באחד מימי האביב של שנת 1945, סייר אבי, חיים לזר, בין מרכזי הפליטים בעיר לובלין, "בתים עגומים בהם ראיתי את השִחרור במלוא כיעורו המחריד", כדי לאתר חברי בית"ר בקרב גל השורדים החדש שהגיע לעיר עם תום המלחמה. מזה שנה הוא ריכז מטעם עצמו את הבית"רים בלובלין, דאג להם למגורים ולמזון ולניירות מזויפים, ונאבק על קבלת יחס שווה מן ה"וועד היהודי" ומ"מרכז הבריחה" שפעלו במקום. כן, אפילו אז, השתייכות פוליטית יכלה לקבוע גורלות.
כשנכנס ל"בית פרץ" קלטה אוזנו אנחת כאב, שעלתה ממה שנראה היה כערמת סחבות שהושלכה ליד הדלת. כשרכן מעליה, ראה אישה שוכבת על שק תבן רקוב זרוק על הרצפה הקפואה, ולידה עומדת נערה צעירה, "שחומת עור ושחורת תלתלים שעיניה השחורות היוקדות, מלאות תוגה ועצב תהומי, ננעצו בי באי-אמון". בשיחה קצרה התברר לו כי האישה היא מַאשה גלזר מווילנה, אמהּ החורגת של הנערה. בשפתיים רוטטות, כמעט בלחישה, סיפרה לו רבקה'לה כי הן יצאו ממחנה הריכוז ל"צעדת מוות" כשרגלה של מאשה כבר הייתה חולה מאד. כל עוד צעדו בצל אימת השומרים היא עשתה מאמצים כבירים להתקדם, ובדרך נס הן אף הצליחו לברוח מן השיירה. אולם מאז בואן לעיר האֵם איננה מסוגלת לזוז ומצבה מחמיר מיום ליום, באין טיפול ותרופות, בתנאי זוהמה, קור ורעב, והגרוע מכל – הייאוש.
זו הייתה פגישתו הראשונה של לזר עם רבקה בסמן, שהייתה אז כבת עשרים, אך רזונה הקיצוני, לחייה השקועות וקומתה הנמוכה שיוו לה מראה של ילדה.
רבקה התייתמה מאמה בהיותה בת שש, ולימים התחתן אביה עם מאשה ונולד להם בן. האב והבן שולחו למוות מול עיניהן. עם חיסול גטו וילנה רבקה ומאשה הועברו למחנה העבודה-הריכוז קייזרוואלד ליד ריגה. מן השיחה הבין כי מאשה היא אחותו של אליהו גל-עזר, נציב בית"ר בליטא לפני המלחמה, אותו הכיר לזר וידע כי הספיק לעלות ארצה בעליית הבית"רים אף-על-פי ב-1940 והתגייס לבריגדה.
הוא פנה נרעש ונרגש אל מנהל בית המחסה ודרש שיספק לאישה החולה מיטה מתקפלת, סדין ומזון, ולאחר שנוכח כי בקשתו מולאה, יצא העירה וגרר לשם, כמעט בעל כורחו, רופא שהכיר, אשר טיפל ברגלה של מאשה, שהייתה בסכנת גנגרנה. משם הועברה לבית חולים של בעלות הברית בגרמניה, בו הצילו את רגלה ואת חייה, והיא הצליחה להשתקם ולעלות ארצה מאוחר יותר. זמן קצר אחר כך פגש לזר את גל-עזר במפגש המפורסם בין הפרטיזנים לאנשי הבריגדה בטרוויזיו בצפון איטליה, והיה הראשון לספר לו שאחותו נותרה בחיים וזה מיהר לראותה בבית החולים.
רבקה'לה, שנשארה בלובלין, פגשה שם את פעיל הבריחה מולה בן חיים, יליד לידה, ששרת בצבא הפולני עוד לפני המלחמה, נפל בשבי הגרמני בתחילתה והצליח לברוח ממנו לווילנה כשהייתה עדיין תחת שלטון סובייטי. ייתכן שזִכרה של וילנה איחד ביניהם, ואולי, כמו שורדים רבים אחרים שאיבדו את משפחותיהם, הם חיפשו זוגיות ואהבה וחיים חדשים. השניים לא נפרדו מאז ועד מותו של מולה כעבור כחמישים שנה. רבקה הצטרפה לפעולותיו בארגון הבריחה, הם נדדו על פני אירופה, חצו גבולות אסורים, התחתנו אצל רב יהודי בבלגרד, ועלו יחד לארץ ישראל ב-1947.
רבקה בסמן הייתה משוררת יידיש ומולה היה צייר. שני אמנים שהקימו בית צנוע, תחילה בקיבוץ המעפיל ואחר כך בהרצליה, וגרו לסירוגין גם בבית קטן שרכשו בקריית האומנים שצמחה בצפת בשנות החמישים בעידוד פרנסי העיר. בצפת היינו פוגשים אותם כמעט בכל קיץ ובהושענא רבה. התקבצה שם חבורה קבועה עם גרעין קשה של וילנאים – סופרים, משוררים וציירים, וחברים אחרים שנוספו עם השנים, אשר נמלטו מחוּמה של תל אביב בעידן טרום המזגן, אל הקרירות המלטפת של הרי הצפון.
בערבים נהגו להיפגש בחצר בית זה או אחר, שלפעמים היו במרכזה באר או עץ זית, בתי אבן ערבים נטושים, צפופים זה ליד זה בסמטאות היפות ששופצו בעבודה איטית. לא זכור לי שמישהו הזכיר את יושביהם הקודמים. הם דברו בעברית וביידיש על אומנות ושירה ועל ענייני דיומא ודברים ברומו של עולם, ולעתים, לאחר שנתנו עינם בכמה כוסות וודקה, שקעו בזכרונותיהם המרים. אך הם ידעו גם להתבדח ולהרעיד את השקט ברחוב בצחוק רועם ובשירה אדירה. כך ישבו שם עד השעות הקטנות של הלילה, אנשים חופשיים במולדתם, שכבר החלו לבנות משפחות חדשות ולחפש עיסוקים שיפרנסו אותם, והרגישו כי באו אל הנחלה והשלווה. במפגשים רבים קראה רבקה'לה משיריה ושומעיה התמוגגו מנחת ונאנחו ביידיש, לפעמים גם סוצקבר הצטרף.
כילדה, אהבתי מאד את החופשות הללו, ההורים היו משוחררים ועליזים ואנחנו הילדים הסתובבנו חופשיים בסמטאות והמצאנו משחקים. כמעט תמיד חזרנו לתל אביב עם ציור שמן שקנו הורי, "כדי לעזור לחברים". עם הזמן גדל מספרם של הציורים, רובם גדולים וצבעוניים, עד שקירות הבית צרו מהכילם. יום אחד, בקיץ 73, קצת לפני המלחמה שהחזירה אותם לאֵימת המלחמה ההיא, הציע מולה לאבי לשבת מולו בסטודיו. במספר פגישות, אליהן נכנסה רבקה ויצאה עם כוסות תה מהביל ועוגות מעשה ידיה, הנציח אותו בדיוקן עמוק מבע, שהתאהבנו בו מייד. מאז פירוק בית הורי לפני עשרים שנה, הוא תלוי כאן מעל מכתבתי ואני מביטה בו עכשיו מוצפת זכרונות אהבה. על גב המסגרת כתב מולה באותיות ענקיות הקדשה וחתם כדרכו: מולה Ben Haim.
בביקור אחר העניקה רבקה לאמי, חיה לזר, את ספר השירים החדש שלה "צעשאטענע קרעלן" (חרוזים מפוזרים) היא קראה אותו בנשימה אחת ואחוזת התרגשות כתבה לה בו בערב מכתב ארוך המתכתב עם השירים: "…הסבת לי שעה טובה של קורת-רוח, נחת-רוח ובעיקר – מצב-רוח יחיד ומיוחד, הודות לשירייך שקראתים בעונג רב מראשון עד אחרון. מה אגיד לך רבקה'לה? שירייך עושים טוב לנשמה, שזורים בהם חוטים של עדנה, רוך ועצב – והאין אלה הרגישים והיפים ברקמת נפשו של האדם? יחד עם זאת, יש בהם עוצמה הדוחפת אותך להתבונן סביבך וגם להרחיק מבטך אל קצה האופק. ובעוד בסביבתנו הקרובה אנו רואים את טיפות הגשם מתדפקות על חלון, את צמרות העצים המסוערות מקריאותיו של השרקרק המרעיש עולמות, את השֵחרור כתום-המקור ושְחור-הכנף… הרי אי-שם רחוק בקצה האופק מתגלגלים ימינו ושנותינו, מפוזרים כמו מחרוזת אלמוגים שנתפרקה… (הו, מי יתננו בעברית ביטוי כמו צעשאטענע קרעלן!)… את מפזרת את רסיסי אוצרך בעדנה ובאהבה… אנחנו אוהבים אותך ואת שירייך!…"
חודש לאחר מכן, בסתיו 1982, נערך בבית לייויק בתל אביב ערב לכבוד הוצאת הספר וכנהוג, עלו הדוברים (הגברים) בזה אחר זה על הבמה ונשאו דברים. על האחרון שבהם, הסופר ומנהל בית שלום עליכם, אברהם ליס, כתב אבי ביומנו כי "נשא הרצאת-הערכה לשירתה של רבקה, הרצאה מעניינת ביידיש ספרותית יפה, אך הטון שלו היה כה עצוב, כמראם העצוב-עגום של קהל השומעים, אשר רובם ככולם, כמה עשרות אנשים, בעלי שערות שיבה, נשים זקנות וגברים מקומטים… ומתקבל הרושם שבעוד מספר שנים, כאשר יעזבו את עולמנו החוטא, תעבור ותחלוף גם היידיש מן העולם ותישאר כמוצג היסטורי – לא יהיה עוד מי שייצור ויכתוב בשפה זו ומי שיקרא וידבר בה". אולם בסיום הערב, כאשר קמה רבקה'לה לקרוא משיריה, נעורה רוחו "קריאתה נהדרת והיא נותנת ממד נוסף לשיריה שהם בעלי תוכן רעיוני-פילוסופי, ביידיש יפה ומאלפת".
באותה עת החלה קריית האומנים בצפת להתדרדר ולרדת מגדולתה ופניה של העיר השתנו. הדבר השפיע גם על מצבם הכלכלי של האומנים וביניהם על בני הזוג בן חיים, שפרנסתם נמצאה בדוחק. "אנחנו לווים מעצמנו, חיים מחסכונות קטנים" אמרה רבקה לאבי, "מכרנו רק שתי תמונות בעונה האחרונה". שיריה המשיכו להתפרסם בעיתונות היידיש הדועכת, והיא הכינה לדפוס ספרים חדשים, כולל אוסף מתורגם לעברית, "אך אינה מעזה אפילו לחלום על הוצאתם לאור, בשל היוקר הרב וההשקעה הגדולה הכרוכים בכך, שהם אינם יכולים לעמוד בהם".
מותו של מולה באוקטובר 1993 החזיר אותו לאדמת קיבוץ המעפיל בעמק חפר. כמה מזקני המשק עמדו סביב קברו לצד ותיקי הבריחה, ציירים שהזקינו וקומץ חברים וקרובי משפחה. רבקה קראה שיר קצר לזכרו והקבר כוסה בזרי פרחים צבעוניים. קרוב משפחתה נזכר שצריך לומר קדיש וקרא אותו מתוך הסידור בהברה אשכנזית. איש לא שר "אל מלא רחמים". ביום השלושים ארגן הקיבוץ את טקס גילוי המצבה, עליה נחרט: "לוחם-חלוץ-צייר", והתקיימה עצרת מרשימה ומכובדת שנכחו בה כמאה איש. גם כאן קראה רבקה שיר שכתבה לזכרו. בדרכנו חזרה אמר אבי, "שטוב לו למולה שהיה פעם חבר קיבוץ ושמר עימם על קשר, כי מי היה עורך לו אזכרה לולא הקיבוץ?!"
לרבקה לא הייתה מכונית והיא לא נהגה, ומדי פעם לקחה אותה אמי, שתמיד ששה אלי הֶגה, לעלות על קברו של מולה. אחר כך היו מבקרות אותי במקום עבודתי הסמוך, או אפילו מרחיקות לנסוע עד ביתי בקיבוץ אחר. בערב ראש השנה 2000, שעות לפני שפרצו "אירועי אוקטובר" סביבנו, העניקה לי רבקה רישום ממוסגר של פורטרט עדין שלה, אשר פקעת שערה הכבד כמעט משתלטת עליו, פרי עפרונו של מולה. לצידו רשמה שתי שורות ביידיש:
ורק עם השיר הנארג ונכתב ברסיס הזמן שניתן
אפשר היה לחיות חיים כה יפים – החיים שהיו, נעלמו ואינם עוד
(תרגום: דיאנה שפירא)
שלושים שנה חיה רבקה בסמן ללא מולה אהובה. הם היו חשוכי ילדים והשירים אכן היו לה למקור חיים, מעיין מים צלולים ממנו שאבה את כוחה. הנערה שברחה מצעדת המוות עצמה את עיניה לפני כחודש, כשהיא נושקת לשנתה המאה. גם בגילה המופלג המשיכה לכתוב ולרענן את שפת היידיש הליטאית היפה שלה ולא לוותר. בראש ההזמנה הדו-לשונית לטקס בו הוענק לה פרס מטעם "הרשות הלאומית לתרבות יידיש" לשנת 2015 במלאת לה תשעים צוטטה שורת שיר:
בדממה לילית אני דוברת יידיש, ממעמקים
לאור היום קל יותר לדבר עברית
(תרגום: יהודה גור-אריה)
רבקה'לה הייתה האחרונה שראתה את אמי בחיים. בשבת חורפית צחה, הן טיילו יחד על שפת הים, שתי אלמנות עם משא חיים כבד, עצבונות ושמחות, הלכו ופטפטו אינני יודעת על מה. אחר כך סיפרה לנו רבקה כי אמא, שהייתה תמיד נמרצת ונחפזת, התקשתה ללכת וחיפשה מדי כמה דקות מקום לשבת בו. מאז, במשך שני עשורים, נהגתי להתקשר לרבקה לפחות פעמיים בשנה – בערב ראש השנה ובערב פסח. בראש השנה האחרון כבר היה דיבורה כבד, ושלא כדרכה קיצרה בשיחה. בערב פסח הזה תכננתי לבוא לבקרה ולא להסתפק בשיחת טלפון. הידיעה על פטירתה הגיעה אלי כשהייתי רחוקה, ולא זכיתי לשוב אל בית הקברות הקטן של המעפיל, בו התאחדה עם מולה, ולחלוק לה כבוד אחרון.ביום מן הימים אפקוד את קברה ואניח עליו פרח יפה, אַ שיינע בְּלוּם.
מרץ 2023
