תפיסת השלום של הערבים בישראל

שרה אוסצקי-לזר ואסעד גאנם

תפיסת השלום של הערבים בישראל

 סקירות על הערבים בישראל – מספר 11, המכון ללימודים ערביים/המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, ספטמבר 1993

נושא השלום מרכזי מאד בתפיסתם הפוליטית של הערבים בישראל. יחסי ישראל עם מדינות ערב, ועם הפלסטינים במיוחד, משפיעים גם על יחסי היהודים והערבים בתוך הקו הירוק. כל עוד שורר מצב של איבה וסכסוך, אין סיכוי לשינוי מהותי במעמדו של המיעוט הערבי במדינה. מאידך גיסא – המאבק לשלום מציב את הערבים במחנה אחד עם "כוחות השלום" בישראל, הכוללים גם מפלגות וארגונים ציוניים, ומהם שואבים הערבים לגיטימציה לעמדותיהם במאבק זה.

לאחר שנים ארוכות של ישיבה על ספסלי האופוזיציה, קרובים כיום נציגי הערבים בכנסת למעגל מקבלי ההחלטות יותר מאי פעם בעבר. מעמד "הבלוק החוסם", בו הם נמצאים מאז הבחירות ביוני 1992, הושג במידה רבה בשל עמדותיהם בנושא השלום. אף כי עמדות חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון) ומד"ע (המפלגה הדמוקרטית הערבית) אינן תואמות את קווי היסוד של הממשלה הנוכחית, הרי השאיפה להתקדמות בתהליך השלום מנחה אותן בהחלטתן לתמוך בממשלה מבחוץ. הסדר שלום עתיד להגדיר מחדש גם את זיקתם של הערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל לישות או למדינה הפלסטינית שתקום בשטחים. יחסיה של ישות זו עם ישראל ישפיעו במידה רבה גם על מעמדם של הערבים לא רק בתוך מדינת ישראל אלא גם בקרב העם הפלסטיני.

הדיון על תפיסת השלום של הערבים בישראל מתחלק לשלושה נושאי משנה:

  • מהי מהות השלום בעיניהם ומהו הפתרון הרצוי לסכסוך בין ישראל לשכנותיה, ובמיוחד לשאלה הפלסטינית.
  • כיצד הם תופסים את תפקידם בתהליך השלום.
  • מה יהיו מעמדם במדינת ישראל ויחסיהם עם הישות הפלסטינית לאחר שיושג השלום.

בתקופה האחרונה הועלו בקרב חוגי הימין היהודי השגות לגבי עצם השתתפותם של האזרחים הערבים בישראל במשאל עם עתידי שיכריע בסוגיות השלום והחזרת שטחים1. שאלה זו שייכת לדיון בתפיסתם של היהודים בישראל את תפקיד הערבים בתהליך השלום ומעמדם במדינה, והיא לא תידון במאמר זה.

מהות השלום על פי תפיסתם של הערבים בישראל

עם סיום המלחמה והתייצבות גבולות שביתת הנשק ב-1949, מצאו עצמם הערבים שנותרו בתחומי הקו הירוק, נתונים לשלטון ישראלי ומנותקים מן העולם הערבי. לאחר סיום הקרבות, החלו דוברים ערביים במדינה להביע בפומבי את שאיפתם לשלום, תוך שהם מדגישים את יכולתם להוות גשר למדינות ערב ואת בטחונם כי בבוא השלום ייטב גם מצבם בתוך ישראל.

בשנות החמישים, השישים ואפילו השבעים הייתה תפיסת השלום של האזרחים הערבים בישראל שונה בין זרם פוליטי אחד למשנהו. בשני העשורים האחרונים חל תהליך הדרגתי של התקרבות בעמדות, עד שכיום ישנם הבדלים קלים בלבד ביחס המפלגות והזרמים הפוליטיים השונים לנושא זה. רובם הגדול של הערבים בישראל תומכים בפתרון לסכסוך, שיהיה מבוסס על הנוסחה "שטחים תמורת שלום", הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל בגבולות 67', כינון הבירה הפלסטינית בירושלים המזרחית ומציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים. הערבים בישראל מאמינים כי יחסי שלום וקשרי כלכלה ומסחר בין ישראל למדינה הפלסטינית אפשריים. רובם מאמינים כי יכון בה משטר דמוקרטי, היא תכבד את הסכמיה עם ישראל ותתמודד בכוחות עצמה עם בעיותיה הפנימיות. רובם המכריע אינו רואה עצמו בעתיד כחלק ממדינה זו, אלא כאזרח מדינת ישראל. הערבים בישראל, למרות היותם מיעוט במדינה יהודית, תופסים את עצמם כחיים במולדתם, ואינם רוצים לעוזבה, גם לא עבור חיים במדינה פלסטינית בה ישתייכו לרוב. יש להדגיש כי בריאליזם שלהם, ומכוח היותם אזרחים במדינת ישראל, הקדימו הערבים בישראל את מרבית העולם הערבי בתפיסת השלום שלהם. הם היו הערבים הראשונים במזרח התיכון שקיבלו את קיומה של ישראל כמציאות שיש להשלים עימה, לקיים איתה דיאלוג ישיר ומתמיד ולשאוף לחיות עימה בשלום. הערבים בישראל היו הקבוצה הבולטת שדגלה באופן מוצהר וברור בקיום שתי מדינות בשטח ארץ ישראל-פלסטין, מדינות שתכרנה זו בזו ותחיינה בשלום ותוך שיתוף פעולה ביניהן לרווחת יהודים וערבים כאחת. הם גם הביאו את עצמם ואת נסיונם כהוכחה לאפשרות של חיים משותפים עם היהודים, חרף הקשיים. דברים אלה נכונים לגבי מרבית הקשת הפוליטית של הערבים בישראל. אלא שלרוב הם היו נטולי כוח פוליטי, הן בישראל והן בעולם הערבי, והשפעתם על קידום השלום נותרה שולית.

כפי שהציע פרופסור סמי סמוחה במחקריו, ניתן לחלק את הערבים בישראל לארבעה זרמים אידיאולוגיים-פוליטיים. גם ביחסם לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולשלום בין ישראל לעולם הערבי ניתן להצביע על ארבע מגמות בקרבם:

  1. החברים, התומכים והמצביעים למפלגות הציוניות.
  2. המפלגה הדמוקרטית הערבית על חבריה, תומכיה ומצביעיה.
  3. חד"ש, הרשימה המתקדמת לשלום וחלק מן התנועה האסלאמית.
  4. בני הכפר וחלק אחר של התנועה האסלאמית.

למרות שכאמור קיים כיום קונצנזוס מלא בקרב הזרמים והארגונים הללו בשאלת הדרך להשגת השלום באזור והסכמה רחבה על אופיו של הפתרון הרצוי, הרי ישנו שוני בהתפתחות ההיסטורית של העמדות וקיימים הבדלי ניואנסים ביניהן.

הסוגיות על פיהן יובחנו העמדות השונות הן: היחס להקמת מדינה פלסטינית ושאלת הגבולות; מעמד אש"ף; זכות השיבה של הפליטים; המאבק המזויין; העמדה כלפי תהליך השלום הנוכחי.

עמדת הערבים החברים והתומכים במפלגות היהודיות-ציוניות

החברים והמקורבים למפלגות היהודיות לא הציגו מאז קום המדינה ועד אמצע שנות השבעים תכניות ברורות לפתרון הסכסוך בין ישראל לשכנותיה או להסדר בעיית פלסטין, והסתפקו ברטוריקה התומכת בהידברות ישירה עם מדינות ערב כדרך היחידה ליישוב הסכסוך. עד מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הם העדיפו לא להיות מעורבים בנושא אפילו ברמה ההצהרתית. דובריהם התבטאו בנושא בדרך כלל באופן כללי ובלתי מחייב, ללא עקביות או נכונות להשתתף במאבק לקידום השלום. בהתייחסותם לסכסוך בין ישראל ומדינות ערב אימצו אנשי זרם זה בדרך כלל עמדה פרו-ישראלית, ואף הביעו בהזדמנויות רבות נכונות לתרום באופן מעשי לצד הישראל, כדי להדוף את "האיבה הערבית"2.

לאחר מלחמת יום הכיפורים חל בתפיסתם של המשתייכים לזרם זה שינוי משמעותי. הגישה המצדדת בחוסר מעורבות של הערבים בישראל בסכסוך נעלמה, ויותר ויותר הודגש הצורך להגיע לשלום, תוך תמיכה בנסיגת ישראל מהשטחים שנכבשו ב-1967.

במכתב ששלח חבר הכנסת סיף אלדין זועבי מהמערך לידיד ברמאללה כתב: "ישראל הייתה קולעת למטרה וזוכה באהדת העולם לו הייתה מוכנה לוותר על כל האדמות שנכבשו, בתנאי שתזכה תמורת זה בשלום יציב ובר קיימא"3.

על רקע התחזקות האהדה בעולם לאש"ף ולעניין הפלסטיני, החלו אנשי זרם זה להדגיש את חשיבות פתרון הבעיה הפלסטינית וההכרה הישראלית בזכותם של הפלסטינים לישות משלהם, וראו בסוגיה זו את ליבו של הסכסוך בין ישראל למדינות ערב. במאמר שכתב פעיל מפ"ם זאהי אסכנדר באמצע שנות השבעים, נאמר: "עיקרו של הסכסוך הישראלי-ערבי הוא פתרון הבעיה הפלסטינית. בלי לפתור בעיה זו לא יהיה שלום ולא שקט. שלום אמיתי וצודק משמעותו בראש ובראשונה ההכרה בזכותו של העם הערבי הפלסטיני להגדרה עצמית"4. התפתחות זו הייתה מלווה בדרישה מישראל להכרה באש"ף ולניהול משא ומתן עימו כדי לפתור את הבעיה הפלסטינית, בתנאי שהארגון יכיר בישראל ויהיה מוכן לנהל משא ומתן איתה. בראיון עימו אמר נוואף מצאלחה, כיום חבר כנסת ואז מנהל המחלקה הערבית בוועד הפועל של ההסתדרות: "לפי דעתי, על ישראל לנהל משא ומתן עם כל צד פלסטיני בתנאי שהוא מכיר בזכות קיומה של ישראל"5.

לאחר פרוץ מלחמת לבנון ב-1982 שלח סיף אלדין אלזועבי, שלא היה כבר חבר כנסת, מכתב לראש הממשלה דאז, מנחם בגין, בו דרש במפורש לפתוח במשא ומתן עם אש"ף ולדבר ישירות עם ערפאת, באמרו: "אחרי שהוכיח יאסר ערפאת כי הוא האיש היחיד אשר באפשרותו לדבר בשם הפלסטינים, למה אינך מנצל הזדמנות זו?"6. בד בבד שללו התומכים בעמדה זו את המחשבה כי אש"ף מייצג גם את הערבים בישראל, כדברי צברי ח'ורי, פעיל מפ"ם מכפר יאסיף: "האזרחים הערבים רוצים בשילוב מלא ורואים עצמם חלק אינטגרלי מהמדינה… אין זכות לשום גורם שיושב מחוץ לגבולות המדינה לטעון לייצוגם"7.

במקביל, התגבשה הגדרה מחודשת וברורה יותר ל"זכות ההגדרה העצמית" לפלסטינים, וזו הפכה בהדרגה לדרישה להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, לצד מדינת ישראל. בהתייחסו לנושא, אמר וליד צאדק מטייבה במשולש, כיום חבר כנסת וסגן-שר ואז פעיל מרכז במפ"ם: "אנחנו [הערבים בישראל] רוצים ששלום יביא להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל"8. הקמת מדינה כזאת נתפסה כצעד מקביל ומשלים להקמתה של מדינת ישראל. חבר הכנסת עבד אלווהאב דראושה, בהיותו במערך, אמר בראיון: "מדינת ישראל מימשה את זכות העם היהודי במסגרת גבולות 67'. יש בה מקום לעם היהודי שחי כאן וגם לאלה שיבואו, אבל גם אנשי הגדה ורצועת עזה רוצים לממש את זכותם בגבולות 67"9.

כדי להתקדם לקראת פתרון הבעיה הפלסטינית והסכסוך בכללו, תמכו הערבים חברי המפלגות היהודיות-ציוניות במאבק חוקי ללא אלימות ובניהול משא ומתן בין הצדדים. הם שללו כל שימוש באלימות מצד הפלסטינים נגד מטרות ישראליות. בדיון בכנסת אמר חבר הכנסת עבד אלעזיז זועבי ממפ"ם: "בקשר לפעולות חבלה ופעולות נפשעות אחרות… זו גם הזדמנות להוקיע כל מעשה שפל מסוג זה בכל המישורים"10. עמדה זו נתחזקה במשך השנים, תוך הדגשה כי רק מאבק בלתי-אלים ובדרכי שלום יעזור לפלסטינים לפתור את בעייתם. אבראהים סמעאן, חבר המזכירות הארצית של תנועת ר"צ, השיב על שאלה בקשר לעמדתו כלפי השימוש באלימות ובכוח כאמצעי לפתרון הבעיה הפלסטינית במילים אלה: "אני מתנגד מפורשות לכל שימוש בכוח של הפלסטינים, גם למען המטרות הצודקות ביותר. הפלסטינים צריכים להמשיך להיאבק, אבל בשום פנים ואופן לא בשיטות אלימות. כוח לעולם איננו תשובה, אפילו לא לכוח נגדו"11. אנשי זרם זה נמנעים בדרך כלל מהתבטאויות ברורות בשתי סוגיות מרכזיות – זכות המאבק המזויין נגד הכיבוש הישראלי וזכות השיבה המלאה של הפליטים הפלסטינים. הם מתבטאים באופן כללי על הצורך לפתור את בעיית הפליטים פתרון צודק, אך אינם מפרטים.

מאז כינוס ועידת מדריד תומכים אנשי זרם זה בתהליך השלום על כל שלביו12. בתקופת ממשלת הליכוד השמיעו ביקורת על מדיניותה ועמדותיה, ואילו מאז המהפך הפוליטי הם תומכים בזירוז התהליך ובגמישות יתר של ממשלת רבין.

לסיכום, פתרון הסכסוך והבעיה הפלסטינית לפי תפיסתם של הערבים המשתייכים והקרובים למפלגות היהודיות-ציוניות כיום מבוסס על:

  • דרישה להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.
  • דרישה שישראל תכיר באש"ף במקביל להכרת אש"ף בה, ותמיכה בניהול משא ומתן ישיר ביניהם.
  • שלילת השימוש באלימות לצורך קידום הפתרון ודרישה לניהול משא ומתן מדיני.

עמדת החברים והתומכים במפלגה הדמוקרטית-ערבית (מד"ע)

המפלגה הדמוקרטית-ערבית שהוקמה ב-1988, מיד לאחר פרוץ האנתיפאדה, הינה כיום הביטוי הארגוני של זרם הנקרא על ידי סמוחה (1992, 1989) "המסתייגים"13. זרם זה, בגלגוליו השונים, עבר שינויים משמעותיים בקווים האידיאולוגיים המבדילים אותו משאר הזרמים הרווחים בקרב הערבים בישראל, כולל בשאלת הסכסוך ופתרונו14.

מאז היווסדה הציגה מד"ע תפיסה מגובשת בנושא פתרון הסכסוך, הקרובה לתפיסתן של חד"ש והמתקדמת, אך נבדלת מהן בכך שהיא פרגמטית יותר. מפלגה זו מביעה בקביעות את רצונה להצטרף לקואליציה הממשלתית וליטול חלק בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל. בנסיון להשפיע על קידום התהליכים המדיניים, מקיימים ראשי מד"ע קשרים הדוקים עם השלטון המצרי, עם האו"ם וגם עם נציגים אמריקאים, בנוסף לקשר הרצוף שלהם עם הנהגת אש"ף ועם ההנהגה הפלסטינית בשטחים.

מד"ע מציגה עצמה במצעה כמפלגה אשר "דואגת ועושה למען ביטול הכיבוש הישראלי והנסיגה מכל האדמות הערביות אשר נכבשו בכוח בשנת 1967, והקמת המדינה הפלסטינית העצמאית לצד ישראל בגדה וברצועה כולל ירושלים המזרחית"15.

המפלגה רואה באש"ף את נציגו ודוברו היחיד של העם הפלסטיני. כדבר חבר הכנסת עבד אלווהאב דראושה בכנס היסוד של המפלגה: "השלום יבוא דרך משא ומתן ישיר בוועידה בינלאומית בהשתתפות כל הצדדים לסכסוך, כולל אש"ף כנציג לגיטימי יחיד של העם הפלסטיני"16. בעיית הפליטים הפלסטינים תיפתר לפי תפיסתה של מד"ע "בהתאם ללגיטימציה הבינלאומית"17. כאשר הכוונה הכללית היא להחלטות האו"ם, ובמיוחד להחלטה מספר 194, המדברת על זכותם של הפליטים לבחור בין חזרה למולדתם לבין קבלת פיצויים. בתכנית שלום שהציג דראושה בשם מפלגתו (1991) מובעת נכונות לקבל פתרון פחות רדיקלי מהחלטות האו"ם בעניין הפליטים. לפי השקפת מד"ע, במסגרת הסדר שלום, על ישראל לאפשר "איחוד משפחות ופתרון בעיות הומניטריות למספר מוגבל ומוסכם מהפליטים הפלסטינים שיחזרו אליה ויקבלו אזרחות מלאה"18.

ערב ועידת השלום במדריד, ברך הוועד הפועל של מד"ע את הוועידה והביע תקווה "לשלום כולל על פי החלטות האו"ם"19. על עמדה זו חוזרים הדוברים הרשמיים של המפלגה גם ב-1993. דראושה וג'מאל קעוואר ביקרו בארצות הברית ונפגשו עם ממלא-מקום מזכיר האו"ם ועם נציגי המשלחות הערביות לארגון בניסיון להשפיע אל קידום מעורבות האו"ם בתהליך20.

עיקרי גישתה ותפיסתה של מד"ע בשאלת פתרון הסכסוך מסתכמים ב:

  • דרישה מישראל לסגת מהשטחים שכבשה ב-67', תוך מתן זכויות לפלסטינים להקמת מדינה עצמאית בגדה וברצועה ליד ישראל.
  • ראיית אש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני היושב מחוץ לגבולות ישראל.
  • דרישה לפתרון מוגבל ומוסכם של בעיית הפליטים הפלסטינים.
  • רצון להיות שותפה מעשית בתהליכי המשא ומתן וקבלת ההחלטות בישראל.

עמדת החזית הדמוקרטית לשלום ולשיוויון (חד"ש), המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) והרשימה המתקדמת

המפלגה הקומוניסטית (מק"י), שהוקמה ב-1948, החזית הדמוקרטית לשלום ולשיוויון (חד"ש), שהוקמה ב-1977 כארגון-גג הכולל בתוכו את המפלגה הקומוניסטית ונציגי ציבור וארגונים אחרים הפועלים במגזר הערבי, והרשימה המתקדמת לשלום, שהוקמה בתחילת שנות השמונים, הינן בעלות תפיסה זהה בשאלת פתרון הסכסוך והבעיה הפלסטינית. למרות השוני האידיאולוגי ביניהן בנושאים אחרים הן יוצגו כאן בכפיפה אחת. מק"י, שהייתה ועודנה הזרם הפוליטי הבולט בקרב הערבים בישראל, תמכה באופן עקבי בהכרה הדדית ובזכות ההגדרה העצמית של שני העמים היושבים בארץ, בהקמת שתי מדינות בשטח ארץ ישראל-פלסטין לפי החלטת האו"ם 181 ובפתרון הסכסוך בדרך של משא ומתן ולא במלחמה21. מק"י תקפה בקביעות את הקשר בין ישראל למערב ולארצות הברית, וטענה כי ממשלת ישראל איננה מגלה נכונות למשא ומתן ישיר, אשר רק הוא יוכל, לדעתה, להביא את השלום הנכסף22. כבר מבצע סיני ב-1956 ופעולות התגמול של צה"ל נתפסו בעיניה כתוקפנות נגד האומה הערבית וכמכשולים בדרך לשלום. שיתוף הפעולה עם בריטניה וצרפת, המעצמות ה"אימפריאליסטיות" כהגדרתם, זכה לביקורת זועמת מצד הקומוניסטים בישראל. המלחמה במצרים נחשבה בעיניהם לפגיעה בלב ליבה של האומה הערבית ובאיש שסימל יותר מכל את התקווה להתפתחותה ולעתידה. היה מי שהשווה את מבצע סיני לפגיעות ההיסטוריות בתרבות המזרח על ידי גורמים זרים שבאו מחוץ לאזור – שריפת הספרייה בבגדד על ידי הטטארים, ושריפת הספריות באלכסנדריה על ידי הרומאים ובאנדלוסיה על ידי הצרפתים23.

בוועידותיה הראשונות, מאז קום המדינה ועד לוועידה ה-13 שנערכה באביב 1957, חזרה מק"י על ההצהרה כי "מדינת ישראל חייבת להכיר בזכות ההגדרה העצמית עד להיפרדות של העם הערבי הארץ-ישראלי"24. הכוונה הייתה להיפרדות השטחים שנועדו למדינה הערבית על פי החלטת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947 ולהצטרפותם למדינה הערבית המיועדת לקום בחלקה השני של הארץ. מצד שני, אמרה מק"י, על מדינות ערב להכיר במדינת ישראל ולכרות איתה חוזה שלום המושתת על ההכרה בזכויות הלאומיות הצודקות של העם היהודי ושל העם הערבי הפלסטיני, וכן להכיר בזכותה של ישראל לחופש שייט25. בוועידה ה-14 של המפלגה הקומוניסטית ב-1961 הושמט רעיון ההיפרדות, ובהחלטותיה מופיע נוסח כללי של "הכרה מצד ישראל בזכויות הלאומיות הצודקות של העם הערבי הארץ-ישראלי וכתמורה הכרה ערבית במדינת ישראל"26. נראה כי הסיבה לכך הייתה רעיון הפן-ערביות וההערצה לנשיא מצרים נאצר, ששררה באותה תקופה בקרב הערבים, שהאמינו כי בעיית פלסטין תמצא את פתרונה במסגרת כלל-ערבית.

תרמה לשינוי גם הגישה הריאליסטית של מק"י, שהבינה כי הגליל והמשולש הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל27. בוועידה ה-15, לאחר הפילוג והקמת רק"ח, דיברה מק"י על "הסכם הדדי בין הנציגים המוסמכים הישראלים והערבים, אשר יתוו במשותף את גבולות הקבע המוסכמים… בהתאם לזכות ההגדרה העצמית של שני העמים". בהחלטות אותה ועידה אף מובעת הסתייגות ברורה מדרכו של אש"ף "בשל תכניותיו ההרפתקניות השוללות את השלום ומסוכנות לעמים הערביים"28. ואילו הפלג הפורש שהקים את רק"ח, גרס כי "יש לתת לערביי ארץ ישראל זכות התארגנות כראות עיניהם, כמדינה עצמאית על פי החלטת האו"ם מ-1947, כביטוי לזכותם להגדרה עצמית או בצורה אחרת"29. למרות הפילוג, לא חזרה רק"ח לדבר על גבולות החלוקה, והצעותיה בדבר פתרון הסכסוך דומות לאלו של הוועידה ה-14, בה הייתה המפלגה מאוחדת.

מיד לאחר סיום קרבות מלחמת ששת הימים ב-1967 וכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, הגישו חברי המפלגה הקומוניסטית בכנסת הצעה לנסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמה, ולאחריה הסדר שלום אשר יבטיח קיומן של מדינות האזור, כולל ישראל. בדיון שהיה בכנסת לאחר המלחמה הגיש חבר הכנסת דאז אמיל חביבי הצעת החלטה בשמה של רק"ח, בה נאמר: "הכנסת מחליטה כי על הממשלה לצוות על פינוי מידי של כל השטחים שנכבשו מאז ה-5 ביוני 1967, כי נסיגה זו בכוחה למנוע התלקחות מחודשת ולפתוח דרך להסדר שלום צודק של הבעיות מהסכסוך הישראלי-ערבי"30.

מאותה תקופה החלה המפלגה הקומוניסטית לאזכר דרך קבע את החלטת מועצת הבטחון 242 ולדרוש מממשלת ישראל לממש אותה. בהחלטות הוועידה ה-16 של המפלגה ב-1969 נאמר:

הוועידה ה-16 רואה כי החובה החשובה ביותר אשר עומדת בפני כוחות השלום

והאחריות הלאומית בישראל, היא השקעת המאמצים בכיוון מניעת התלקחות

מלחמה מחדש והשקעת כל מאמץ כדי לאלץ את ממשלת ישראל להסכים

לביצוע החלטת מועצת הבטחון מה-22 לנובמבר 67'31.

מאז יוני 1967 ועד אמצע שנות השבעים קשה למצוא דרישה מפורשת מצד מק"י או חבריה להקמת מדינה פלסטינית. זאת למרות שקראה למדינות ערב להכיר במדינת ישראל ודרשה מישראל להכיר "בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים"32. המלחמה ב-1973, עליית קרנו של אש"ף בזירה הבינלאומית, כולל נאומו של ערפאת בעצרת הכללית של האו"ם (1974) והכרת ברית המועצות באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני, גרמו לתזוזה משמעותית בתפיסתם של רק"ח ואנשיה, שעיקרה היה דרישה מפורשת להקמת מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל. דרישה גלויה ראשונה כזאת מפי איש המפלגה הקומוניסטית נשמעה ב-1974 בעת דיון בכנסת, בו אמר חבר הכנסת תופיק זיאד: "האפשרות היחידה להשגת שלום באזורנו היא נסיגה מלאה מהשטחים הכבושים והכרה בזכויותיהם הלגיטימיות של כל עמי האזור, בכללם עם ישראל והעם הערבי הפלסטיני. באזורנו יש מקום גם למדינת ישראל, גם למדינה הירדנית וגם למדינה הערבית הפלסטינית"33.

עמדה זו, התומכת בהקמת מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל בגבולות 1967, כחלק מהסדר כולל במזרח התיכון, ממשיכה לאפיין את המפלגה הקומוניסטית ואת חד"ש עד היום. לפי השקפתן, הקמת מדינה לפלסטינים תפתור את שורש הסכסוך במזרח התיכון, דבר שיבטיח לישראל את הבטחון הנחוץ לה.

השינוי בתפיסתה של רק"ח בנושא פתרון הבעיה הפלסטינית כלל גם שינוי משמעותי בגישתה כלפי אש"ף. עד אז התעלמה רק"ח משאלה זו, אך לאחר המלחמה ב-1973 הופיעה בכתובים אמירה מפורשת הרואה באש"ף "נציג לגיטימי יחיד של העם הפלסטיני". סביר להניח כי השינוי בעמדת ברית המועצות לשעבר לגבי אש"ף וההכרה בו כנציגו של העם הפלסטיני היא שהביאה את רק"ח לשינוי תפיסתה בנדון. בדיון בכנסת על כינוס מועצת הבטחון שדנה על הבעיה הפלסטינית, אמר חבר הכנסת תופיק טובי: "מדיניות המתכחשת לעם הפלסטיני ולנציגו המוכר – ארגון השחרור הפלסטיני, אשר מטיפים לה חברי הממשלה והליכוד – היא מדיניות בת-יענה ותוצאותיה מלאות יסורים"34. בוועידתה ה-18 באוגוסט 1976 הכריזה מק"י במפורש כי "הוכח בעליל כי ארגון השחרור הפלשתינאי הוא נציגותו הלגיטימית הבלעדית של העם הערבי הפלשתינאי"35. גם תפיסה זו שרירה בעמדת מק"י, חד"ש והמתקדמת עד היום.

חברי זרם זה הביעו לא פעם את התנגדותם לפעולות טרור נגד אזרחים. הם תארו אותם כ"מעשי חבלה" ו"פשעים" שיש לגנותם ולחדול מהם. נוסף לכך, מעשים אלו נתפסו בעיניהם כמזיקים למאמצי השכנת השלום. בדיון בכנסת (1968) על הודעת ראש הממשלה דאז לוי אשכול על פעולות צה"ל נגד ריכוזי הפדאיון בגזרת כראמה ובאזור ים המלח, אמר חבר הכנסת טובי: "משוכנעים אנו שלא בפעולות חבלה ימצא העם הערבי פלסטיני את הדרך לפתרון בעיותיו. אנו מתנגדים לכך שקורבנות חפים מפשע נופלים"36. בשלבים יותר מאוחרים ניתן למצוא בספרות שהפיצו רק"ח וחד"ש ואף המתקדמת הפרדה ברורה בין פעולות אלימות נגד אזרחים לבין פעולות נגד מטרות צבאיות ישראליות שביצעו הפלסטינים. הפעולות מהסוג הראשון נשללו בתוקף על ידם, כדברי חבר הכנסת מיעארי: "אני מגנה כל תופעה של טרור של הצד הערבי ושל הצד הישראלי. אני לא חד צדדי. אני יודע שלכל הטרור הזה יושם קץ כשיהיה שלום לאחר שתהיה הכרה הדדית"37. הגינוי לשני הצדדים בכריכה אחת אינו מקרי והוא מאפיין קבוע בהתבטאויותיהם של אנשי זרם זה. לאחר רצח רס"ר נסים טולדנו מלוד בדצמבר 1992, אמר חבר הכנסת זיאד בכנסת: "רצח של בן-אדם הוא פשע מתועב, ולא חשוב מה הוא הדחף. מבחינה אחרת יש לראות בכך סימפטום, אחד מהרבה סימפטומים, של העדר השלום ושל כל המצב המסובך בסכסוך הישראלי-פלסטיני"38.

לעומת זאת, תמכו אנשי זרם זה במאבקם של הפלסטינים בכיבוש הישראלי39 ואף רמזו בהזדמנויות רבות כי זכותם של הפלסטינים להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותם, כולל המאבק המזויין, כדי להיפטר מהכיבוש. בכנס הזדהות של ראשי המועצות המקומיות הערביות עם ראשי העיריות מן השטחים בסאם שקעה וכרים ח'לף, אחרי נסיון ההתנקשות בחייהם בשנת 1980, אמר חבר הכנסת זיאד: "מי שלא רוצה להיהרג בחברון שלא יכפה עצמו על החברונים. לכל עם הנמצא תחת עול כיבוש הזכות לפעול נגדו, והוא בוחר את השיטות"40. בהזדמנות אחרת אמר עורך דין כאמל דאהר, פעיל מרכזי בתנועה המתקדמת: "בני העם שלנו שחיים בגדה או בעזה עתידם הפוליטי עוד לא הוכרע, הם נלחמים עליו. אני מאמין שלפלסטיני שחי שם יש הזכות לנהל את מאבקו, אפילו מאבק מזויין. שם ישראל היא כוח כובש"41. ואכן, אנשי זרם זה שוללים פעולות נגד אזרחים משני הצדדים, ומצדדים בפעולות של הפלסטינים נגד מטרות צבאיות ישראליות במטרה להיפטר מהכיבוש. הם מאמצים עמדה ברורה בבואם לדון בבעיית הפליטים הפלסטינים שיצאו את גבולות הארץ כתוצאה ממלחמת 1948. שאלה זו נראית בעיניהם כבעיה מרכזית שיש לפותרה במסגרת פתרון כולל לסכסוך. הפתרון שהם מציעים הוא זכותם של הפליטים לבחור בין "חזרה לקבלת פיצויים" תוך הסתמכות על החלטות האו"ם. בוועידה ה-17 של המפלגה הקומוניסטית אמר אמיל תומא, פעיל מרכזי במפלגה:

מפלגתנו רואה זה מכבר כי הדרך המובילה אל השלום אשר יכלול את הכרת

המדינות הערביות בזכות קיומה של ישראל ריבונית, היא בהכרת ישראל

בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, וקודם כל בזכות הפליטים הערביים

לבחור בין שיבה למולדתם לבין קבלת פיצויים בהתאם להחלטות האו"ם"42.

התנועה המתקדמת לשלום, שהוקמה ב-1984 בראשות עורך הדין מחמד מיעארי, תומכת אף היא בפתרון לשאלה הפלסטינית בדרך של הקמת מדינה לצד מדינת ישראל. גם בקשר לבעיית הפליטים דומה עמדתה לזו של מק"י. במצע הרשימה המתקדמת לבחירות לכנסת ה-11 נאמר: "פתרון שאלת הפליטים הפלסטינים במסגרת פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי בהתאם להחלטות האו"ם אשר קוראת לזכות החזרה או קבלת פיצויים"43.

לסיכום, עמדתן של רק"ח (היום מק"י), חד"ש והמתקדמת בשאלת פתרון הסכסוך והבעיה הפלסטינית במיוחד, מבוססת על התביעות להלן:

  • דרישה מישראל לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת יוני 1967.
  • הקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה. מק"י "רואה באוטונומיה לפרק זמן מוגדר שלב מעבר אפשרי בדרך למימוש זכותו של העם הפלסטיני לעצמאות מדינית בצד ישראל"44.
  • פתרון הסכסוך יהיה בדרכי שלום תוך משא ומתן בין הצדדים.
  • הכרה באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני.
  • גינוי פעולות אלימות נגד אזרחים משני הצדדים ותמיכה בזכותו של העם הפלסטיני להיאבק בכיבוש גם על ידי מאבק מזויין נגד כוחות הבטחון הישראליים.
  • תמיכה ביישום החלטות האו"ם לגבי בעיית הפליטים – החזרתם או מתן פיצויים45.

 

 

עמדת הזרם הרדיקלי החילוני

פתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים על פי הזרם הרדיקלי, שבשנות החמישים והשישים יוצג על ידי תנועת "אלארד", מובא בשני נוסחים סותרים במסמכיה הרשמיים של תנועה זו. בתקנון "אלארד" נאמר:

מציאת פתרון צודק לבעיה הפלסטינית, תוך ראייתה כיחידה בלתי ניתנת

לחלוקה, בהתאם לרצונו של העם הערבי הפלסטיני, העונה על השאיפות

והאינטרסים שלו, והמחזיר לו את קיומו המדיני, מבטיח לו את זכויותיו

המלאות והחוקיות והרואה אותו כבעל הזכות הראשון לקבוע את גורלו

בעצמו, במסגרת השאיפות העליונות של האומה הערבית46.

לעומת זאת, בתזכיר ששלחה "אלארד" לאו"ם, היא דורשת "הסכמה מצד מדינת ישראל לקבלת החלטת האו"ם מיום 29.11.47 בדבר חלוקת ארץ ישראל, פתרון צודק המבטיח את האינטרסים של התושבים היהודים והערבים ומקיים יציבות ושלום במזרח התיכון"47.

צברי ג'ריס, ממייסדי התנועה, שפרסם ספר ראשון על הערבים בישראל ב-1966, כתב גרסה משלו לסכסוך ופתרונו. לדבריו, נצחונם של היהודים ב-1948 סימא את עיניהם ומנע מהם להבין את השינויים שחלו מאז בעולם הערבי. לדעתו, המנהיגות הערבית שבגדה בעמה חוסלה כמעט כליל ו"במקומה הופיעה על הבמה מנהיגות צעירה, דינמית, והעיקר – פיקחית יותר, שהביאה לקץ השפעת האימפריאליזם המערבי באזור… ופתחה את הדלתות לרווחה בפני כוחות הקידמה והיצירה"48. תחת שלטונם של המנהיגים החדשים חלו גם שינויים מרחיקי לכת בשטחי החינוך, הבריאות, התעשיה והמדע, כוחם של הערבים במדיניות העולמית גבר, ולדעת ג'ריס גם מבחינה צבאית לא תוכל ישראל לעמוד לנצח מול העולם הערבי מרובה האוכלוסין והמשאבים. מנהיגי ישראל היו צריכים, על פי ג'ריס, לנסות להידבר עם מנהיגות חדשה זו, אולם במקום זאת עשו דווקא מאמץ לבלמה ולתמוך בכוחות הריאקציוניים ביותר בעולם הערבי. מסקנתו היא, איפוא, כי "מבלי להבין את המתרחש בעולם הערבי, להשתחרר מדעות קדומות ולהתכונן לוויתורים הדדיים, לא יכון שלום ישראלי-ערבי"49. חברו לתנועת "אלארד", צלאח בראנסי, אמר כבר ב-1963 כי פתרון הסכסוך אפשרי רק בשני תנאים: הקמת מדינה פלסטינית ויצירת פדרציה בין ישראל למדינות ערב. רק כך תהפוך ישראל לחלק אורגני מן המזרח התיכון, לדעתו50.

בשאלת הפליטים לא דיברה "אלארד" מפורשות על שיבת כולם לארץ. בראנסי אמר כי יש להניח לפליטים לבחור בין שיבה לפיצויים51.

תנועת "אלארד" הפסיקה את פעילותה לאחר שנכשלה באמצע שנות השישים בנסיונה להקים מפלגה, הוצאה מחוץ לחוק וראשיה נעצרו וחלקם עזב את הארץ.

בתחילת שנות השבעים הוקמה תנועת "בני הכפר", תנועה לאומית פלסטינית-מרקסיסטית, ביוזמת סטודנטים באוניברסיטאות. תנועה זו החלה את דרכה במטרה להעמיק את השייכות הפלסטינית אצל הערבים בישראל, תוך הטפה להקמת מדינה דמוקרטית חילונית בכל שטח פלסטין המנדטורית ושלילת עצם קיומה של מדינת ישראל. מבחינות אחדות ממשיכים "בני הכפר" את דרכה של "אלארד", אף כי יש שוני אידיאולוגי ביניהן. אנשי "בני הכפר" שוללים את הפעילות הפרלמנטרית כאמצעי לקידום ענייניהם של הערבים בישראל או למאבק על פתרון השאלה הפלסטינית. חברות בכנסת היא בעיניהם הכרה בחוקיות "הישות הציונית" בה הם אינם מכירים. הם מתעלמים לרוב מנושאים הקשורים לחיי היומיום של האוכלוסייה הערבית ומתרכזים בפתרון הכולל, שהוא לדעתם הקמת מדינה חילונית דמוקרטית על כל שטח פלסטין. בשל תפיסתם כי יש להקים חברה חדשה, לא מצאו עניין במאבק לשוויון בתוך ישראל והעמידו את המאבק לקידום יצירת חברה זו והקמת המדינה החילונית בראש סדר העדיפויות.

תנועת "בני הכפר" דחתה בתחילת דרכה כל אפשרות לפשרה בין ישראל לפלסטינים. עמדה זו קיבלה ביטוי באימרה: "המאבק באזורנו אינו על גבולות, אלא על קיום"52. אבראהים נסאר, אחד הפעילים המרכזיים בתנועת "בני הכפר", אמר: "איננו מכירים בקיום הציוני וסיסמתנו היא מדינה דמוקרטית בכל פלסטין"53.

התנועה דחתה באופן מתמשך ועקבי את קבלת החלטות מועצת הבטחון 242 ו-338, הקוראות לנסיגת ישראל מן השטחים ולהכרה בריבונות כל מדינות האזור כולל ישראל. בגילוי דעת של ועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה ב-1979, כאשר נשלט על ידי "התנועה הלאומית המתקדמת", הזרוע הארגונית של בני הכפר באוניברסיטאות, נאמר: "אנו דוחים את החלטות האו"ם 242 ו-338 כיסוד לפתרון הבעיה הפלסטינית"54.

בתחילת שנות השמונים, ובמיוחד לאחר מלחמת לבנון, גילו "בני הכפר" התנגדות נמרצת לצעדי אש"ף בהנהגת ערפאת, כמו ביקורו הראשון של ערפאת במצרים, הסכם עמאן וצעדים אחרים שתוארו על ידם כהתקרבות לישראל. באחד מבטאוניהם נכתב:

אנו מגנים את צעדי הימין הפלסטיני ונסיגתו מהחלטות המועצה הלאומית הפלסטינית בכינוס ה-16 ותמיכתו בהצעות ההסדר הפשרניות… אנו מגנים את סמל הימין, ערפאת, ורואים בביקורו בקהיר חריגה מהחלטות המועצה הלאומית55.

שינוי מעניין שהחל להסתמן בתפיסתה של "בני הכפר" הוא גישתה ל"פתרון ביניים". במסמך

מ-1983 נאמר: "אנו מביעים בזה את נכונותנו לעשות להבטחת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני לשיבה ולקביעת גורלו במולדתו כולל הקמת מדינתו הפלסטינית על כל חלקה שתשוחרר מהאדמה הפלסטינית"56.

השינוי המשמעותי חל בשנים האחרונות, ובמיוחד אחרי ועידת אלג'יר ב-1988, בה הכיר אש"ף למעשה בישראל. צעד זה לא גונה על ידי "בני הכפר". יתר על כן, הפתרון שהוכרז כקביל על אש"ף אומץ על ידם במפורש, אם כי כשלב בדרך לקראת הגשמת חזונם הסופי. השינוי שחל בעמדותיהם קשור, איפוא, בשינוי שחל באש"ף, ובמיוחד ב"חזית העממית" של ג'ורג' חבש, המשמשת השראה ל"בני הכפר". רג'א אגבריה מאום אלפחם, מזכ"ל תנועת "בני הכפר", אמר:

אנו תומכים בכל החלטות המועצה הלאומית הפלסטינית. אנו תומכים בכינון שתי מדינות לשני העמים, זו עמדתנו במשך שנים, אנו קוראים לזה פתרון ביניים, הפתרון הסופי לדעתנו יתבסס על שכנוע כל הנוגע בדבר, כי יש לאחד

את הארץ כמדינה אחת חילונית, סוציאליסטית ושיוויונית57.

יש לשים לב כי פתרון הביניים עליו דיברו "בני הכפר" בעבר לא הגדיר גבולות או תחומים, ואילו פתרון הביניים אותו מזכיר אגבריה כיום כפוף להחלטות המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר, אשר כללה דברים מפורשים בדבר ההכרה בישראל ובהחלטות 242 ו-338, היינו – גבולות 1967. זהו, איפוא, שינוי משמעותי אצל "בני הכפר". עדות נוספת לשינוי שעברה תנועה זו מהווה גם העובדה כי היא שוללת את האפשרות של הכנסת האנתיפאדה לתחומי הקו הירוק. אנשיה רואים באנתיפאדה הפלסטינית מאבק שצריך להתנהל בגדה המערבית וברצועת עזה, וסבורים כי תפקידם של הערבים בישראל שונה מזה של הפלסטינים בשטחים. "ההמונים הפלסטינים בפנים הקו הירוק, בגלל מעמדם המיוחד, יוכיחו כי הם יכולים לשחק תפקיד מיוחד… הצורך בהגברת הפעילות לא צריך להשכיח זאת מאיתנו. תחומי המטרה הפוליטית של האנתיפאדה הם בגבולות הגדה והרצועה"58.

"בני הכפר" דורשים מהערבים בישראל להגביר את "הפעילות הפוליטית המנחה והמאורגנת, אשר מתחילה בכרוז ומסתיימת בשביתה הכללית, אשר מהווים כלי לחץ בתוך ישראל על השליטים ויכולים להשפיע על ההמונים היהודיים"59.

אש"ף נתפס על ידי "בני הכפר", מתחילת דרכם, כגוף המייצג את כל הפלסטינים, כולל את הערבים בישראל. זאת אף כי התנועה עצמה קרובה בתפיסותיה לארגוני "חזית הסירוב" יותר מאשר לזרם המרכזי באש"ף. עיסא קיסר, סטודנט באוניברסיטת תל אביב פעיל ב"תנועה הלאומית המתקדמת", אמר: "אש"ף הוא נציג כל הפלסטינים לכן הוא גם הנציג שלי"60. תפיסה זו המשיכה ללוות את "בני הכפר" בשלבים יותר מאוחרים. במצע הסטודנטים של התנועה נאמר: "העם הערבי הפלסטיני בכל מקומות הימצאו מיוצג על ידי מנהיגו הלגיטימי אש"ף"61.

בשאלת הפליטים הפלסטינים עמדתם של "בני הכפר" חד-משמעית: יש להחזיר את הפליטים לתחומי ישראל בלי השהייה ומיד. בשאלת הדרך הטובה ביותר לקידום פתרון הבעיה הפלסטינית, "בני הכפר" סבורים כי ההסדר יושג רק לאחר שיהיה "איזון אסטרטגי-צבאי" בין הפלסטינים ומדינות ערב מצד אחד, לבין ישראל מצד שני. במאמר מערכת ב"אלראיה", בטאון "בני הכפר" (שנסגר בינתיים על ידי שלטונות ישראל) נאמר: "נסיון של ארבעים שנים מוכיח כי המאבק הפלסטיני והערבי להשגת שיווי משקל אסטרטגי כולל… הוא הדרך היחידה שתבטיח את החזרת הזכויות של העם הפלסטיני והקמת מדינתו על אדמת הלאום"62.

תנועת "בני הכפר" מתנגדת נמרצות לתהליך ה"ישראליזציה" של הערבים בישראל, ולאחרונה מאשימה את חד"ש ומד"ע בכך ש"תמיכתן בממשלת רבין סותמת את הגולל על התקווה ששתי תנועות אלה תחזורנה לעמדות היסוד הלאומיות אותן מאמץ הציבור שלנו באופן כללי"63.

עיקרי תפיסתה של "בני הכפר" בשאלת פתרון הסכסוך והבעיה הפלסטינית מסתכמים ב:

  • דרישה להקמת מדינה פלסטינית "על כל שטח שישוחרר", כפתרון ביניים שיביא אחריו הקמת מדינה חילונית-דמוקרטית לכל האזרחים על שטח פלסטין המנדטורית כולה.
  • ראיית אש"ף כנציגו של העם הפלסטיני כולל הפלסטינים אזרחי ישראל.
  • תמיכה בהחזרת הפליטים הפלסטינים למולדתם ללא הגבלה כלשהי.

 

תפיסת השלום של התנועה האסלאמית בישראל

התנועה האסלאמית בישראל הוקמה בשלהי שנות השמונים ועוררה תשומת לב גדולה לאחר נצחונה בבחירות המוניציפליות שנערכו ב-1989, כאשר זכתה בראשות המועצה בחמישה ישובים ערבים. בשאלת פתרון הסכסוך והבעיה הפלסטינית ניתן להבחין בספרות שמפיצה התנועה בשתי תפיסות או זרמים. תפיסת הזרם האחד קרובה לעמדת חד"ש והמתקדמת ומייצג אותה שיח' עבדאללה נימר דרויש, מייסדה ומנהיגה של התנועה. השיח' דרויש הביע בהזדמנויות רבות את הכרתו והכרת תנועתו במדינת ישראל ובזכותה להתקיים. דרויש אף הציע לפלסטינים הכרה במדינת ישראל תמורת הכרה בזכותם להקמת מדינה משלהם. באחד מן הראיונות הרבים שערכה איתו העתונות הישראלית, אמר: "אני מציע את עקרון ההכרה ההדדית, הכרה ישראלית בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, הכוללת כמובן מאליו את הזכות להקים מדינה פלסטינית, והכרה פלסטינית בזכותה של ישראל להתקיים בשלום"64.

בירחון התנועה הציג השיח' אותה עמדה, תוך הדגשת הצורך בהכרה הדדית ובפשרה ותיאר צעד כזה כפתרון "החכם והתרבותי" שיחסוך שפיכות דמים והרג65. על פי תפיסתה של התנועה האסלאמית, הבעיה הפלסטינית היא נושא כלל אסלאמי ופתרונה קשור בכל העולם המוסלמי, כלומר המדינות המוסלמיות כולן צריכות להשתתף בפתרון הבעיה בהסכמת הפלסטינים, אשר אף צריכים ליזום את מעורבותן של המדינות המוסלמיות בעניין66. יש כאן עמדה פרדוכסלית הנובעת מן התנאים המיוחדים בהם פועלת התנועה האסלאמית בישראל67. עמדת התנועה בשאלת פתרון הסכסוך מושתתת על ההנחה שישראל כישות נפרדת תמשיך להתקיים בעתיד. נקודת מוצא זו אינה חוסכת מהזרמים בתוך התנועה התמודדות ומחלוקות סביב קביעת גבולות ההסדר בין ישראל למדינה הפלסטינית שתקום, ובעיקר האם מדינה זו תכלול גם את הגליל והמשולש או שאזורים אלה ימשיכו להיות חלק ממדינת ישראל. זרם אחד בתנועה האסלאמית, בראשית השיח' דרויש, מאמץ עמדה זהה לעמדתם של רוב הערבים ורוב הזרמים הפוליטיים הפעילים בקרבם, אשר נחשבת לאחת משתי נקודות הקונצנזוס הקיימות כיום בקרב הערבים בישראל (השלום והשוויון). הוא דורש הקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה לצד מדינת ישראל68.  בהזדמנויות רבות הדגיש השיח' דרויש כי לשני העמים, הפלסטיני והיהודי, חלומות לבניית מדינה גדולה "מהנהר עד לים", אך לדידו חלומות אלו נתקלים בעובדות בסיסיות שקשה לשנותן, לכן יש צורך בהתפשרות, שעיקרה הכרה הדדית והסכמה על זכותו של כל עם לחיות במדינה משלו. לדבריו:

יש דרך אחת להכיר בזכות הלגיטימית של העם האחר, שאם הוא יסבול גם אתה תסבול. למנהיגות הערבית ולמנהיגות היהודית יש חלומות, אבל צריך לחיות במציאות. אלוהים גזר על שני העמים לחיות ביחד. ליהודים יש

מדינה עצמאית, גם הפלסטינים זכאים למדינה משלם ויש להקים אותה בגדה וברצועה. בין שתי המדינות השכנות יהיה הסכם שלום, ואחרי כל הסבל אני מאמין ששני הצדדים יכבדו את ההסכם69.

השיח' דרויש סבור שעל מנת להגיע להסכם יש צורך שישראל תיזום הכרה "בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית והקמת מדינה פלסטינית עצמאית", דבר זה חשוב למען "שכנוע העולם הערבי המוסלמי שישראל באמת רוצה לחיות בשלום באזור"70.

במסגרת הסכם השלום, דורש השיח' דרויש כי ירושלים תהיה בירתן של שתי המדינות, ישראל ופלסטין, אך אינו מבהיר באופן ברור את פרטיה של דרישה זו. הוא אינו מבהיר האם יש צורך לחלק את ירושלים מחדש או שניתן להגיע להסדר בו אין צורך לחלקה והיא בכל זאת תשמש בירתן של שתי המדינות. לדבריו: "שלום צריך להיות בנוי על כללים צודקים. הקמת מדינה פלסטינית שירושלים בירתה כמו שתמשיך להיות בירת מדינת ישראל". ההסדר, לפי השיח', יושג דרך ועידה בינלאומית בהשתתפות נציגי ישראל ואש"ף71. הוא דוחה טיעונים המושמעים לעתים קרובות כאילו הערבים מאיימים "לזרוק את היהודים לים", ואף מביע חשש דומה מן הצד הפלסטיני. לדבריו, כל רצונם של הפלסטינים הוא להיות בטוחים במדינתם. בהקשר זה אמר: "אנחנו לא רוצים לזרוק את היהודים לים, אבל רוצים להיות בטוחים כי אותנו לא ירצו לזרוק למדבר. בוא נבחן את הפלסטיני וניתן לו זכויות, ואז נראה אם גם הקיצוני יישאר קיצוני"72.

אשר לבעיית הפליטים הפלסטינים התבטאו דוברי התנועה האסלאמית כי במסגרת הסדר שלום יש לאפשר לאלה מהם שיצאו את הארץ ב-1948 לחזור לאדמתם ולכפריהם. שיבה זו נתפסת על ידי התנועה האסלאמית כזכות בסיסית של הפלסטינים שיש לממשה. שיח' כמאל ח'טיב מכפר כנא אמר בראיון: "אנחנו צריכים לקבל את כל הזכויות שמגיעות לנו, כולל זכות שיבה של הפליטים אל המקומות שגרו בהם לפני 48', זאת זכותם לחזור אל ארץ מולדתם"73. ומיהו הפרטנר למשא ומתן? השיח' דרויש סבור כי האפשרות היחידה להגיע להסדר היא משא ומתן עם הפלסטינים בהנהגת אש"ף ודוחה את פתרון הסכסוך והבעיה הפלסטינית במסגרת משא ומתן בין ישראל ומדינות ערב ללא שיתוף הפלסטינים ואש"ף: "צריך לשבת עם כולם. למה מפחידים את העם היהודי מאש"ף ולמה מפחידים אותו שכל ערבי הוא טרוריסט? דיברנו הרבה על אופציה ירדנית, אופציה סורית ואופציה מרוקנית. יש רק אופציה פלסטינית, חוסיין לא ייתן שום דבר. המפגש האמיתי הוא יהודים-פלסטינים"74.

לעומת השיח' דרויש, ישנו בתנועה האסלאמית זרם נוקשה יותר. אנשיו סבורים כי אין להיכנס למשא ומתן בין הפלסטינים לישראלי בלי שישראל תודיע בפומבי על הכרתה בזכותו של העם הפלסטיני להקמת מדינה משלו. בראיון עם שיח' אבראהים צרצור מכפר קאסם, אמר: "ישראל צריכה להכיר בזכותם של הערבים הפלסטינים למדינה עצמאית. בעניין זה אני לא מוכן לשום פשרה. אני לא מוכן לשום משא ומתן לפני שההנהגה הישראלית תכיר בזה. אני לא חושב שעל המנהיגות הפלסטינית להיכנס עימה למשא ומתן. עד שישראל תכיר בכך, זכותו של העם הפלסטיני להמשיך במאבק הלגיטימי, האנתיפאדה"75. הוא אף מציג עמדה נוקשה מזו של הזרם הראשון בעניין גבולות ההסדר בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית שתקום. ההסדר העדיף בעיניו הוא על פי גבולות תכנית החלוקה מ-1947. הגבולות הללו ייקבעו במשא ומתן שיתחיל לאחר שתכיר ישראל בזכותו של העם הפלסטיני להקמת מדינה משלו. אך השיח' צרצור מבהיר כי הוא חולק על תפיסתו של הזרם הנוקשה בתנועת "ההתנגדות האסלאמית" חמאס בגדה וברצועה, הסבור כי יש להקים מדינה אסלאמית בכל שטח פלסטין המנדטורית. באותו ראיון אמר: "בחמאס יש כמה פלגים, פלג אחד רוצה בפלסטין השלמה, מהים ועד הנהר… אני קרוב יותר בדעותי לפלג האחר, הרציונלי יותר, המוכן לפתור את הבעיה במסגרת הגבולות הקיימים"76.

התנועה האסלאמית על כל זרמיה איננה תומכת במתכונתו של תהליך השלום הנוכחי וסבורה כי "נוסחת מדריד" לא תביא את השלום. עוד לפני כינוס ועידת מדריד הזהירו בטאוניה מפני מה שראו כ"מלכודת", תקפו את הסתמכות היתר על ארצות הברית, "השטן הגדול", והתקיפו את המשלחת הפלסטינית אשר לדעתם איננה מייצגת את העם הפלסטיני על כל חלקיו77. הוועידה עצמה תוארה כ"דרמה של מכירת המולדת" והושוותה לוועידת גרנדה שנערכה לפני חמש מאות שנה והעבירה את השלטון על העיר הספרדית מידי המוסלמים לנוצרים78.

לאחר גירוש אנשי החמאס בדצמבר 1992, נקטה התנועה קו תקיף של התנגדות לחזרת הפלסטינים לשיחות השלום, עד שיוחזרו המגורשים. הבטאון "צות אלחק ואלחריה" פרסם מכתב גלוי ליאסר ערפאת, בו דרש לא לחזור לשיחות, כי "כבוד עמנו מעל לכל שיקול"79. לאחר הטלת הסגר על השטחים ערכה התנועה האסלאמית הפגנה בנצרת נגד הגירוש ונגד הסגר ושללה שוב את המשך שיחות השלום80. בגילוי דעת שפרסמה לקראת ההפגנה, הסבירו אנשיה את עמדתם בפירוט ותיארו את היציאה לוושינגטון כ"כניעה סופית לרצונה של אמריקה ולשאיפות הכיבוש"81.

תפיסתה של התנועה האסלאמית בשאלת פתרון הסכסוך והבעיה הפלסטינית מסתכמת בנקודות הבאות:

  • זרם אחד בתנועה מכיר בקיומה של ישראל כעובדה ודורש שישראל תכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה משלהם. זרם אחר מתנגד לכל משא ומתן עם ישראל עד שתכיר בזכות הפלסטינים למדינה משלהם ואינו מתחייב על גבולות 67'.
  • ההסדר צריך לכלול ניהול משא ומתן עם אש"ף כנציגו של העם הפלסטיני.
  • התנועה שוללת את תהליך השלום במתכונתו הנוכחית ואת חסות ארצות הברית לשיחות.
  • דורשת את החזרת הפליטים הפלסטינים למולדתם.

תפקידם של הערבים בישראל בהשגת השלום

בפברואר 1949 יצאה משלחת של חברי כנסת לרחובות כדי לבשר לחיים וייצמן על בחירתו לנשיא הראשון של מדינת ישראל. בין חברי המשלחת היה סיף אלדין זועבי, שנבחר לכנסת הראשונה מטעם "הרשימה הדמוקרטית של נצרת", אשר בלט בין הנוכחים בכפיה ובעקאל שעל ראשו. הנשיא המיועד וייצמן לחץ את ידו בחום ופרש עימו הצידה. כשהיו לבדם, פנה וייצמן לזועבי ואמר לו בקול רוטט:

כבר הגשמתי את כל מאוויי בחיי ונשארה לי רק שאיפה אחת – שאזכה לראות

את השלום בין יהודים לערבים באזורנו. אני רואה בכם גשר לשלום הזה,

אנא השקיעו את כל המאמצים האפשריים למענו82.

יתכן שאז נטבע המונח "גשר לשלום" שהערבים בישראל השתמשו בו אחר כך פעמים אין ספור בתארם את מצבם המיוחד ואת האפשרות שיהוו חוליה מקשרת בין ישראל לעולם הערבי.

לאחר שנים ארוכות של פעילות ציבורית, כשנשאל סיף אלדין זועבי בראיון עתונאי ב-1965, מה מקומם של הערבים בישראל בתהליך השלום, ענה בייאוש:

אנחנו אפס. כלום. אף אחד לא מתייעץ איתנו בענייני מדיניות חוץ. אנחנו צריכים להיות גשר לשלום, צריכים לצעוק כל היום שלום! שלום! צריכים לחתום על פטיציות. אבל אף אחד בראש המדינה לא רוצה להתייעץ איתנו

בשאלות הללו, לכן אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר. לו זה היה אחרת, יתכן שערביי ישראל היו תורמים לכך83.

אכן, בחינת התקופה שחלפה מאז מראה כי לערבים בישראל לא היה כל תפקיד משמעותי בהתפתחות היחסים בין ישראל למדינות ערב, ואף לא בהפשרת היחסים בין ישראל לפלסטינים. מעמדם השולי בקרב שני הצדדים הותיר את המושג "גשר לשלום" כביטוי ריק מתוכן. אך  עובדה זו לא הפריעה למנהיגים ולבני העם הפשוט לדבר על השלום המיוחל, לצפות ולקוות שיגיע ולדבוק באמונה כי כאשר יתממש, יבוא גם הפתרון לכל מצוקותיהם כאזרחי מדינת ישראל.

הערבים בישראל מצאו קשר הדוק בין הדרך בה מתייחסת המדינה אליהם לבין יחסיה עם מדינות ערב. קשר זה הוא דו-סטרי: מצד אחד, אם אכן יהיו הערבים אזרחים שווים בישראל, הם יוכלו להוות גשר לעולם הערבי. אם יהיה טיפול נכון בהם, תהיה למשל אפשרות לשלוח משלחת מטעמם למדינות השכנות לצורך גישושים לקראת משא ומתן לשלום84. מצד שני, אם מדינות ערב תיווכחנה שקיימת אפשרות לידידות אמת בין יהודים לערבים, יתעוררו עמי ערב וירצו בחיים משותפים במזרח התיכון.

עבד אלעזיז זועבי, חבר כנסת מטעם מפ"ם, הציע עוד ב-1957 יצירת מסגרת יחסים קבועה בין המדינה לבין המיעוט הערבי, שתהווה מודל ליחסי ישראל עם שכנותיה. הצלחת הנסיון – או כשלונו – יקבעו את היחסים באזור, כתב85. הוא חזר על הרעיון לאחר ששב מביקור בחו"ל, בו נפגש עם ערבים מארצות השכנות:

כל הופעה חיובית ביחס למיעוט הערבי בארץ נודעת לה חשיבות גם בארצות השכנות, ואילו כל מעשה עוול מוצא את דרכו בצורה מוגזמת אל מעבר לגבול. והרי המוני העמים והכרתם יקבעו בסופו של דבר את גורל היחסים במרחב.

אנו עשויים לשמש גשר שלום או מכשול להשגתו. כשתבעתי בחו"ל את עלבון השלום עם ישראל, נעניתי – עשה קודם שלום בין יהודים לערבים בתוך ישראל ואחר כך תדבר על שלום איתנו86.

מחמד מצארווה, עורך דין מכפר קרע, אמר בכינוס יהודי-ערבי שנערך מטעם ההסתדרות ב-1967 כי:

ברור שהערבים בארץ יהוו גשר ליחסים יהודים-ערבים בין ארצות ערב לבין היהודים בישראל וברור גם כי יחס המדינה והמוסדות הממלכתיים לערביי ישראל הוא שיקבע – אם גם לא במאת האחוזים – גורל ההתפשרות של

הערבים במדינות הערביות עם היהודים במדינת ישראל ועם מדינת ישראל87.

בקרב הערבים רווחה גם התפיסה כי עניין זה נתון באופן ברור בידי שלטונות המדינה. אם הם יעניקו שוויון מלא לאזרחים הערביים, ייענו במטבע דומה על ידי מדינות ערב. כשאמר חבר הכנסת יוסף ח'מיס ממפ"ם דברים ברוח זו בכנסת (1959) והזהיר מפני החמצת ההזדמנות, השיב לו בן-גוריון: זוהי תפיסה נאיבית88. אולם ח'מיס המשיך להחזיק בדעתו וחזר עליה גם בשנים מאוחרות יותר:

הצורה בה מטפלת ישראל במיעוט הערבי שלה היא כעין חלון ראווה שלה לגבי הארצות השכנות. אם ינהגו בערביי ישראל כבאזרחים בעלי זכויות מלאות ושותפים שווים, החיים מבחינה חברתית ותרבותית ברמת חייהם

של הישראלים, לא יוכל דבר זה שלא להשפיע על דעותיהם של העמים הערביים89.

גם אנשי מק"י קישרו בדבריהם בין השלום הפנימי לשלום החיצוני. אמיל חביבי אמר בכנסת ב-1952 כי: "מדיניות דמוקרטית של אמת, לגבי המיעוט הלאומי הערבי בישראל, תביא לבידוד יתר של שליטי ארצות ערב ולהגברת המאבק שם למען השלום עם ישראל… המוני הערבים רוצים בשלום עם ישראל. הם נאבקים למען הלחם ולא למען התותח"90.

יש לזכור כי באותה עת ראתה מק"י במרבית המשטרים הערביים משטרים ריאקציוניים, שיש להחליפם. אמיל תומא, מן האידיאולוגים של המפלגה, כתב שנים ארוכות לאחר קום המדינה כי מק"י הייתה המפלגה היחידה שהאמינה כי נחוץ שינוי רדיקלי בעמדות שני הצדדים כדי לפתור את הבעיה הפלסטינית. שינוי זה משמעותו הכרה הדדית בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים. מק"י סברה כי הערבים בישראל יוכלו לשמש גשר לשלום בין המדינה לשכנותיה אם יוענקו להם זכויותיהם הלאומיות האזרחיות וייפסק דיכויים91. בהפגנות שארגנה המפלגה בנצרת ובאום אלפחם ב-1953, נישאו הסיסמאות: "המיעוט הערבי הוא גשר טבעי לשלום בין ישראל למדינות ערב. הקיפוח הלאומי רוצה להחריב גשר זה".

עמדה מעניינת גילו משכילים בקרב הערבים בישראל, באשר לתפקידם התרבותי במדינה ובאזור. הייתה אמונה כי הם יוכלו להוות "גשר חי, בו אפשר להעביר את התרבות היהודית לערבים ואת התרבות הערבית ליהודים"92. עבד אל עזיז זועבי חלם על יצירת תרבות ערבית-ישראלית מיוחדת, שתשלב את שתי התרבויות. אנשי מפ"ם בשנות השישים ניסו להגשים הלכה למעשה רעיונות אלה, בהקימם שורה של מוסדות תרבות וחינוך משותפים כמו "הנוער הערבי החלוצי" (1953), האגודה היהודית-ערבית לשלום ולשוויון זכויות (1956), "חברת הספר הערבי" (1963) והמכון ללימודים ערביים בגבעת חביבה (1963).

"אגודת המשוררים כותבי ערבית" נוסדה עוד ב-1954 ושילבה משוררים יהודים יוצאי ארצות ערב, שכתבו ערבית. כתב העת "אלמג'תמע", בעריכת מישל חדאד מנצרת, שימש כלי ביטוי לאגודה, פרסם תרגומים לערבית של יצירות עבריות וביטא את התחושה כי אנשי הרוח נושאים על כתפיהם את תפקיד מבשרי השלום93. סופרים ומשוררים בני שני העמים שיתפו פעולה במאבק נגד הממשל הצבאי וערכו מפגשים ודיאלוגים ביניהם, אולם השפעתם נותרה שולית94. סטודנט ערבי, מבין הראשונים שלמדו באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב ב-1955 כי הסטודנטים הערבים הקונים השכלתם באוניברסיטה עברית, הינם "חלוצי שלום אמת בין ערב לישראל. הם ראשוני הנושאים את לפיד האהבה הבין-גזעית בחלק זה של העולם"95. סטודנט אחר אמר כי לימוד השפה והתרבות העברית מטילים על הסטודנט הערבי שליחות חשובה, להעביר את מה שלמד לשאר אחיו הערבים בארץ ומחוצה לה ולשמש "גשר לשלום ולהבנה בין ישראל לבין שכנותיה, וכך ישרת את עתידם של שני העמים"96.

מלחמת ששת הימים ב-1967 פתחה את הקו הירוק וחיברה למעשה את הערבים בישראל לאחיהם בשטחים. לכאורה נוצרה הזדמנות לממש את המושג של "גשר לשלום" ולפתוח בדיאלוג בין ישראל לפלסטינים בשטחים באמצעות הפלסטינים הישראליים. אולם הדבר לא קרה. למרות מפגשים לאין ספור של ראשי הציבור הערבי בישראל עם ההנהגה הפלסטינית בשטחים ואף עם הנהגת אש"ף, למרות קשרים חברתיים ותרבותיים בין שתי הקהילות, הרי מעמדם השולי של הערבים בישראל לא העניק להם הזדמנות לשמש מתווכים ולהוות גשר של ממש.

במקביל לשינוי שחל בעמדותיהם במחצית שנות השבעים כלפי אש"ף ואימוץ רעיון הקמת המדינה הפלסטינית, התחולל שינוי עמדות בקרב הממסד הפלסטיני כלפיהם והתגבשה ההכרה כי החלק הישראלי של העם הפלסטיני (ערביי 48' או ערביי הפנים) הינו סקטור מיוחד בעל מעמד שונה הן במאבקי ההווה והן בפתרונות העתיד. שוב לא התייחסו אליהם כבוגדים, אלא להיפך – כפלסטינים שנאחזו באדמתם ולא עזבו את המולדת למרות תנאי החיים הקשים. הדבר התחזק עוד יותר מאז החלה האנתיפאדה, כאשר ראשי ההנהגה הפלסטינית בשטחים ובחו"ל התבטאו פעמים רבות בעניין תפקידם המיוחד של הערבים בישראל – השפעה על דעת הקהל, מאבק פרלמנטרי, ציבורי ופוליטי למען אחיהם בשטחים, אך לא הצטרפות מעשית לאנתיפאדה97.

מגמה זו הולכת ומעמיקה ככל שמתקרב ההסדר, שהרי ברור לכל הצדדים שלפחות בשלב זה אין לערבים הפלסטינים בישראל כל חלק בהסדר בין מדינת ישראל לתושבי השטחים ועניינם כלל אינו נדון בהקשר זה. במאמר בכתב העת הרשמי של אש"ף, "שואון פלסטיניה" (אפריל 93'), פרי עטו של חוקר ב"מועצה העליונה לתרבות ולמדעים" באש"ף, מחמד ח'אלד אלאזהרי98, הוא מנתח את ייחודם של הערבים בישראל (ערב אסראאיל בלשונו) וקורא למוסדות אש"ף לקיים דיון מעמיק ביחסי הגומלין בינם לבין שאר העם הפלסטיני ולגבש מדיניות רשמית כלפיהם. אלאזהרי מכיר בהם כקבוצה ייחודית בעלת תפיסה מדינית שונה מן התפיסה הפלסטינית הכללית. בין שאר דבריו הוא מדגיש כי היו בעבר מקרים שהמחשבה הפוליטית של הערבים בישראל אף השפיעה על מחשבת הפלסטינים האחרים באשר לעתיד המזרח התיכון ויחסי ישראל-ערב99.

האם הייתה לערבים בישראל נוכחות בוועידת מדריד, האם יש להם תפקיד בתהליך השלום הנוכחי? לכאורה התשובה הפשוטה העולה על הדעת היא לא. הם נעדרו מן הוועידה, הן ממשלחת ישראל, למעט צירופו הסמלי של חבר הכנסת אסעד אלאסעד אליה והן מן המשלחת הפלסטינית. ביקורו של חבר הכנסת לשעבר מיעארי במדריד בתקופת הוועידה והתרוצצותו בין המלון הישראלי למלון הפלסטיני הייתה בשליחות עצמו ותנועתו, אך לא נראה שהייתה לו כל השפעה על מי מהצדדים. סביב הוועידה התקיימו ויכוחים מעל גבי העתונות הערבית בישראל ודיונים פנימיים בתוך המפלגות והגופים הפוליטיים. רבים הביעו תסכול מכך שאין הערבים בישראל שותפים לתהליך שהוא כה גורלי ומכריע לגביהם, אולם מעבר למילים לא ננקטו צעדים בעלי משמעות. הייתה גם שמועה כי למשלחת הפלסטינית יש תיק הנוגע ל"פלסטינים שבפנים", וכי הדיון עליו יתקיים בשלב מאוחר יותר של המשא ומתן. הדבר הוזכר בעתונות וכן על ידי רדואן אבו עיאש בהרצאה פומבית, אולם לא היה לו שום המשך ולא ידוע על אזכור הנושא בשיחות עצמן על ידי מישהו מן המשלחת הפלסטינית100. מיעארי הסביר כי הדיון ייכלל במסגרת הנושא הכללי של זכויות האדם וייסוב על אפליית האזרחים הערבים בישראל. במשך כל השנים ועד היום ראו ממשלות ישראל השונות את נושא הערבים בישראל כעניין פנימי ישראלי, שאיננו נתון לשום משא ומתן או דיון עם גורמי חוץ, אפילו לא עם גורמים ידידותיים. לאחרונה היו מספר פרצות בעניין כגון אזכור מצבם של הערבים בדו"ח האמריקאי על זכויות האדם בישראל וכן העלאת הנושא בפני האו"ם ושגרירויות זרות על ידי אישים ערביים. בשלב זה לא נראה שישנה מגמה בקרב הערבים בישראל לכלול את ענייניהם בשיחות השלום. יש שהתבטאו אפילו כי הדבר יפריע לקידום עניינם של הפלסטינים שהוא העניין המרכזי העומד על הפרק101.

ביום עיון שנערך בנצרת בדצמבר 1992 על השפעת תהליך השלום על הערבים בישראל, התייחסו המשתתפים, שייצגו גופים פוליטיים שונים, לשאלת תפקידם של הערבים בישראל בתהליך. איש מהם לא סבר שלאזרחיה הערבים של המדינה צריך להיות נציג במשא ומתן עצמו או שהם צריכים לשמש כמתווכים בין ישראל לפלסטינים, אולם רובם ציינו כי ההיאחזות באדמה, המאבק על השוויון בתוך ישראל וחילופי הרעיונות עם אנשי אש"ף, תורמים להתקדמות התהליך102.

מזכ"ל חד"ש, מחמד ברכה, הופיע ביום עיון שנערך בג'נין באפריל 93' תחת הכותרת "אופי היחסים בין הפלסטינים בפנים (48') לבין הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה בצל השינויים הנוכחיים". בדבריו סיכם את תפיסתו, שהיא תפיסת חד"ש ומאפיינת גם את מרבית הזרמים הפוליטיים האחרים, באשר לתפקידם של הערבים בישראל בתהליך השלום בשלב זה:

  1. המשך המערכה לשמירה על אישיותם הלאומית (של הפלסטינים בישראל) וקיום קשרים תרבותיים ולאומיים עם שאר חלקי העם הפלסטיני, שהוא עם אחד.
  2. ארגון פעולות מחאה עממיות כמו הפגנות ושביתות בדרישה לשמירה על זכויות הפלסטינים ודרישה מממשלת ישראל לא להציב מכשולים על דרך תהליך השלום.
  3. משלוח סיוע הומניטרי לשטחים יחד עם כוחות השלום היהודיים.
  4. הרחבת גיוס דעת הקהל הישראלית היהודית לתמיכה בזכות העם הפלסטיני לעצמאות ושבירת "הקונצנזוס הציוני" המתנכר לזכות זו.
  5. ניצול כוחם הפוליטי של הערבים בכנסת ובמערכת הפוליטית הישראלית לקידום השגת הגדרה עצמית לפלסטינים בשטחים103.

גם התנועה האסלאמית סבורה כי לערבים בישראל תפקיד חשוב במאבק לקידום השלום, אך יכולתם לפעול ולהוות גשר לשלום תלויה בעיקר בשלטונות ישראל וביצירת שלום פנים-ישראלי שיתרחב ויהיה לשלום ישראלי-פלסטיני כולל104.

לסיכום נקודה זו: הערבים בישראל אינם שותפים בצורה מעשית בתהליכי המשא ומתן בין ישראל לשכנותיה. למרות שנהגו להדגיש את יכולתם להוות "גשר לשלום", הרי למעשה לא היה להם בעבר ואין להם גם בהווה תפקיד ממשי במהלכים הדיפלומטיים לקראת הסדר שלום. לעומת זאת, משקלם האלקטורלי משפיע על מאזן הכוחות הפוליטיים ועל עלייתן לשלטון של מפלגות התומכות בהאצת תהליך השלום, כפי שאכן קרה בבחירות ביוני 1992.

מעמדם וגורלם של הערבים בישראל לאחר השגת השלום

במשך שנים ארוכות נהגו דוברים ערביים בישראל לתאר את השלום כפתרון שיביא מזור לכל בעיותיו הפנימיות של המיעוט הערבי במדינה. עד לשנתיים-שלוש האחרונות הייתה הדעה הרווחת והמוצהרת כי כשיבוא השלום – לא תהיה עוד בעיית נאמנות, לא יהיו תירוצים בידי הממשלה והרוב היהודי לאפליה, ייעלמו החשדנות והאיבה, האנרגיה תופנה לפיתוח כלכלי, בו יהיה לערבים הישראלים תפקיד חשוב כגשר. השלום, משאת נפש שנראתה כה רחוקה מהשגה, חלום שלא יתממש בקרוב, לא יכול היה לעורר מחשבות נוגות אלא רק תקוות זוהרות. הקמת מדינה פלסטינית נתפסה כמקור עתידי לגאווה לאומית גם עבור הפלסטינים שיישארו אזרחי ישראל. מדינה זו תזדקק לקשרים עם ישראל, בעיקר כדי להתפתח כלכלית ואזרחיה הערבים של ישראל יהיו נחוצים לשני הצדדים, ערכם יעלה, יהיו להם סיפוקים חדשים פסיכולוגיים, חברתיים וכלכליים105.

ההצהרות מצאו אישורן גם במשאלי דעת קהל שנערכו מדי פעם בקרב האוכלוסיה הערבית106. בסקר בקרב חמישים איש מן האליטה הערבית בישראל, שנערך ב-1991, ענו 82% מן הנשאלים כי להקמת מדינה פלסטינית בשטחים תהיה השפעה חיובית עליהם107.

אולם באחרונה נמצאו מערערים על תפיסה זו הן בקרב ערבים והן בקרב יהודים בישראל, ובמיוחד בחוגי האקדמיה. ייתכן שהפיכתו של השלום מחלום מופשט לתהליך קונקרטי גרמה לשינוי בתפיסת העתיד. בתקופה בה מתנהלות לראשונה שיחות ישירות בין ישראל לנציגי הפלסטינים ומדינות ערב, החלו להופיע ניצני דיון בשאלת עתידם ומעמדם של הערבים בישראל לאחר שיושג השלום. כך למשל כתב משה ליסק (1990):

יתכן מאד שדווקא עם בואו של פתרון מדיני לסכסוך, שכתוצאה ממנו תקום ישות פוליטית פלסטינית בשטחים, יוחרף מעמדם האזרחי של ערביי ישראל. במקרה זה, מבחן הנאמנות של ערביי ישראל למדינה יהיה קשה ומחמיר

יותר מאשר בעבר108.

ועזמי בשארה (1993): "פתרונה של השאלה הלאומית הפלסטינית דרך פשרה היסטורית לא יביא בהכרח לפתרון שאלת הערבים בישראל. מה גם ששאלה זו אפילו איננו מנוסחת עדיין"109.

ביטוי בולט נוסף להתלבטות באשר לגורלו של המיעוט הערבי בישראל לאחר בוא השלום הוא שורת מאמרים העוסקים ברעיון של מתן אוטונומיה לערבים בישראל, שפרסמו מספר אינטלקטואלים ערבים. ישנן פרשנויות שונות למושג אוטונומיה והבדלים רבים בין המציעים, ואין מדובר בתכנית מגובשת. קיימת אף התנגדות בקרב חוגים רחבים של הערבים בישראל לעצם העלאת הרעיון ולדיון בו, והם נתפסים כמזיקים הן לעניין הפלסטיני והן לעניין הפנימי ולמאבק על השגת השוויון האזרחי110.

רוחאנה וגאנם (1993) דנים אף הם בתגובה של הערבים בישראל על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והקמת ישות פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה ומגיעים למסקנה כי יגבר תהליך הדמוקרטיזציה בקרבם ומאבקם לשיפור מצבם יתגבר. אך בכל מקרה, הסדר שלום איננו ערובה לפתרון בעיותיהם, ובמיוחד לא לפתרון שאלת מעמדם במדינת ישראל111.

סמוחה (1993) טוען כי במקרה של הסדר שלום יגבר הצורך בהגדרות מחודדות ומדויקות יותר של מעמדם האישי והקבוצתי של הערבים, כאזרחים לא-יהודים במדינה יהודית. יהיה צורך בהגדרת יחסם ומעמדם כלפי הישות הפלסטינית שתקום, כפלסטינים שאינם מהווים חלק ממנה. תעלה ביתר חריפות שאלת מקומם "בין ישראל לפלסטין" ומידת נאמנותם לשתי המדינות השכנות. אנרגית המאבק של הערבים בישראל תופנה בעיקרה לנושאים האזרחיים ולהשגת שיויון מלא עם האוכלוסיה היהודית בישראל. בני המיעוט הערבי מצידם ומדינת ישראל מצידה ייאלצו להתמודד עם שאלות קשות, אשר כיום הסכסוך מהווה להן כיסוי וחיפוי.

תסריט שונה שיש לדון עליו: מה יקרה אם ייכשלו השיחות והעימות בין ישראל לפלסטינים בשטחים יגבר – האם יוכלו הערבים בישראל להמשיך להשקיף מן הצד על האירועים מבלי לנקוט עמדות ברורות לתמיכה בצד זה או אחר?

סיכום

האזרחים הערבים-פלסטינים בישראל תופסים את תהליך השלום כמרכזי מבחינת האינטרסים שלהם ורצונם להיות מעורבים בו, אולם ברור לכל הצדדים שתפקידם המעשי בו שולי ויכולת ההשפעה שלהם הן על מדיניות ישראל והן על מדיניות הפלסטינים ומדינות ערב מזערית.

הדיסוננס הקוגניטיבי הזה, המאפיין גם תחומים אחרים בחייהם, מביא לתופעות ולהתבטאויות ברמה ההצהרתית, אשר אין להן לדעתנו כל משמעות מדינית. צעדים כמו ביקורים בתוניס, פגישות עם ההנהגה הפלסטינית בשטחים, נסיעתו של מיעארי למדריד, ביקור משלחות של ערבים מישראל בירדן ובערב הסעודית, ומצד שני – הנסיונות (של מד"ע לפחות) להיכנס לקואליציה וליטול חלק מעשי בקבלת ההחלטות, נותרים בשולי האירועים.

תפיסת השלום של הערבים בישראל עברה התפתחות רבה מאז הקמת המדינה ועד היום. בניגוד לדיפרנציאציה של העמדות בעבר, התגבש החל משנות השמונים קונצנזוס רחב בקרב מרבית הזרמים הפוליטיים והאידיאולוגיים, למעט קבוצות שוליות, באשר לאופי הפתרון הרצוי לסכסוך במזרח התיכון. ההסכמה מדברת על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל בגבולות 67', כולל ירושלים המזרחית כבירת המדינה הפלסטינית ופתרון מוסכם וצודק של בעיית הפליטים. מדינה זו, על פי השקפת מרבית הערבים בישראל, תחיה בשלום ותוך שיתוף פעולה עם ישראל. יש גם הסכמה, הצהרתית בעיקרה, שלערבים בישראל יכול להיות תפקיד חשוב בבניית הקשר בין שני הצדדים, אך ממשלת ישראל דוחקת אותם לשוליים ואיננה מנצלת את שירותיהם.

למרות ההסכמה רבת השנים כי השלום ייטיב את מעמדם של האזרחים הערבים בתוך המדינה, נשמעים כיום קולות המפקפקים בכך וקוראים לדיון מעמיק יותר בשאלות הפנימיות שתתעוררנה לאחר שיושג השלום. מועלים רעיונות לשינוי אופי היחסים בין המדינה למיעוט הערבי עם בוא השלום, כמו למשל הענקת אוטונומיה תרבותית ומוסדית לערבים או שינוי באופייה של המדינה ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה". הדיון בשאלות אלה נמצא בראשיתו. ישנה הסכמה כי העניין הפלסטיני חשוב ודחוף יותר וכי אין להפריע למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים על ידי העלאת שאלות הקשורות בפלסטינים בישראל. אולם ההכרה כי כל פתרון לשאלה הפלסטינית איננו כולל בתוכו גם פתרון לבעייתם של הערבים בישראל הולכת ומתפשטת113.

האוכלוסיה הערבית בישראל איננה שוקטת על שמריה, תודעתה הפוליטית והאזרחית גוברת. בכל הסדר עתידי היא תישאר חלק אינטגרלי ממדינת ישראל. חיוני, על כן, לתת את הדעת על פיתוח דרכים חדשות לעיצוב יחסי הגומלין בינה לבין הרוב היהודי ורשויות המדינה. נראה לנו כי יש לפתוח בשיח מעמיק בשאלות אלה, לפחות ברמה האקדמית והציבורית, במקביל להתקדמות בתהליך השלום הנוכחי, ולאו דווקא כחלק ממנו.

הערות

  1. אריאל שרון, "דמוקרטיה והמדינה היהודית", ידיעות אחרונות, 28.5.1993.
  2. לדיון נרחב יותר בסוגיה זו ראה: אסעד גאנם, זרמים אידיאולוגיים בשאלת הדו-קיום היהודי-ערבי בקרב הערבים בישראל, בשנים 1967-1987, עבודת מ.א., אוניברסיטת חיפה, חיפה 1990, ע"ע 59-62.
  3. אנעאם אלזעבי (עורכת), סיף אלדין אלזעבי – שאהד עיאן, מד'כראת (סיף אלדין אלזעבי – עד ראיה, זכרונות), דאר אלמשרק, שפרעם 1987, עמ' 167.
  4. אלמרצאד, 12.6.75.
  5. דבר, 4.6.75.
  6. אלזעבי, עמ' 258.
  7. אלמרצאד, 1.1.77.
  8. Walid Zadek, "The Goal: Peace with the Israeli Arabs", New Outlook, vol.21, no.5 (184). September 1978, pp. 53-55
  9. כל-בו, חיפה, 30.4.87.
  10. דברי הכנסת, 2.6.69.
  11. כל-בו, חיפה, 16.5.86.
  12. שרה אוסצקי-לזר וריאד כבהא, "ועידת מדריד בעיני העתונות הערבית בישראל" סקירות, 7, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה, 1991, ע"ע 6-8.
  13. Sammy Smooha, Arabs and Jews in Israel, vol.1-2, Westview Press, Boulder, San Francisco & Oxford 1989, 1992.
  14. בפירוט על תפיסת זרם זה והתפתחותה במשך השנים ראה: גאנם, שם, ע"ע 93-101.
  15. מצע מד"ע 1988, עמ' 4.
  16. מצע מד"ע 1992, עמ' 5.
  17. חוקת מד"ע 1990, עמ' 4.
  18. דברי הכנסת, 9.1.91.
  19. אלדיאר, 25.10.91.
  20. שם, 23.4.93.
  21. אלי רכס, המיעוט הערבי בישראל – בין קומוניזם ללאומיות, הקיבוץ המאוחד ומרכז דיין, תל אביב 1993, ע"ע 38-54.
  22. "הדרך לשלום בין ישראל וארצות ערב", החלטות הוועד המרכזי של מק"י מיום 21 באפריל 1954, זו הדרך, 9, אפריל 1954, ע"ע 34-36.
  23. צליבא ח'מיס, "חרב סינאא ומכאנהא פי אלתאריח'", (מלחמת סיני ומקומה בהיסטוריה), אלג'דיד 10, אוקטובר 1966, עמ' 3.
  24. הוועידה ה-13 של מק"י, מאי-יוני 1957, הוצאת הוועד המרכזי של מק"י, תל אביב, עמ' 211.
  25. שם, שם.
  26. הוועידה ה-14 של מק"י, מאי-יוני 1961, הוצאת הוועד המרכזי של מק"י, תל אביב, עמ' 269.
  27. סאלם ג'ובראן, ראיון, יוני 1993.
  28. הוועידה ה-15 של מק"י, 4-8.7.1965, תל אביב יפו, עמ' 163.
  29. אלי רכס, בין קומוניזם ללאומיות ערבית: רק"ח והמיעוט הערבי בישראל (1965-1973), חיבור לשם קבלת התואר ד"ר לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב 1986, עמ' 81.
  30. דברי הכנסת, 1.8.67.
  31. הוועידה ה-16 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1969, עמ' 474.
  32. ראה החלטות הוועידה ה-17 של המפלגה הקומוניסטית, 1972, עמ' 122.
  33. דברי הכנסת, 10.7.74.
  34. אל-אתחאד, 20.1.76.
  35. הוועידה ה-18 של מק"י, 1976, ע"ע 122-123 ו-158.
  36. דברי הכנסת, 25.3.68.
  37. כל-בו, חיפה, 16.5.86.
  38. דברי הכנסת, 15.12.92.
  39. ראה למשל החלטות הוועידה ה-17 של המפלגה הקומוניסטית, 1972, עמ' 291.
  40. מעריב, 8.6.80.
  41. חדשות, 12.2.85.
  42. הוועידה ה-17, שם, עמ' 122.
  43. מצע הרשימה המתקדמת לבחירות לכנסת ה-11, 1984.
  44. הוועידה ה-22 של מק"י, ערכים, 6 (133), דצמבר 1992, עמ' 21.
  45. שם, שם.
  46. בג"צ מס' 253/64, סברי ג'ריס נגד הממונה על מחוז חיפה, פסקי דין, כרך י"ח, חלק רביעי, תשכ"ד/תשכ"ה-1964, עמ' 675.
  47. יעקב לנדאו, הערבים בישראל – עיונים פוליטיים, מערכות, תל אביב 1971, עמ' 282.
  48. צברי ג'ריס, הערבים בישראל, אלאתחאד, חיפה 1966, עמ' 165.
  49. שם, עמ' 166.
  50. Saleh Baransi, "To Face Facts and Confess Faults", New Outlook, vol.6 no.3 (52), March-April 1963, pp. 66-67.
  51. דרכים חדשות לשלום ישראל-ארצות ערב, פרטיכל הסימפוזיון הבינלאומי מטעם "ניו אאוטלוק", תל אביב 4-7.1.1963, עמ' 159.
  52. "אלצראע פי מנטקטאנא ליס כצראע חדוד ואנמא צראע ווג'וד" ראה: אל הויה ואלאנתמא, יולי 1985.
  53. על המשמר, 22.2.80.
  54. התנועה הלאומית המתקדמת, 1979.
  55. אל הויה אלוטניה, הוצאה חד-פעמית, בני הכפר, 1985.
  56. פי אל-אנחראף אלימיני, הוצאה חד-פעמית 1983, בני הכפר, 1985.
  57. הארץ, 9.3.89.
  58. אל-ראיה, 18.8.88.
  59. שם, שם.
  60. ידיעות אחרונות, 29.11.74.
  61. המצע הסטודנטיאלי של התנועה הלאומית המתקדמת, 1987.
  62. אל-ראיה, 27.11.87.
  63. רג'א אגבאריה, מאאמרת אסרלה אלג'מאהיר אלערביה תאחד' מנחא חטיר (המזימה לישראליזציה של הציבור הערבי צועדת לכיוון מסוכן), צות אלבלד, הוצאה חד-פעמית, תנועת "בני הכפר", 11 ביוני, 1993.
  64. כותרת ראשית, 23.3.88.
  65. אלצראט 9, 1987.
  66. שם, שם.
  67. אבראהים מאליק, "התנועה האסלאמית בישראל – בין הדבקות במקורות למחסה הפרגמטיזם", סקירות, 4, המכון ללמודים ערביים, גבעת חביבה 1990, עמ' 4.
  68. שרה אוסצקי-לזר ואסעד גאנם, "אוטונומיה לערבים בישראל – דיון בראשיתו, סקירות, 5, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה 1990.
  69. דבר, 6.11.87.
  70. אלצראט 2, 1988.
  71. כותרת ראשית, 23.3.88.
  72. הארץ, 19.5.89.
  73. שם, 29.7.88.
  74. מעריב, 29.7.88.
  75. כל העיר, ירושלים, 19.1.90.
  76. שם, שם.
  77. אוסצקי-לזר וכבהא, ועידת מדריד, ע"ע 13-15.
  78. צות אלחק ואלחריה, 30.4.93.
  79. שם, 8.1.93.
  80. הארץ, 3.5.93.
  81. צות אלחק ואלחריה, 30.4.93.
  82. אלזעבי, עמ' 53.
  83. ידיעות אחרונות, 30.4.65.
  84. נר, ז', שנה ו', אפריל 1955, עמ' 6.
  85. Abd al-Aziz Zubi, "The Arab Minority in Israel", New Outlook, vol.1 no.1, July 1957, p. 14.
  86. על המשמר, 4.3.62.
  87. מפגש, חוג רעיוני יהודי-ערבי לבירור בעיות תרבות וחברה, פרטיכל מס' 1, המחלקה הערבית בוועד הפועל של ההסתדרות, תל אביב, 29.3.67, עמ' 21.
  88. דברי הכנסת, 19.3.52.
  89. דרכים חדשות, עמ' 50.
  90. דברי הכנסת, 19.3.52.
  91. Emile Touma, "Palestinian Arabs & Israeli Jews: What Future", in: James Zogby (ed.), Perspective on Palestinian Arabs & Israeli Jews, Medina Press, Wilmette, III. 1977, p. 28.
  92. דרכים חדשות, עמ' 258.
  93. אלמג'תמע, שנה שניה, 11.10.55.
  94. מחמוד עבאסי, התפתחות הרומאן והסיפור הקצר בספרות הערבית בישראל בשנים 1948-1976, חיבור לשם קבלת התואר ד"ר לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית ירושלים, יולי 1983, עמ' 138.
  95. בוטרוס אבו-מנה, "לתיקון מצב הסטודנטים הערבים באוניברסיטה העברית", נר, ו', חוברת ז', אפריל 1955, עמ 5.
  96. א.נ.א., "אלטלבה אלערב פי אלג'אמעה אלעבריה", אלאח'באר אלאסלאמיה, שנה 6, מס' 3, יוני 1958, עמ' 19.
  97. ראה: אסעד גאנם ושרה אוסצקי-לזר, "קו ירוק, קו אדומים, ערביי ישראל נוכח האנתפאדה", סקירות, 3, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה 1990.
  98. מחמד ח'אלד אלאזהרי, "מחדדאת אלפכר אלסיאסי ללערב פי אסראאיל", (גורמים לגיבוש המחשבה המדינית של הערבים בישראל) שאון פלסטיניה 240-241, מרץ-אפריל 1993, ע"ע 90-112.
  99. שם, עמ' 108.

100.אוסצקי-לזר וכבהא, שם.

  1. שם.
  2. תאת'יר אלמסירה אלסלמיה ואנעכאסאתהא עלא אלערב פי אסראאיל, (השפעת תהליך השלום והשלכותיו על הערבים בישראל) מרכז יאפא ללאבחאת', אלנאצרה, 1992.
  3. אלאתחאד, 19.4.93.
  4. גאנם, ע"ע 94-95.
  5. Mark Tessler, "Israel's Arabs & the Palestinian Problem", The Middle East Journal, vol.31, no.3, Summer 1977, p. 328
  6. ידיעות אחרונות, 25.12.87 ו-Jerusalem Post 8.4.89.
  7. E. Zureik 7 A. Haidar, "The Impact of the Intifada on the Palestinians in

Israel", International Journal of the Sociology of Law, no. 19, 1991, p.

493

  1. משה ליסק, "האינתיפדה והחברה הישראלית: פרספקטיבה היסטורית וסוציולוגית", בתוך:

ראובן גל (עורך), המלחמה השביעית, השפעות האינתיפדה על החברה בישראל, קו

אדום, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1990, עמ' 27.

  1. עזמי בשארה, "על שאלת המיעוט הפלסטיני בישראל", תיאוריה וביקורת 3/חורף 1993,

עמ' 7.

  1. ראה בהרחבה על העמדות השונות במאמרנו על האוטונומיה (הערה 68 לעיל).
  2. Nadim Rouhana & As'ad Ghanem, "The Democratizaion of the Traditional

Minority in an Ethnic Democracy: The Palestinians in Israel", in: Edy

Kaufman, Shukri B, Abed & Robert L. Rothstein (eds.), Democracy, Peace  

       and the Israeli-Palestinian Conflict, Lynne Reinner Publishers, Boulder &

London, 1993, pp. 163-185

  1. Sammy Smooha, "Part of the Problem or Part of the Solution: National

Security and the Arab Minority", in: Avner Yaniv (ed.), National Security

 and Democracy in Israel, Lynn Reinner Publishers, Boulder & London,

1993, pp. 120-124

  1. בשארה, שם.

 

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email