לפני מספר חודשים נחתה על שולחני חבילה כבדה ובה ארבעה כרכים המכילים למעלה משלושת אלפי עמודים של מחקר מונומנטלי, פרי עבודתו של פרופ' טוביה פרילינג, על דמות שאינה ידועה דיה לציבור הרחב. זהו אירוע היסטוריוגרפי שאינו שגרתי בעליל – הצבת דמות אלמונית כמעט במרכזו של סיפור כה גדול וסבוך, רב עלילות, פורץ גבולות, חוצה יבשות ומצית את הדמיון, הנקרא לעתים כיצירה בדיונית ולא כמחקר היסטורי. "ביוגרפיה מבצעית" מכנה פרילינג את עבודתו, ומסביר מיד בהקדמה את הבחירה הבלתי שגרתית הזאת, המתמקדת בעיקר "בסיפור פעילותו של גיבורהּ ופחות בסיפורו האישי והמשפחתי… ולנסות לחצוב מתוך פעילותו הענפה במעגלי חייו המקצועיים את דמותו כמנהיג, מנהל ואדם". ואכן, הקורא עומד נדהם מול היקף הפעילות של גיבור הספר, ד"ר יוסף (ג'ו) שוורץ, במיוחד במהלך שנות מלחמת העולם השנייה עת הוצב כנציג הארגון ההומניטרי היהודי-אמריקאי JDC, המוכר כ"ג'וינט", בליסבון הניטראלית, משם תכנן והוציא לפועל מבצעי הצלה וסיוע רחבי היקף. לפי נתוני הארגון, בין השנים 1939 – 1943 הצליחו כ-122 אלף פליטים יהודים לעזוב את אירופה, מהם כ-76 אלף בסיוע הג'וינט, כ-900 אלף קיבלו סיוע במזון, תרופות, מחסה, פעילות חינוכית ותרבותית בגטאות, במחנות ובקהילות יהודיות ב-52 מדינות. זאת, בעזרת כ-28 מיליון דולר שגויסו למטרות אלה, שחלקם אף הועבר לגטאות ולריכוזים יהודיים אחרים במזומן, סכום גבוה מאד באותן שנים.
יותר ממאה שנים לאחר הקמתו ב-1914 מוסיף הג'וינט להתגייס במלוא כוחו לסייע ליהודים באשר הם, ובשנה האחרונה חזינו בפעולותיו המבורכות בקרב יהודי אוקראינה. כאז כן עתה, עושה ארגון זה את חסדיו בצנעה ובסתר, ומתרכז בעבודת הקודש שלו ולא בפרסום עצמי. זו הסיבה, כנראה, שלא הכול מודעים לתפקידו הקריטי בתקופת מלחמת העולם בהצלה ובסיוע חומרי, וגם אחריה – בתמיכה בתנועת הבריחה, במחנות העקורים, במחנות המעצר בקפריסין ובקהילות יהודיות שנותרו באירופה. סיבה אפשרית נוספת לכך שהארגון ואנשיו לא זכו להערכה מספקת בישראל היא, שהג'וינט, נאמן למחויבותו האזרחית האמריקאית, לא הצהיר על עצמו כציוני, ולא בדק בציציות ההשתייכות הפוליטית והאידיאולוגית של היהודים בהם תמך. לדוגמא, אחרי המלחמה הוא סייע במידה שווה ליהודים שבחרו להתיישב בארצות אחרות ולאו דווקא בארץ.
קשה להאמין – ואולי לא, לאור מסורת המחלוקות בקרבנו המקצינה לנגד עינינו גם בימים אלה – שגם במהלך מלחמת העולם השנייה וגם אחריה, כאשר כבר נודעו ממדי הזוועה, נתגלעו קשיים עצומים בתאום בין הג'וינט לבין הסוכנות היהודית וארגונים אחרים. הדברים הגיעו לעתים עד לכדי יריבות שגרמה לא פעם לכשלון מבצעים מסובכים ולאבדן חיי אדם. דוגמה מזעזעת לכך אותה מתאר המחבר באריכות בכרך א', היא פרשת "קלאדובו שאבאץ", המבצע להצלת יותר מאלף ילדים, רובם מאוסטריה, בנובמבר 1939 שאורגן בידי המוסד לעלייה ב', באמצעות שייט על הדנובה. חוסר התאום עם הג'וינט גרם לכך שהאונייה שהייתה אמורה להמתין להם בנמל ביוגוסלביה ולהעבירם לארץ ישראל לא הגיעה במועד, הדנובה קפאה, הילדים נתקעו במקום ורובם נרצחו כאשר יוגוסלביה נכבשה בידי הנאצים. אולם במהלך שנות עבודתו באירופה הצליח שוורץ באישיותו ובתבונתו להקהות את היריבויות ולהגיע להישגים, כפי שנראה להלן.
יוסף שוורץ נולד בעיר נובה אודסה שברוסיה במפנה המאה העשרים, למשפחה אורתודוכסית שראתה את הנולד אחרי הפוגרומים בעיר, והצטרפה לגל העצום של הגירה יהודית אל מעבר לאוקיאנוס, ל"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". ב-1906 הפליג יוסף עם אימו וחמשת אחיו ואחיותיו מהמבורג לניו יורק, שם חיכה להם האב שהקדים לנסוע. כך זכה לגדול בארץ חופשית, לרכוש השכלה יהודית – הסמכה לרבנות במוסד שלימים היה ל"ישיבה יוניברסיטי" , וכללית – דוקטוראט באשורולוגיה ובלימודים שֵמיים באוניברסיטת ייל, ולחזור לאירופה כעבור שלושה עשורים כאזרח אמריקאי, בשליחות הצלה של אֶחיו.
אחת עשרה שנים פעל שוורץ במסגרת הג'וינט באירופה, ולמעשה עיצב את אופי פעילותו בתנאים הבלתי אפשריים של מלחמת העולם השנייה. קשה לסקור, ולו בקצרה, במסגרת מוגבלת זו את ההיקף, היצירתיות והתעוזה של שוורץ בשנות המלחמה הארוכות בהן שהה בלב הסערה, הרחק ממשפחתו ומארצו. הוא שִעבד את כל הוויותו לשליחות שנטל על עצמו ושקע בה באופן טוטלי. לא רק באירופה פעל שוורץ, כי אם גם בהצלת קהילות יהודיות בצפון אפריקה, בתימן, איראן ועיראק, הן במהלך המלחמה והן אחריה כשהוא מוצא ומגייס בכל מקום שותפים נאמנים, ומכאן הכינוי המיוחד שנתן לו פרילינג – "טווה הרשתות". בין עשרות השמות מזכיר המחבר את עו"ד רחל הלן קאזס בן-עטר, ילידת טנג'יר שגדלה בקזבלנקה, בוגרת האוניברסיטה בבורדו והנשיאה הראשונה של אגודת הנשים הציוניות במרוקו. בן עטר הייתה פעילה בארגונים הומניטריים וביניהם הצלב האדום, הצטרפה "לאחר היסוס מה" לג'וינט ובמהרה הפכה לנציגת הארגון, ולמעשה נציגתו של שוורץ, בכל ארצות המגרב. אף כי הייתה אלמנה מטופלת בילדים, פעלה נמרצות הן בסיוע לפליטים יהודים שברחו מאירופה לצפון אפריקה, והן ליהודים המקומיים שסבלו מעול משטר וישי והנאציזם ונרדפו על ידם. בשנות השבעים הייתה בן-עטר לאישה הראשונה שכיהנה כנשיאת ארגון יהודי מרוקו בפריז, שם נפטרה ב-1979. לימים זכתה להוקרה אחרי מותה, כאשר קיבלה את "אות המציל היהודי" בשנת 2000. פרשה נוספת הנזכרת בספר ובה נטל שוורץ חלק, מתוארת בסדרת טלוויזיה המשודרת בימים אלה בנטפליקס. "מעבר לאוקיאנוס", המספרת על המבצע להעברת אנשי רוח ואמנים יהודים מאירופה בסתיו 1940 דרך מרסיי לספרד, ומשם לאמריקה. וארין פריי שעמד בראש הארגון הצליח יחד עם שותפיו לחלץ לפחות 1500 אנשי רוח, אומנים ומדענים ומדינאים שתרמו רבות לחברה ולמדע בארה"ב, ביניהם עשרה חתני פרס נובל. פרשה זו ידועה בשל התאבדותו של הפילוסוף הדגול ולטר בנימין, שנאלץ לחצות את הרי הפירנאים ברגל כמו שאר חבריו, אך לא עמד פיזית ונפשית במנוסה המשפילה והתאבד. הוא קבור בעיירת הגבול פורטבאו, שם הוקם בראשית שנות ה-90 מיצב מרטיט לזכרו בידי האמן דני קרוון. מקום מומלץ לביקור. אלה רק שניים מתוך עשרות, אם לא מאות, מבצעי הצלה שיוסף שוורץ והג'וינט היו מעורבים בהם.
כך פרש גיבור הספר כנפיים רחבות אל כל מקום בו היו יהודים נזקקים. בשלבים המאוחרים של המלחמה פעל גם בסלובקיה, בהונגריה וברומניה, בכל אמצעי שעמד לרשותו, כולל תשלום כופר, כשהיה נדמה שאפשר באמצעותו להציל יהודים. בין השאר היה מעורב גם בתוכנית ההצלה הידועה והכושלת של משאיות תמורת הצלת יהודי הונגריה, עליה נוהל משא ומתן עם הגרמנים, וביוזמות העברה דרך שוויץ, בהם היו מעורבים ראובן הכט וחברי האצ"ל מקבוצת הלל קוק.
כמנהל "נתן מקום לכפופים לו לפעול במרחב אחריותם", כותב פרילינג, וידע לבחור את האנשים המתאימים ולהאציל סמכויות. אך למרות החום שהרעיף על אנשיו, הוא ידע גם לגלות קשיחות ונחישות כאשר חרגו מן ההנחיות וכשלו במילוי תפקידם. היו אף מקרים שאנשים הורחקו ממקום פעילותם או הושעו לצמיתות. פרילינג, שנראה כי קרא כל התכתבות, כל פרוטוקול וכל דו"ח שמצא בארכיון הג'וינט, מזכיר את המקרים הללו במהלך הספר ומעיד על התנהלותו המקצועית של שוורץ.
פרק חדש, ולא פחות מסובך, נפתח עם תום המלחמה, עת נדדו ברחבי אירופה כשלוש מאות אלף שורדים יהודים, ואלפים שחזרו מברית המועצות, והיה הכרח דחוף למצוא להם מחסה ומזון ולדאוג להם לניירות מזויפים או אמיתיים להגירה. שוורץ נרתם בכל מאודו למשימת הצלה זו, כפי שעשה בתקופת המלחמה. אחד משיאי מאמציו היה החיבור שלו לארל הריסון, שליחו של הנשיא טרומן אל מחנות העקורים, שבעקבותיו חובר דוח קשה בידי השניים על מצבם העגום של היהודים ששוכנו בהם.
הריסון, עו"ד לא יהודי מפילדלפיה, נחרד ממראה עיניו והדוח שכתב בדחיפות כלל את המשפט הבא: "יחסנו אל הניצולים היהודים הוא בדיוק כשל הנאצים, ההבדל היחיד הוא שאנו איננו משמידים אותם. הם שוהים במספרים גדולים במחנות ריכוז, תחת שמירה צבאית שלנו, שהחליפה את גדודי האס אס". הדוח קרא לנשיא להגדיל את הקצאות המזון והביגוד, לשפר את תנאי החיים במחנות ולהפריד את היהודים מן האחרים כדי למנוע את גילויי האנטישמיות והשנאה. מסתבר ששוורץ היה למעשה כותב הצללים של מסמך זה באוגוסט 1945 והביא לשינוי עמוק במצב העקורים.
הנשיא טרומן שקרא את הדברים, זעם על כשלון הצבא האמריקאי בטיפול בשורדים ואימץ את המלצות הדוח במלואן. הוא הדגיש את המחויבות ההומניטרית העמוקה של ארצו לקורבנות, והורה על שינוי באופן הטיפול בפליטים. שוורץ ניצל את הסיור המקיף במחנות כדי לתכנן את היערכות הג'וינט לפעולה ביום בו יעזבו אותם המעצמות ושאר הארגונים. הג'וינט נערך לסיוע רחב היקף במנהגו, ולא הסתפק רק באספקת הצרכים המיידיים, אלא דאג להקמת מרפאות, בתי ספר, מוסדות תרבות, פעילות ספורט ועוד ועוד, כדי להקל על שהותם של העקורים, שחלקם שהו במחנות שלוש שנים ויותר, עד שנמצאה דרך לעזוב. פעילות דומה אורגנה במהרה גם במחנות המעצר בקפריסין, בהם מילא הג'וינט תפקיד מרכזי בתמיכה ובניהול חיי היומיום עד הקמת המדינה. טביעת אצבעותיו החרוצות של שוורץ ניכרה בכל אלה. הוא עבד ללא לאות, נסע ממקום למקום, ארגן והינחה ובדק, השיג כספים ותאם את הפעילות עם גופים אחרים ככל האפשר. רק לעתים רחוקות הירשה לעצמו חופשה קצרה כדי לחזור לביתו ולראות את רעייתו דורה ובנו היחיד נתן, שגדל כמעט ללא נוכחות אביו, והיה בבגרותו למוסיקאי מחונן.
בסוף פרק ד', אחרי סיכום שאורכו כמאה עמודים, נמצא נספח מועיל, המפרט בטבלה מדויקת את מסעותיו של יוסף שוורץ בעולם החל במאי 1940, עת הגיע לראשונה לפריז, ועד לנסיעתו האחרונה ליבשת ב-1974, שנה לפני פטירתו בגיל 75.
באפריל 1949 הוזעק שוורץ לישראל כדי להתרשם מן התנאים במדינה החדשה ולגייס את עזרת הג'וינט לקליטת העלייה. הוא ביקר במרכזי הקליטה והבין מקרוב כי ישראל לא תוכל לעמוד לבדה מול האתגר העצום. מכאן ואילך השקיע עצמו, כמו תמיד, בסיוע מסיבי בכל תחום בו ידע הג'וינט לעזור, כולל בין השאר, הקמת בתי חולים ומוסדות בריאות דוגמת מלב"ן. בשנת 1950 התבקש על ידי בן גוריון וגולדה מאיר לעמוד בראש "המגבית היהודית המאוחדת" ושימש בתפקיד זה כחמש שנים. ב-1955 מונה למנהל מפעל הבונדס ובחמש עשרה השנים הבאות יצא ובא בין ישראל לארה"ב ולמדינות אחרות וגייס כספים רבים לסיוע למדינת ישראל. כך מלאו שלושים שנות שירות ללא מנוח וללא דופי. שוורץ זכה כאן לכיבודים ולאותות הוקרה על פועלו רב השנים, אך משום מה שמו לא נודע ברבים.
המחקר של פרילינג נסמך על מגוון עצום של מקורות, ותעיד על כך הביבליוגרפיה המשתרעת על פני חמישים וארבעה עמודים. הוא נבר בארכיונים רבים בארץ ובעולם, שהחשוב ביניהם למטרה זו היה ארכיון הג'וינט JDC Archive בניו יורק, בו נשמרו מסמכים אותנטיים מתקופת השואה, כיוון שהכּלָיה פסחה עליו. הוא ראיין אנשים שהכירו את שוורץ והעמיק בספרות הענפה שנכתבה על התקופה. המחקר עב הכרס מציב על הבמה את אישיותו של יוסף (ג'ו) שוורץ, שעשה מה שעשה מתוך תחושת שליחות עמוקה ולא טרח להתהדר בחלקו המרכזי בהצלה, בסעד ובעשייה האין-סופית למען עמו. הוא אפילו לא התפנה לכתוב יומנים או זכרונות, כדרכם של רבים מבני הזמן, ונותר שנים רבות מאחורי הקלעים.
המפעל החשוב הזה של פרופ' פרילינג, איש אוניברסיטת בן גוריון ששימש מספר שנים גם כגנז המדינה, ישמש מקור בלתי נדלה על האיש, הארגון והתקופה לכל המתעניין. אך למרות התרשמותי העזה מן ההשקעה העצומה ומן התוצאה המרהיבה, אינני יכולה להימנע מלהציע, כי המחקר היה נשכר לו קוצץ היקפו בצורה משמעותית והופך לנגיש יותר. יש בו פירוט יתר של מקורות, הרחבה לעתים מוגזמת, לטעמי, של תיאורי מקומות, מִבצעים, אירועים ואנשים, משפטים ופסקאות ארוכים מדי, שהקוראים עלולים ללכת בהם לאיבוד. גם שני ספריו הגדולים הקודמים של פרילינג – "חץ בערפל – דוד בן גוריון, הנהגת היישוב ונסיונות ההצלה בשואה" (מרכז מורשת בן גוריון 1998), ו"מי אתה ליאון ברז'ה, סיפורו של קאפו באושוויץ" (רסלינג 2009) הינם עבי כרס ומכילים מאות עמודים, זהו סגנונו וזו דרכו של החוקר להציג את כל אשר ליקט ואסף ולמד וחשב על מושאי מחקריו. כהיסטוריון, הוא מבקש לציין כל אדם שנטל חלק באירועים ולהעלות מאוב אנשים אלמונים, שעשו דברים הרואיים, ורק בספריו הם מקבלים את ההכרה המגיעה להם. פרילינג מייעד את מחקריו בעיקר לחוקרים ולתלמידים ולא למי שמכונה "הקהל הרחב", שממילא אינו קורא ספרים מסוג זה, גם לו היו מצטמצמים מאד. יש כמובן לכבד ולהעריך זאת, אך קשה להכחיש כי המתכונת הזאת איננה מקלה על הקוראים. אפילו החזקת הספר הכבד ביד מעייפת. לכן שמחתי לראות ש"טווה הרשתות", כקודמיו, זמין בארבעה כרכים דיגיטליים, הקלים יותר לקריאה. מה שעוד מקל הוא המפתחות המפורטים בסוף כל כרך, המתחלקים למפתחות נפרדים לשמות, למקומות ולעניינים בהם עוסק המחקר. כך, המתעניינים בנושא מסוים יכולים להגיע אליו באמצעותם.
דמותו של יוסף ג'ו שוורץ "טווה הרשתות" העומדת במרכז הספר מתוארת על כל צדדיה. פרילינג עוקב אחר התהליך שעבר במהלך מילוי תפקידו באירופה. תחילה ניסה להקפיד על כללי הארגון ועל אופיו האמריקני, אולם במהרה הבין שהנסיבות הבלתי שגרתיות מחייבות אותו לעגל פינות. הוא שיתף פעולה עם מעשים לא לגאליים כהברחת אנשים, העברת כספים לארגוני מחתרת, סיוע לרכישת אוניות מעפילים, אספקת ניירות מזויפים ועוד כהנה וכהנה. כל דבר על מנת להציל ולסייע. לאחר המלחמה, בראותו את מצב הפליטים השתכנע שוורץ, וניסה לשכנע את עמיתיו בג'וינט, כי הפתרון הריאלי היחיד הוא פתיחת שערי ארץ ישראל לשורדים. שכן, ה"רפטריאציה" שניסה ראש ממשלת בריטניה אטלי לקדם – חזרת היהודים לארצות מושבם הקודמות – הייתה בלתי אפשרית, ורוב מדינות העולם, כולל ארצות הברית, לא ששו לקבל מספרים כה גדולים של מהגרים יהודים. כך, למרות התנגדות הג'וינט, הוא חתם על הסכם עם המוסד לעלייה ב' וסייע במאמצי ארגון ההעפלה, ואף איים להתפטר אם הג'וינט לא יאשר זאת. שוורץ עצמו הפך למעשה לתומך בפתרון הציוני, והיה לציוני מסור בתפקידיו הבאים. הוא תרם תרומה מכרעת לעיצוב מחדש של הג'וינט והותיר בו חותם המורגש עד היום ושיחק גם תפקיד מכריע בשנותיה הראשונות של המדינה.
זוהי כאמור עבודה רבת ערך וחשובה ביותר, המנציחה אדם שראוי כי ייכלל בהיכל התהילה של העם היהודי בדור השואה והתקומה.
טוביה פרילינג, טוׄוֶה הרֽשָתות: ד"ר יוסף ג'ו שוורץ ומבצעי הסיוע וההצלה של הג'וינט במלחמת העולם השנייה ובמוצאיה. ביוגרפיה מבצעית, הוצאת ,www.epublish.co.il 2022.
פורסם ב"האומה" 230