה: "נכון הדבר, אבל שׇמוּנו למאסר עולם". הרב אלחנן וסרמן נשמע אומר כי אין זה שחרור כלל וכלל, "היטלר משמיד את הגוף, שעה שסטאלין ממית את הנשמה".
על החקירות האכזריות של הנ.ק.וו.ד ניתן ללמוד מכמה עדים שנותרו בחיים, ביניהם חברת בית"ר שהוזכרה לעיל, שרה רובינוביץ', שנחשדה כי סייעה לחברי התנועה לברוח מלידא לווילנה, נחקרה תוך עינויים קשים, נשפטה לגלות בסיביר ונכלאה בכלא ברנוביץ'. סיוט זה אמנם הסתיים באורח בלתי צפוי לפני שהספיקו לשלחה מזרחה, כאשר נכנסו הגרמנים לעיר, אך הוא התחלף בבלהה נוראה יותר.
אפילוג
ב-22 ביוני 1941, במבצע ברברוסה, הפתיעו הגרמנים את ברית המועצות בהפרה בוטה של ההסכם שחתמו שני שרי החוץ שלהן ערב המלחמה, וחדרו בכוחות גדולים לגבולותיה, כשהם כובשים עיר אחרי עיר ומחוז אחר מחוז. ברנוביץ' נכבשה ב-27 בחודש, ומיד החל רצח של מאות גברים יהודים, כפי שקרה בעיירות ובערים אחרות. הגטו הוקם בדצמבר והצטופפו בו גם אלפי יהודים מעיירות הסביבה. מחתרת של חברי תנועות הנוער ושוטרים במשטרה היהודית הוקמה בגטו, אך לא הגיעה לכלל לחימה ומרד, בעיקר בשל הלחץ מצד היודנראט. כמאתיים מחבריה הצליחו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים, ביניהם כמה חברי בית"ר ובתוכם שרה רובינוביץ', אשר במִפרה "נערה במלחמה" ניתן ללמוד רבות על החיים בגטו וביערות.
הגטו חוסל ב-17 בדצמבר 1943, וקהילת יהודי ברנוביץ' חדלה מלהתקיים. מה שנותר ממנה הוא השורדים המעטים וחבריהם שעזבו בזמן, וספר הקהילה שהיה לנר זכרון. כמוה נמחקו החיים התוססים ונרצחו התושבים במאות קהילות יהודיות ברחבי מזרח אירופה.

פורסם לראשונה ב"האומה" 236, נובמבר 2024