שרה אוסצקי-לזר ואסעד גאנם

סקירות על הערבים בישראל מספר 19,  המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, יוני 1996

פתח דבר

בבחירות לכנסת ה-14 שהתקיימו ב-29 במאי 1996 הייתה לראשונה בישראל הצבעה נפרדת לראשות הממשלה ולכנסת. מבחינת הבוחרים הערבים הייתה לכך משמעות כפולה: ראשית, בשל התחרות הצמודה בין שני המועמדים הייתה הערכה כי הקול הערבי עשוי להכריע את המערכה לטובת שמעון פרס, מה שהביא לחיזור מוגבר אחרי הבוחרים הערבים לפני הבחירות, ואילו אחרי שנודעו התוצאות הם "הואשמו" בכשלונו של פרס. שנית, פיצול ההצבעה אפשר לרבים מהם להצביע "במצפון שקט" למפלגות הערביות המייצגות את האינטרסים הלאומיים, הקהילתיים והסקטוריאליים שלהם, בדומה למה שקרה במגזר היהודי.

ארבע רשימות ערביות התמודדו בבחירות אלה, שתיים מהן לא עברו את אחוז החסימה, ואילו השתיים האחרות הכפילו את כוחן. הייצוג הערבי בכנסת גדל משמונה חברים בכנסת היוצאת לאחד עשר בכנסת זו.

למרות אחוז ההצבעה הגבוה וההשתתפות הפוליטית המוגברת, וחרף הגידול בייצוגן של המפלגות הערביות, נחלש כוחם של הערבים בכנסת ה-14 בשל המהפך השלטוני, כפי שיפורט להלן.

הסקירה מתארת את ההתארגנות לקראת הבחירות ואת מאפייני ההצבעה הערבית ומביאה את פירוט התוצאות ומשמעותן.

בנספח לסקירה מובאות התוצאות הרשמיות של הבחירות בקרב הערבים, לפי ישובים ועל פי חתכים שונים, כפי שנאספו ועובדו מנתוני ועדת הבחירות המרכזית. כמו כן מובאים כנספחים קטעים ממצעי המפלגות הערביות החדשות, המציגים את דרישותיהן בנושא מעמד המיעוט הערבי כמיעוט לאומי בישראל ושינוי אופייה והגדרתה של המדינה.[i]

פרק ראשון:

מאפיינים כלליים של מערכת הבחירות לכנסת ה-14 בקרב הערבים

מערכת הבחירות לכנסת ה-14 בקרב הערבים בישראל התאפיינה במספר חידושים לעומת המערכות הקודמות:

1. הבחירה הישירה לראשות הממשלה הציבה את האלקטורט הערבי במקום מרכזי. לאור הפער הקטן בין שני המועמדים דובר על כך כי הבוחרים הערבים עשויים להכריע מי יהיה ראש הממשלה. עובדה זו פעלה כבומרנג – בחודש האחרון לפני הבחירות וכתוצאה מתגובת הכעס של הערבים על אירועי מבצע "ענבי זעם" בלבנון, ניהלה מפלגת העבודה מסע נמרץ בקרבם למען הצבעה לשמעון פרס. לעומת זאת, בתעמולת הימין הודגשה תמיכת הערבים בפרס כנימוק נגדו ולטובת בחירה בנתניהו, שהוצג כמועמד "טוב ליהודים". בסופו של דבר הפך כוחם של הערבים לחולשה – למרות תמיכתם בפרס בשיעור גבוה ללא תקדים, הם "הואשמו" על ידי דוברים ממפלגת העבודה בכשלונו.
2. בדומה למה שקרה בקרב המצביעים היהודים, אפשרה שיטת הבחירות החדשה גם לערבים לפצל את הצבעתם בין תמיכה בראש ממשלה הרצוי להם לבין הצבעה לכנסת לרשימות הערביות, המייצגות ישירות את האינטרסים הקבוצתיים שלהם. הדבר הביא לעלייה ניכרת בכוחן של חד"ש והרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ) מחמישה מושבים בכנסת ה-13 לתשעה בכנסת ה-14.
3. אחוז ההצבעה בקרב הערבים עלה באופן משמעותי והגיע ל-77% לעומת 69.7% בבחירות 1992. שיעור זה הוא הגבוה ביותר מאז 1973 (אז הגיע ל-80%) ולראשונה מאותה שנה הוא כמעט משתווה לאחוז ההצבעה הכללי, שהגיע הפעם ל-79.3%. אמנם בתחילת יום הבחירות הייתה ההצבעה בישובים הערביים נמוכה ומנומנמת, אולם לאחר פרסום הדבר באמצעי התקשורת והבעת ההערכה כי פרס לא ייבחר אם הערבים לא ייצאו לקלפיות, התגייסו מנהיגי מפלגת העבודה ופעיליה בשטח, כמו גם פעילי המפלגות הערביות, הושמעו קריאות ברמקולי המסגדים ואנשים יצאו לקלפיות בהמוניהם.
4. התופעה של ריבוי מפלגות והקמת תנועות ערביות חדשות בלטה הפעם. חלק מן המסגרות הפוליטיות נוצרו סביב אדם אחד – כמו ד"ר אחמד טיבי, מוחמד זיידאן, עאטף ח'טיב או ד"ר עזמי בשארה. חלק מהגופים התאחדו, אך חלקם החליט לרוץ לבד. יש להזכיר כאן כי עד השנה הייתה קיימת רק מפלגה ערבית "טהורה" אחת, היא המפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע), שהוקמה על ידי חבר הכנסת עבד אל-והאב דראושה ב-1988. לקראת הבחירות הללו התרחבה תופעת ההתבדלות הפוליטית וזכתה לאמון הציבור הערבי בשיעור של כ-67%.

1. האחדות שדובר עליה מספר חודשים לפני הבחירות לא צלחה גם הפעם, למרות מאמצים שהופעלו מבפנים ומבחוץ. ארבע מפלגות שונות הודיעו על ריצה לקלפי ורק ברגע האחרון נסוג ד"ר אחמד טיבי והודיע על פרישתו מן המרוץ (מפלגתו לא ויתרה והעמידה עצמה לבחירה). שתי הרשימות שהצליחו להתאחד – חד"ש ובל"ד מצד אחד ומד"ע וחלק מהתנועה האסלאמית מצד שני – אכן הגבירו את כוחן בצורה משמעותית. כ-17 אלף קולות, שהם כ-5% מקולות המצביעים הערבים, הלכו לאיבוד בהצבעה למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.
2. ההדגשים בתעמולה ובמצעי המפלגות: מאז חתימת הסכמי אוסלו ישנו תהליך של הסתכלות פנימה של האזרחים הערבים והתמקדות בבעיותיהם בתוך המדינה, על חשבון העיסוק האינטנסיבי בנושאים פלסטינים ובתהליך השלום (ראה: אוסצקי-לזר וגאנם, 1995). התעמולה, שכוונה לבחירת ראש הממשלה, דיברה על המשך תהליך השלום והגברתו, ואילו תעמולת המפלגות הערביות עצמן כוונה בעיקרה לנושאי הקשורים לשיפור מעמדם האזרחי של הערבים בישראל והגברת תהליך השוויון בינם לבין האוכלוסיה היהודית.
3. קריאת התיגר על אופייה היהודי של מדינת ישראל והדרישה להגדירה כ"מדינת כל אזרחיה", הפכה במערכת בחירות זו מדיון אינטלקטואלי למצע פוליטי שנכלל במצעי רוב הרשימות הערביות בניסוחים שונים. יש לשער כי דרישה זו תגבר ותתפתח ככל שיגדל כוחן של המפלגות הערביות וככל שיימצאו בני ברית יהודים לדרישה זו. התחזקות הימין והדגשת התכנים היהודיים של המדינה עשויות אף הן להגביר מגמה זו.
4. נקודה נוספת קשורה לאופיים של הפוליטיקאים הערבים החדשים: רובם ככולם בעלי מקצועות חופשיים, בשנות הארבעים לחייהם, חלקם טריים לגמרי בפוליטיקה הארצית. ארבעה חברי הכנסת החדשים: עבד אל-מאלכ דהאמשה, העומד בראש הרשימה הערבית המאוחדת הוא דמות חדשה בפוליטיקה, עורך דין; ד"ר עזמי בשארה, מרצה לפילוסופיה; ד"ר אחמד סעד, כלכלן ועתונאי; תופיק ח'טיב, ראש מועצת ג'לג'וליה, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בר אילן. מועמדים שלא נבחר: ד"ר אחמד טיבי, שאמנם אינו פנים חדשות בפעילות הציבורית, אך חדש בזירת הבחירות לכנסת, רופא; רפיק חאג' יחיא, ראש עירית טייבה, עתונאי לשעבר; נדיה חילו, האישה הערבייה הראשונה שהגיעה למקום גבוה במרוץ, 36 ברשימת מפלגת העבודה, עובדת סוציאלית; וכך גם מועמדים שהוצבו במקומות נמוכים יותר.
5. לראשונה לא הוצב ערבי או דרוזי במקום ריאלי ברשימת הליכוד. בשל החיבור בין מפלגה זו לצומת ולגשר נדחק חבר הכנסת לשעבר אסעד אסעד למקום ה-46. הדבר ניכר בהצבעת הדרוזים לליכוד, שירדה משיעור של כ-25% בבחירות הקודמות ל-11.7% בבחירות הנוכחיות. התמיכה בנתניהו במגזר זה הייתה בשיעור גבוה יחסית לשאר מגזרי הערבים – 21.3%.
6. השפעת ערפאת והרשות הפלסטינית: אף כי ידוע על נסיונות התערבות והשפעה של ערפאת ואנשי הרשות הפלסטינית על מנהיגי המפלגות, לא ניכרה השפעתם בתעמולה כפי שקרה בבחירות לרשויות המקומיות ב-1993 (ראה גאנם ואוסצקי-לזר, 1994). ערפאת לא התייצב לצידה של מפלגה זו או אחרת, אם כי הביע את תמיכתו בשמעון פרס. דווקא רשימתו של טיבי, שהיה מזוהה עם הרשות הפלסטינית יותר מכל מנהיג פוליטי אחר, לא הצליחה להמריא בסקרים, מה שהביא לפרישתו.

פרק שני:

ההתארגנות וההתנהגות הפוליטית לקראת הבחירות

מאז תחילת שנות השבעים בולטות מספר התפתחויות בקרב הערבים בישראל בתחומי חיים רבים, וביניהם גם בזירה הפוליטית: החברה הערבית עוברת תהליך מואץ של מודרניזציה ועליה ברמת ההשכלה; הוגבר מאבקה למען שוויון אזרחי; הוקמו גופי הנהגה פנימיים כמו ועדות המעקב לנושאים חברתיים שונים ובראשן ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל; חלו שינויים בדפוסי ההתארגנות וההתנהגות הפוליטית בקרבם.

שני מאפיינים בולטים בפעילות הפוליטית הערבית מאז אמצע שנות השבעים:

במישור של ההתארגנות הפוליטית חל תהליך של פלורליזם מוגבר, שהתבטא בהקמת גופים וארגונים פוליטיים במספר שהלך וגדל במשך השנים, ובהצטרפות אליהם. בנוסף למפ"ם, שקיבלה ערבים לשורותיה כחברים שווים כבר ב-1954, החלו המפלגות היהודיות האחרות, בשנות השישים והשבעים, לקבל ערבים כחברים שווים ופעילים בהן. המפלגה הקומוניסטית, מק"י, יצרה בשנת 1977 את "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" (חד"ש) על ידי קואליציה עם הפנתרים השחורים היהודים, ראשי רשויות מקומיות ערביות, ועדי סטודנטים ופעילי ציבור ערבים לא-קומוניסטים. בשנת 1970 הוקמה תנועת "בני הכפר" על ידי סטודנטים ערבים באוניברסיטאות ישראליות. "בני הכפר" הוקמה כתנועה מרקסיסטית, שמחתה כנגד מה שנראה לה כמתינות של מק"י, והציגה לעומתה אלטרנטיבה אידיאולוגית מבית מדרשו של אש"ף באותה עת: דרישה להקמת מדינה פלסטינית חילונית-דמוקרטית על כל אדמת פלסטין ההיסטורית. בסוף שנות השבעים ובראשית השמונים החל להתארגן גם האסלאם הפוליטי בישראל, תחילה במסגרת "משפחת הג'האד" (אסרת אל-ג'האד), מחתרת סמי-צבאית, שתמכה במאבק אלים נגד המדינה ונגד הרוב היהודי בה. אנשיה נתפסו על ידי כוחות הבטחון עוד בשלב ההתארגנות, מנהיגיה נאסרו והתנועה פורקה. בשלב מאוחר יותר הוקמה תנועת הצעירים המוסלמים, הנקראת כיום "התנועה האסלאמית", שדגלה בהתארגנות ובפעולה פוליטית במסגרת החוק. בתחילת שנות השמונים הוקמה "הרשימה המתקדמת לשלום" בראשות עורך דין מוחמד מיעארי מחיפה, שחברו לו אקדמאים, סטודנטים וקבוצות שהיו מאורגנות על בסיס מקומי, כדוגמת תנועת "אל-נהדה" בטייבה שבמשולש וכן קבוצות ואישים יהודים. בשנת 1988 הוקמה המפלגה הדמוקרטית-ערבית (מד"ע), כשפרש חבר הכנסת עבד אל-והאב דראושה ממפלגת העבודה ומסיעתה בכנסת והקים את המפלגה הערבית הראשונה בישראל.

הפלורליזם והפיצול בתחום ההתארגנות הפוליטית מטביעים את חותמם על הרמה השנייה של הפעילות הפוליטית, והיא ההתנהגות הפוליטית. במערכות הבחירות לכנסת גרם הפלורליזם הפוליטי לפיצול של קולות הערבים וחל פיזור רב שהלך והתרחב במשך השנים. מאז הבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 ועד לכנסת השמינית ב-1973, קיבלו מפא"י והרשימות הנלוות אליה בממוצע רוב של 52.5% מקולות הערבים, המפלגה הקומוניסטית קיבלה בממוצע 21.7% מקולות הערבים והשאר (27.75%) ניתן ליתר המפלגות היהודיות, כמו מפ"ם, המפד"ל ואחרות. בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 התהפך הגלגל וחד"ש, שהוקמה באותה שנה, קיבלה כ-51% מקולות הערבים, ומאז העמיק הפיצול לאורך השנים וגברה התפלגות הקולות. בכנסת העשירית קיבלה המפלגה המובילה (חד"ש) 47% מהקולות, בכנסת האחת עשרה קיבלה 32%, בבחירות לכנסת השתים עשרה קיבלה 33% ובכנסת השלוש עשרה ירדה ל-23%. שאר המפלגות קיבלו נתחים צנועים יותר מקולות הערבים, ובתוכן מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, והקולות שניתנו להן הלכו לאיבוד ופגעו בכוח האלקטורלי של הערבים.

הפלורליזם נגרם בהשפעת תהליך הפוליטיזציה שעבר על האוכלוסיה הערבית במדינה ובשל עליית קבוצות חדשות שדרשו ייצוג וביטוי פוליטי וחברתי, כמו צעירים, סטודנטים, פעילים בפוליטיקה המקומית, מוסלמים דתיים, בני עדות שונות ועוד. האליטה של המפלגה הקומוניסטית איבדה את הבלעדיות ואת כוח המשיכה האידיאולוגי שלה, ובשטח הופיעו התארגנויות חדשות, שטענו לאותן מטרות או למטרות אחרות, כמו חיזוק הזהות הפלסטינית בעקבות עלית קרנו של אש"ף או העמקת המחויבות לדת האסלאם ולערכיה, בעקבות התחזקות הזרם האסלאמי במדינות האזור.

התהליכים שתוארו לעיל הגיעו להבשלה ולבולטות לקראת הבחירות לכנסת ה-14 במאי 1996. בחירות אלה הושפעו גם מכמה תהליכים ואירועים שקרו במהלך שנות כהונתה של ממשלת העבודה-מרצ. התהליך החשוב והבולט מכולם הוא חתימת הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן וההפשרה שהלכה וגברה בין ישראל לעולם הערבי.

גם לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, לפיגועי החמאס, למבצע "ענבי זעם" בלבנון ולסגר המתמשך על השטחים הייתה השפעה על ההתארגנות, התעמולה וההצבעה לראשות הממשלה ולכנסת, כפי שיובהר להלן.

הרשימות הערביות החדשות שקמו לקראת הבחירות

בתקופה שקדמה לבחירות לכנסת ה-13, ביוני 1992, לא קמו מפלגות ערביות חדשות. לעומת זאת, לקראת הבחירות לכנסת ה-14 קיבל הפילוג – הן ברמת ההתארגנות והן בהתנהגות הפוליטית – תפנית מיוחדת. פילוג זה איננו רק תוצאה של פלורליזם, אלא מהווה ביטוי למצוקה פוליטית ולפיצול אצל הערבים, והוא בתורו אף מגביר מצוקה זו.

כחלק מההיערכות לקראת הבחירות הוקמו מספר ארגונים ותנועות שנרשמו כמפלגות אצל רשם המפלגות והכריזו על רצונן להתמודד בבחירות הארציות.

להלן נציג פרופיל קצר של הכוחות החדשים הללו:

1. האיחוד הערבי לקדמה והתחדשות (אל-אתחאד אל-ערבי לאל-תע'ייר): תנועה זו הוקמה ביוזמת יועצו של ערפאת ד"ר אחמד טיבי וקיבלה אישור על רישומה כמפלגה, למרות ערעורים שהוגשו על החלטה זו על ידי גופים יהודיים. ההכרזה הרשמית על הקמת המפלגה חלה כחודשיים בלבד לפני הבחירות, בסוף חודש מרץ 1996. המפלגה קיימה תוך תקופה קצרה זו פעילות אינטנסיבית של גיוס פעילים ותמיכה ציבורית, כשהיא נשענת בעיקר על התמיכה בעומד בראשה, ד"ר אחמד טיבי, המזוהה עם ערפאת, עם הרשות הפלסטינית ועם תהליך השלום. טיבי ומפלגתו זכו לכיסוי נרחב בכלי התקשורת האלקטרוניים והכתובים בישראל. בהסברה שניהלה התנועה הודגשו מעמדו, תפקידו ופעילותו של טיבי, וכן הושם דגש מיוחד על "השינוי והדמוקרטיה" שצריכים להוביל ברחוב הערבי ועל הצורך במנהיגות צעירה מזן חדש (ראה למשל מודעה של התנועה בעתון כל אל-ערב, 26.1.96; ראה גם ראיון מיוחד עם ד"ר טיבי, שם, 2.2.96). טיבי ותומכיו קיימו שורה של התייעצויות ומגעים עם גורמים אחרים במגזר הערבי, כמו "הברית המתקדמת" (ראה להלן) והתנועה האסלאמית, כדי ליצור גוש ערבי גדול לקראת הבחירות, תוך כוונה לצרף אליו גם את מד"ע בראשות דראושה. בעתונות פורסם כי מפגש ראשוני בין טיבי לדראושה נערך ביוזמת בכיר ברשות הפלסטינית, ובו סוכם עקרונית על אפשרות להליכה משותפת לבחירות (שם, 19.1.96. הבכיר הינו חאכם בלעאווי). בתחילת דרכה הראו הסקרים כי לתנועה זו תמיכה ניכרת מצד הציבור הערבי בהשוואה לתנועות החדשות האחרות. אולם החלטתה של התנועה האסלאמית לחבור למד"ע הביאה לירידה במעמד תנועתו של טיבי, מה שהוביל לבסוף לצעדו יוצא הדופן, כשבוע ימים לפני הבחירות – פרישה מן המרוץ. היו שמועות חזקות על לחצים שהופעלו על ידי בכירים ברשות הפלסטינית על טיבי ועל בכירי תנועתו לפרוש בשל ההערכה כי הרשימה לא תעבור את אחוז החסימה, דבר שיביא לאובדן מספר רב של קולות ערביים ולהחלשת גוש השמאל. טיבי עצמו נימק את הפרישה בסיבה זו ובכך שלא רצה ליטול על עצמו "אחריות מוסרית לאומית" לבזבוז הקולות. עם פרישתו קרא טיבי לתומכיו להצביע בעד שמעון פרס לראשות הממשלה. המפלגה עצמה הודיעה כי תמשיך לפעול במסגרת פוליטית וכי איננה מתפרקת, ואנשיה החליטו לרוץ לבחירות גם בלי מנהיגם, וקיבלו כאלפיים קולות שהלכו כמובן לאיבוד.
2. הברית הלאומית-דמוקרטית, בל"ד (אל-תג'מע אל-וטני אל-דמוקראטי): גוף זה הורכב ממספר כוחות שמאל פוליטיים קטנים שפעלו בעבר בישובים הערביים, כמו תנועת "בני הכפר", תנועת "ברית שוויון", האגף המזוהה עם מוחמד מיעארי בתנועה המתקדמת ומספר התארגנויות מקומיות כמו המפלגה הסוציאליסטית מהכפר מע'אר, תנועת אנסאר מאום אל-פחם, תנועת אל-נהדה מטייבה, תנועת בני אל-טירה, ופעילי ציבור ערביים. בראש התנועה החדשה עומד ד"ר עזמי בשארה מנצרת, מרצה באוניברסיטת ביר זית וחוקר במכון ון-ליר בירושלים. תנועה זו ביקשה וקיבלה אישור על רישומה כמפלגה פוליטית. הסעיפים הבולטים במצעה דורשים לשנות את הגדרת מדינת ישראל ממדינת היהודים למדינת כל אזרחיה, ולהעניק מעמד מיוחד ומוכר של "מיעוט לאומי" לאוכלוסיה הערבית בישראל, שיתבטא בהענקת אוטונומיה מוסדית לערבים ומתן אפשרות לנציגיהם לנהל את ענייניהם הייחודיים בעצמם. חברי הברית משמיעים ביקורת גלויה על אופיים של הסכמי השלום בין ישראל לפלסטינים, ואינם מרוצים מדרך ניהול השלטון הפלסטיני על ידי ערפאת ותומכיו. מצע זה הוא ייחודי והרעיונות המובעים בו, למרות היותם רווחים בקרב חוגים רחבים של הערבים, מעולם לא הוצגו בצורת מצע פוליטי של גוף מאורגן, הדורש ליישמו. בל"ד הצטרפה לחד"ש ורצה איתה ברשימה משותפת לכנסת, תוך טשטוש מסוים של ההבדלים הרעיוניים ביניהן. ד"ר עזמי בשארה מוקם במקום הרביעי ברשימה ונבחר לכנסת.
3. הברית המתקדמת (אל-תחאלף אל-תקדמי): התארגנות זו נרשמה כמפלגה אצל רשם המפלגות ורצה לבחירות, למרות ההערכות שלא תעבור את אחוז החסימה וחרף הלחצים שהופעלו עליה לפרוש. המרכיבים העיקריים בהתארגנות זו הם שלושה: תנועת "העצמאיים" בראשותו של מוחמד זיידאן, לשעבר יושב ראש המועצה המקומית בכפר-מנדא ודובר ועד ראשי הרשויות הערביות, הנתמך על ידי מספר מצומצם של פעילים במגזר הערבי. תנועתו כרתה לפני הבחירות ב-1992 הסכם עם מד"ע ומוחמד זיידאן הוצב במקום השלישי, תוך הבטחה לקיום רוטציה בינו לבין המועמד השני ברשימה, חבר הכנסת טלב אל-צאנע. משלא קוים ההסכם לאחר שנתיים, פרשו זיידאן ואנשיו ממד"ע ב-1994. הגורם השני בברית המתקדמת היא תנועת "קול ההסכמה" (נדאא אל-ופאק), תנועה קטנה שהוקמה על ידי פעילי ציבור בדואים בנגב ומייצגה בברית הוא סעיד זבארגה מלקייה, שהוצב במקום השני. המרכיב השלישי הוא שרידי הרשימה המתקדמת, שהמשיכו לפעול במספר מצומצם של ישובים, לקיים את מזכירות הרשימה ולהחזיק במשרדה הראשי בנצרת, לאחר שנפרדו ממיעארי ותומכיו. מייצגם בברית הוא עורך דין עזיז שחאדה מנצרת. לפי מצע הברית המתקדמת, כפי שהוגש לרשם המפלגות, היא "תפעל למען שיפור מצבם של אזרחי המדינה הערבים ולביסוס השלום באזור". מפלגה זו ניהלה משא ומתן עם טיבי כדי להקים רשימה משותפת לקראת הבחירות, אולם נתגלעו חילוקי דעות בקרב חבריה בקשר לכך ובסופו של דבר האיחוד לא בוצע (אל-סנארה, 13.2.96). תנועת ההסכמה הודיעה שהיא מעדיפה ברית עם חד"ש ולא עם טיבי (אל-סנארה, 15.3.96), אך גם איחוד זה לא מומש, למרות משא ומתן שנוהל עד לרגע האחרון. עיקר הוויכוח היה על מיקום נציג הברית ברשימה לכנסת. לבסוף התמודדה הברית בבחירות באופן נפרד וזכתה ב-14 אלף קולות, דבר שלא אפשר לה לעבור את אחוז החסימה.
4. הגוש הערבי-האסלאמי (אל-כתלה אל-ערביה אל-אסלאמיה): התארגנות קטנה, שבראשה עומד שייח' עאטף ח'טיב מכפר כנא, שפרש מהתנועה האסלאמית על רקע חילוקי דעות על בסיס מקומי עם בן משפחתו וכפרו שיח' כמאל ח'טיב, שהוא אחד מהבולטים במנהיגי התנועה האסלאמית בישראל ומתנגד להשתתפות התנועה בבחירות לכנסת. הגוש נרשם כמפלגה בישראל, הדורשת לפי מצעה שהוגשם לרשם המפלגות "לשמור על הזכויות האזרחיות והדתיות של המגזר הערבי", לתמוך בתהליך השלום וכן "לפעול ככל הניתן להקמת קואליציה ערבית רחבה". התנועה דאגה לקבל היתר דתי (פתוה) להשתתפות בבחירות לכנסת (ראה פרסום מיוחד בשם צות אל-כתלה, ינואר 1996). ח'טיב קיים פעילות אינטנסיבית להקמת גוש ערבי גדול לקראת הבחירות ואף חתם על הסכם בראשי תיבות עם תנועתו של ד"ר טיבי (אל-סנארה, 12.1.96). אולם בסופו של דבר, לאחר שנודע על ההסכם בין מד"ע לתנועה האסלאמית, חברו אליהן ח'טיב ואנשיו והוא הוצב במקום השישי ברשימתן המאוחדת לכנסת.
5. בנוסף לרשימות אלה הוקם גוף יהודי-ערבי קטן בשם "ארגון הפעולה הדמוקרטי" (דע"מ) בראשו עומד אסף אדיב, לשעבר מ"דרך הניצוץ". תנועה זו קראה להצבעת מחאה בפתק לבן לראשות הממשלה (פרסום חד פעמי של דע"מ בערבית, 21.5.96) וקיבלה 1,351 קולות בלבד.

הקמת מספר רב של ארגונים, תוך שכפול המסר הפוליטי והחברתי שלהם, מציב מספר סימני שאלה לגבי מהותם של אלה. הגורמים לפיצול הם מגוונים ומהווים לדעתנו עדות למצוקה הפוליטית בה שרויים הערבים בישראל:

1. משבר מנהיגות: המפלגות שפעלו עד כה בקרב האוכלוסיה הערבית, גם אלה שהיו מיוצגות בכנסת, לא הראו יכולת מנהיגותית גבוהה. המפלגות הערביות סובלות ממחסור באישים מרכזיים מובילים היכולים למשוך אחוז גבוה של תומכים ומצביעים. גם האישים הערבים במפלגות היהודיות לא הצליחו להגיע למעמד של מנהיגים כלל ארציים המקובלים על כל חלקי האוכלוסיה.
2. החולשה של מפלגות הגוש החוסם: חד"ש ומד"ע, שהיו בכנסת ה-13 במעמד של "גוש חוסם", גילו אזלת יד בטיפול בבעיות הפנימיות של הערבים. נכון שהן תמכו בממשלה מבחוץ, דבר שאפשר לה להתקדם בתהליך השלום, לחתום על הסכמי אוסלו ולבצע מהלכים מדיניים חשובים, הישגים ראויים לציון בפני עצמם, אולם קשה להצביע על הישגים ממשיים של מפלגות אלו בעניינים אזרחיים-פנימיים, למרות מעמדן המיוחד, שאפשר הפעלת לחצים והעלאת דרישות (לפירוט יתר ראה: גאנם, 1996). הדבר עודד כוחות חדשים להתמודד, עקב האכזבה מפעילות חברי הכנסת הערבים.
3. השתלטות שאיפות אישיות: מניע מרכזי להתארגנות הפוליטית הוא אישי ועיקרו נסיון של אדם מסוים להתקדם ולהגיע לכנסת או לעמדה מנהיגותית אחרת באמצעות הקמת מסגרת פוליטית חדשה. בפועל, רוב ההתארגנויות החדשות לא הציעו מצע או אידיאולוגיה אלטרנטיביים לאלה הקיימים, למרות שלמראית עין הציגו עצמן כנאבקות למען מימוש מצע מפלגתי-אידיאולוגי חדש, שהוצג באמצעי התקשורת כאילו יש לו תומכים רבים.
4. קיטוב אידיאולוגי: יחד עם זאת, גורם משמעותי להקמת הארגונים החדשים הוא התגברות הנסיונות בחברה הערבית לתת מענה לסוגיות מעמדם של הערבים במדינה, לאור התהליכים המדיניים. כוחות ואישים מציעים נוסחאות חדשות להתמודדות עם מצב הערבים כמיעוט ועם סירוב השלטונות הרשמיים והמפלגות היהודיות לדון בשינויים מהותיים ביחסי המיעוט והרוב. על רקע זה ניתן להבין למשל את הקמת בל"ד ואת כניסתה של התנועה האסלאמית למערכת הפוליטית הכלל-ארצית.

נסיונות אחדות בתוך פירוד – ועדת ההסכמה

לקראת הבחירות הופעלה מחדש ועדת ההסכמה (לג'נת אל-ופאק), ועדה מיוחדת שפעלה גם לפני הבחירות לכנסת ה-13, בראשות אבראהים נמר חסין, יושב ראש ועדת המעקב העליונה. חברים בה מספר אישים הידועים כבלתי מזוהים. ועדה זו פעלה בנסיון להביא לאיחוד השורות ולקירוב בין המפלגות והתנועות הערביות המתמודדות. הטכניקה שנקטה בה הוועדה הייתה מפגש נפרד עם נציגי כל אחד מהגופים, לצורך בירור עמדותיו בנושא יצירת המסגרת המאוחדת. בשלב שני, היו נסיונות ליצירת מסגרת משותפת והצעת מצע המקובל על כל השותפים. השאיפה להצגת רשימה משותפת נתקלה במספר מחסומים שהכשילו מאמצים אלה:

1. המחסום של נסיון העבר: בעבר ניסו המפלגות הערביות להקים קואליציות שונות לקראת ההתמודדויות בבחירות. זכור היטב נסיונה המוצלח של המפלגה הקומוניסטית להקמת החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) בשנת 1977. הרשימה המאוחדת זכתה בבחירות לכנסת התשיעית שנערכו באותה שנה ב-50% מקולות הערבים. קואליציה זו ממשיכה להתקיים עד היום, למרות בעיות אישיות, אידיאולוגיות, פוליטיות ועדתיות המקשות עליה לשמור על מקומה ככוח המרכזי ברחוב הערבי. בשנת 1989 היה נסיון לאחד את המפלגות הערביות לקראת הבחירות לוועידת ההסתדרות. חד"ש, הרשימה המתקדמת ומד"ע הקימו רשימה משותפת שנחלה כשלון צורב והתפרקה לאחר מכן (ראה: אוצסקי-לזר וגאנם, 1990 ו-1995) גם לקראת הבחירות לכנסת ה-13 נעשו נסיונות איחוד בין המפלגות הערביות, תוך מעורבות פעילה של התנועה האסלאמית ושל גורמי חוץ. הנסיונות לא רק שלא עלו יפה, אלא שהמפלגות לא הצליחו אף לחתום הסכמי עודפים ביניהן בגלל היריבות האישית החזקה בין מנהיגיהן. הדבר הביא לאובדן אלפי קולות ערביים ולהיעלמותה של הרשימה המתקדמת מן המפה הפוליטית.
2. המחסום האידיאולוגי: לחלק מהמפלגות הערביות ישנו מצע המכיל ביטויים אידיאולוגיים המבדילים באופן מובהק בינן לבין שאר המפלגות. מדובר בתפיסת העולם הרחבה שלהן ביחס לשותפות היהודית-ערבית, פתרון הבעיה הפלסטינית, מעמד הערבים במדינת ישראל, במחויבות לשינויים חברתיים כמו מעמד האישה והיחס לחמולה ועוד. חד"ש, הנשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית בולטת בייחודה. היא דוגלת בתפיסת עולם קומוניסטית, בצנטרליזם דמוקרטי, אינה מוכנה לוותר על שותפות יהודית-ערבית גם אם תקבל מעט קולות מהיהודים, ומציגה מצע חברתי מתקדם ומודרני יותר מרוב המפלגות הערביות האחרות. לכן, אפשרות איחוד בינה לבין מד"ע, הגוש הערבי-אסלאמי או אף עם תנועתו של טיבי היא כמעט בלתי אפשרית. חד"ש ניהלה משא ומתן רציני רק עם בל"ד, הקרובה אליה בנקודות העיקריות במצעה יותר מאחרים. למרות שהושג הסכם ושתי התנועות הלכו לכנסת ברשימה משותפת, נותרו חילוקי דעות סביב משמעות השוויון, דרך הפעולה הפרלמנטרית והחוץ-פרלמנטרית ועניינים אחרים. חילוקי הדעות בלטו ערב הבחירות בשאלת התמיכה בפרס לראשות הממשלה. בל"ד קראה להטיל פתק לבן בגלל מבצע "ענבי זעם" והסגר על השטחים, בעוד חד"ש התפתלה בניסוחיה עד לרגע האחרון אך למעשה תמכה בהצבעה לפרס.
3. מחסום אישי: כל משא ומתן על איחוד לקראת הבחירות מגיע לרגע הרכבת רשימת המועמדים, כאשר העקרון המנחה הוא שסדר ההופעה של החברים בה יהיה תואם לכוח האלקטורלי של כל מפלגה או גוף השותפים לרשימה המאוחדת. בעניין זה עיקר חילוקי הדעות הם אישיים. מי יופיע בראש הרשימה? מה יהיה סדר המועמדים? אילו מקומות ישוריינו עבור קבוצות שונות כמו נשים, עדות, אזור גיאוגרפי? הכרזות של חלק מהמנהיגים כי המיקום אינו חשוב להם אישית ועיקר עניינם במצע, התגלו כמס שפתיים. המאבק האישי על המיקום ברשימה היווה גורם משמעותי עליו קמו ונפלו בעבר נסיונות להקמת רשימות משותפות.
4. מחסום סקטוריאלי ועדתי: כל רשימה משותפת אמורה לייצג חתכים שונים מהאוכלוסיה הערבית בישראל מבחינה עדתית, דתית ואזורית, שיקולים המשתלבים עם השיקולים האישיים. האם למשל מועמד מהנגב יזכה למקום ריאלי ברשימה המשותפת או מועמד מן הגליל? ומהו מיקומו של המועמד הנוצרי, הדרוזי או הבדואי? האם סקטורים וקבוצות אלו יזכו לייצוג ריאלי או שיוזנחו למען הבלטת האישים הבולטים הנחשבים לגורפי קולות? ומה יקרה אם קבוצות לא יזכו לייצוג הולם, האם ירד אחוז ההצבעה בקרב אנשיהן? שיקולים אלה היו בעלי משקל בכל המפלגות וההרכב הסופי של הרשימות נקבע לא מעט בהסתמך עליהם.

פרק שלישי:

תוצאות הבחירות לכנסת ה-14 ומשמעותן

הבחירות לכנסת ה-14 הוקדמו כזכור בגלל רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. הרצח עורר תגובות קשות בקרב האוכלוסיה הערבית שהייתה שותפה מלאה לצער, לאבל ולזעם של כלל הציבור בישראל. מבחינה פוליטית, גברו בתקופה שלאחר הרצח הנטייה לעבר מפלגת העבודה והתמיכה בעומד בראשה, שמעון פרס. מאז רצח ראש הממשלה אירעו עוד שני אירועים מכאיבים, שהותירו את רישומם על המצביע הערבי. הפיגועים הקשים של החמאס בחודש פברואר 1996 עוררו תגובת נגד חסרת תקדים בקרב הערבים. נערכו הפגנות, עצרות מחאה, ותהלוכות אבל בישובים ערביים רבים ברחבי המדינה וביטויי גנאי חריפים הושמעו כנגד רצח החפים מפשע וכנגד הפגיעה הקשה בתהליך השלום, הפוגעת גם בעם הפלסטיני ולא רק בישראל. באפריל נערך מבצע "ענבי זעם" בלבנון, במהלכו גורשו מאות אלפי אזרחים לבנונים מבתיהם על ידי צה"ל, דבר שעורר תגובות רגשיות חזקות בקרב הערבים, שהזכרון הקולקטיבי של גירוש ופליטות עדיין חזק בקרבם. התקרית הטרגית בכפר כנא, במהלכה נהרגו למעלה ממאה אזרחים לבנונים מהפגזת צה"ל, גרמה זעזוע עמוק ועוררה גל של מחאה נגד ראש הממשלה פרס וקריאות להטיל פתק לבן בהצבעה לראשות הממשלה.

אחוז ההצבעה

הבחירות באו איפוא בתקופה של פעילות פוליטית סוערת והתפתחויות קריטיות ביחסי שני העמים. דבר זה יכול להסביר את העלייה באחוז ההשתתפות הערבית בבחירות. הסבר נוסף נעוץ בכך שהבחירות הללו, ובמיוחד ההצבעה לראשות הממשלה, שווקה בתקשורת כתלויה בקול הערבי. מאמרים וכתבות אין ספור עסקו בשאלה האם וכיצד יכריעו הערבים את המערכה, האם זה בכלל לגיטימי שהם יכריעו בשאלות הגורליות העומדות בפני המדינה וכיצד יוכל ראש ממשלה ה"נשען על הקול הערבי" להמשיך ולהתקדם בתהליך השלום? הדעה הרווחת אמרה כי ככל שיגדל אחוז המצביעים הערבים, כך יובטח נצחונו של פרס. מתקפת המודעות שקבעו כי "נתניהו טוב ליהודים" נתפסה כגזענית ומעליבה ותגובה הנגד של הערבים הייתה הופעתם ההמונית לקלפיות.

האירועים הללו חברו לכמה נימוקים נוספים, כמו עלייה במודעות הפוליטית של הדור הצעיר ושל כלל הציבור הערבי, האיחוד בין כמה גופים, ההפרדה בין ההצבעה לכנסת ולראשות הממשלה, חשיבות הבחירות להמשך תהליך השלום והעבודה האינטנסיבית של פעילים מכל המפלגות ושל עמותה מיוחדת שהוקמה ל"קידום הדמוקרטיה" בחברה הערבית ביום הבחירות עצמו. כל אלה הביאו לשיעור הצבעה גבוה של כ-77% לעומת 69.7% בבחירות הקודמות. זהו אחוז ההשתתפות הגבוה ביותר של המצביעים הערבים מאז 1973, אך הוא עדיין נמוך יחסית להצבעה היהודית והכלל-ארצית.

ההצבעה לראשות הממשלה

סקרים שנערכו בקרב הערבים אחרי רצח רבין וכחודשיים לפני הבחירות, הראו כי רוב מכריע שלהם יצביע בעד מועמדותו של שמעון פרס לראשות הממשלה. התמיכה הגדולה בתהליך השלום, למרות ביקורת על פרטיו ועל קצב התקדמותו, התמיכה המסורתית בגוש השמאל והשפעת הרצח, הביאו באופן טבעי לתמיכה כמעט מלאה בפרס.

הליכוד והימין לא זכו מעולם לאהדה רבה בקרב המצביעים הערבים ולבנימין נתניהו לא היה שום רקורד בפעילות בנושאים הקרובים לליבם. תופעות הדה-לגיטימציה של חברי הכנסת הערבים ושל ממשלת רבין, שנשענה על ה"גוש החוסם" הערבי, והעובדה שהליכוד, ש"ס והמפד"ל היו מפלגות אופוזיציה בכנסת ה-13, הרחיקו מהם את מרבית הערבים שתמכו בגוש הימין בבחירות הקודמות.

אלא שמבצע "ענבי זעם" כמעט וטרף את הקלפים. התגובות עליו היו כה חריפות, עד שהתעורר חשש במפלגת העבודה כי הערבים יחרימו את הבחירות, לא יצביעו בעד פרס או אף יצביעו הצבעת מחאה עבור בנימין נתניהו. במהלך החודשים אפריל ומאי הייתה התרוצצות גדולה בקרב המפלגות הערביות בנושא ההצבעה לראשות הממשלה. נדמה היה כי הפוליטיקאים מתחרים ביניהם בגינויים ובביטויים קיצוניים דוגמת "רוצח ילדים" או "פושע מלחמה" כלפי שמעון פרס. ראשי הציבור הערבי החרימו קבלות פנים שערך ראש הממשלה לרגל יום העצמאות, קראו להטיל פתק לבן בבחירות ואיימו אף לקרוא להחרמתן. בסקר שנערך בראשית מאי התברר כי רק 47% מהערבים יתמכו בפרס (ידיעות אחרונות, 3.5.96). עשרה ימים לפני הבחירות כבר דובר על 85% מהערבים שיתמכו בו (מעריב, 2.6.96).

פעילות נמרצת של אנשי "המטה הערבי" של מפלגת העבודה הביאה לסדרת פגישות בין ראשי המפלגות הערביות לבין שרים בכירים ואף לפגישות עם פרס. הושמעו הבטחות למילוי דרישותיהם של הערבים בתקציבים, במשרות ותיקון עוולות ישנות, כמו נכסי הווקף, מס רכוש, הכרה בכפרים בלתי מוכרים ועוד, ואף עלתה אפשרות – אם כי לא הבטחה ממשית – שאם פרס ייבחר הוא ימנה לראשונה בממשלות ישראל שר ערבי. חתימת מסמך ההבנות עם חיזבאללה והפסקת המבצע בלבנון הפיגו את המתח ובהדרגה חזרו המנהיגים הערבים לקרוא לקהלם לתמוך בפרס. הראשון שעשה זאת בגלוי היה מוחמד זיידאן, אחריו חבר הכנסת דראושה, אחמד טיבי ולבסוף, בחצי-פה ובהיסוס רב, ולרוב בצורה נפתלת, גם חלק ממנהיגי חד"ש. אלה שהתמידו בקריאתם להטיל פתק לבן היו ד"ר עזמי בשארה, מנהיג בל"ד, שאמנם התאחד עם חד"ש אולם חלק על אנשיה בסוגיה זו והתנועה הקטנה דע"מ. הפלג של התנועה האסלאמית שהתנגד להליכת התנועה לבחירות ולאיחוד של רע"מ, ובראשו שיח' ראיד צלאח, ראש עירית אום אל-פחם, המשיך במדיניות המסורתית של התנועה האסלאמית והיא קריאה לתומכיה "להצביע לפי מצפונם". היינו, אין החרמה של הבחירות, אך אין גם נקיטת עמדה פומבית חד משמעית למי להצביע. תוצאת הסתירות, הבלבול והמבוכה הייתה לבסוף מפתיעה. 7.2% מהערבים הטילו פתקים לבנים או פסולים, בסך הכל כ-24 אלף קולות שהלכו לאיבוד. גם אם נניח שחלק מהקולות הפסולים מקורם באי הבנת השיטה החדשה ובטעויות, הרי עדיין יש כאן הצבעת מחאה בשיעור ניכר. בקרב היהודים היו רק 4.8% קולות פסולים.

אולם מכלל הקולות הכשרים הערבים הצביעו 94.8% עבור שמעון פרס. זהו שיעור תמיכה עצום לפי כל קריטריון, ובעיקר בהשוואה למה שקרה בצבעה היהודית, בה קיבל פרס כ-44% ולהצבעה הכלל ארצית בה קיבל פרס 49.5% והפסיד את ראשות הממשלה. התמיכה בנתניהו הייתה בעיקר בישובים הדרוזים, בשיעור של 21.3%. בקרב הבדואים הגיעה ההצבעה לנתניהו ל-6.8%. מתוך סך הקולות הערבים תמכו 5.2% בנתניהו, כ-15 אלף קולות. מקורם באיים מסורתיים קטנים של תמיכה בליכוד בקרב הערבים והדרוזים, בנוכחות ובפעילות של אנשי ליכוד בישובים הערבים ערב הבחירות, בביקורים של נתניהו עצמו במספר כפרים וביריבויות בין פלגים וחמולות בתוך הכפרים, כמו בטייבה למשל.

מיד לאחר שהתבררו התוצאות הסופיות, נשמעו הצהרות מאישים במפלגת העבודה ומפרשנים ש"האשימו" את הערבים בתבוסת פרס. גם דוברים ערבים הביעו אכזבתם מן התוצאות וקראו לחשבון נפש של המפלגות והבוחרים הערבים (ראה ראיונות רבים בעתונים הערביים למחרת הבחירות, 2.6.96, והתבטאויות ברדיו ובטלוויזיה). בניתוח שלאחר מעשה, היה צורך ביותר עשרה אחוזים נוספים של מצביעים ערבים שילכו לקלפיות ויצביעו עבור פרס, כדי לסגור את הפער בינו לבין נתניהו. שיעור כה גבוה אינו סביר ולא היה לו תקדים מאז שנות החמישים. מה גם שאין להתייחס להצבעה הערבית כאחידה והומוגנית בשל הרב-גוניות של אוכלוסיה זו והפיצול הפוליטי הקיים בתוכה, כפי שתואר לעיל.

ההצבעה לכנסת

התופעה הבולטת בבחירות לכנסת הייתה ההצבעה הסקטוריאלית שאפיינה הפעם את כלל הבוחרים, בגלל השיטה החדשה שאפשרה להם לפצל את הצבעתם. מגמה זו של הצבעה למפלגה המייצגת אינטרס קבוצתי, הביאה לעלייה גדולה בכוחן של המפלגות הערביות חד"ש ורע"מ. חד"ש קיבלה 37% מכלל הקולות הערביים, לעומת 23.2% בבחירות הקודמות והגדילה את ייצוגה בכנסת משלושה לחמישה מושבים. יש בכך התאוששות ניכרת של המפלגה, אשר ב-1988 קיבלה כשליש מן הקולות הערביים, ירדה ב-1992 לפחות מרבע ואילו עתה הגדילה את כוחה שוב. חד"ש רצה ברשימה משותפת עם התנועה החדשה בל"ד, אשר האלקטורט שלה קטן, אולם עצם האחדות משכה אליה גם מצביעים אשר לא היו תומכים באף אחת מתנועות אלה אילו התמודדו בנפרד. חד"ש קיבלה גם כמה אלפי קולות יהודיים, בשיעור מוערך של כחצי מנדט.

הרשימה הערבית המאוחדת, רע"מ, קיבלה בבחירות אלה 25.4% מקולות המצביעים הערבים, לעומת 15.2% שקיבלה מד"ע כאשר התמודדה לבדה ב-1992. לרע"מ ארבעה מושבים בכנסת

ה-14, לעומת שניים שהיו למפלגתו של דראושה בכנסת הקודמת.

ההסבר העיקרי לעליית כוחה של רשימה זו הוא הצטרפות חלק מן התנועה האסלאמית למרוץ לבחירות לכנסת, לראשונה בתולדותיה. קדמו לכך דיונים, ויכוחים וחילוקי דעות עמוקים, שגרמו למעשה לפילוג בתנועה האסלאמית (Rekhess, 1996). לפני האיחוד נראה היה שמד"ע לא תעבור את אחוז החסימה, וברור שתמיכתה ולו גם החלקית של התנועה האסלאמית ועמדתו הנחרצת של מנהיגה שיח' עבדאללה נמר דרויש בעד השתתפות בבחירות, הביאו לעלייה הגדולה בכוחה של הרשימה המאוחדת. ביישובי דרום המשולש והנגב, בהם יש תמיכה לפלג זה של התנועה האסלאמית, ואשר מתוכם גם הוצבו מועמדים ברע"מ (תופיק ח'טיב, ראש מועצת ג'לג'וליה וחבר הכנסת טלב אל-צאנע מן הנגב), זכתה רע"מ לאחוז הצבעה גבוה. לדוגמה: בכפר קאסם קיבלה 51% לעומת 20% שקיבלה מד"ע בבחירות הקודמות, בג'לג'וליה כ-40% לעומת 19%. בקרב כלל הבדואים קיבלה רע"מ 64.3% לעומת 35% למד"ע ב-1992.

ההסבר העיקרי לעליית כוחן של חד"ש ורע"מ הוא איפוא הפרדת ההצבעה. סיבה חשובה נוספת לאמון שניתן במפלגות אלה הינה, כאמור, העובדה שבכל זאת הצליחו להציג אחדות, למרות שאין מדובר באיחוד מלא של כלל הכוחות הפוליטיים.

עליית כוחן של חד"ש ורע"מ באה בעיקר על חשבון ההצבעה למפלגת העבודה, 16.6% לעומת 20.3% בבחירות הקודמות, וההעלמות הכמעט מוחלטת של הצבעה לימין היהודי בבחירות אלה – 5.2% לליכוד, מפד"ל וש"ס יחד, לעומת 19.3% בבחירות הקודמות. ירידה חדה זו מוסברת בכך שמפלגות אלה לא היו יותר בשלטון וכן בשל התנגדותן לתהליך השלום. מרצ, לעומת זאת, הגדילה במקצת את כוחה בקרב הערבים מ-9.7% ב-1992 ל-10.5% בבחירות הנוכחיות, הן בשל עמדותיה הידועות בנושא השלום והן בשל פעילות שריה, ובעיקר שר החינוך, במשך ארבע השנים האחרונות בשיפור רמת השירותים בישובים הערביים ובשילוב מוגבר של ערבים במשרדי הממשלה. ניתן לומר כי מפלגת העבודה הזניחה את התעמולה למען ההצבעה למפלגה בישובים הערביים על חשבון המאמצים להביא להצבעה לראש הממשלה פרס. בעוד בתקופת ה"פריימריז" הירבו שרי המפלגה וחברי הכנסת שלה לבקר בישובים הערביים ולפרסם מודעות בעתונות הערבית, הרי במערכת הבחירות הארצית הופנו הזרקורים לעבר שמעון פרס והסברת מפלגת העבודה כמפלגה הייתה דלה ביותר ונוצר הרושם שהיא מוותרת למעשה על המאבק על הקול הערבי לטובת חד"ש ורע"מ. הייתה גם מעין הסכמה שבשתיקה בין המטה הערבי של מפלגת העבודה לבין פעילי המפלגות הערביות, שהצבעה לפרס מצד אחד ולמפלגותיהם מצד שני תהיה לטובת שני הצדדים (הדברים אושרו על ידי שר התיירות לשעבר עוזי ברעם, ראש המטה הערבי במפלגת העבודה ביום עיון באוניברסיטת חיפה, 13.6.96).

כשלון המפלגות הערביות הקטנות נובע מזכר לקח העבר, בו גרם הפיצול לאובדן אלפי קולות ערביים. גם אופיין של מפלגות אלה לא היה אטרקטיבי עבור הבוחרים. לתנועתו החדשה של טיבי אין אחיזה בשטח, אין לה סניפים, יש לה רק מעט פעילים ולא היה לה די זמן ותקציבים כדי להעמיק את ההסברה והגיוס. הקשר ההדוק עם ערפאת לא עזר לטיבי. כפי שנאמר לעיל, עיקר מעייניהם של האזרחים הערבים נתון לשיפור מעמדם הם ופחות לעניינים המדיניים. קיימת גם ביקורת קשה, אם כי לא תמיד גלויה, על אופי ממשלו של ערפאת, על השיטות הבלתי דמוקרטיות שהוא נוקט בניהול הרשות הפלסטינית וגם על חלק מעמדותיו במשא ומתן עם ישראל. כל הגורמים הללו הכשילו את תנועתו של טיבי, שקיבלה כאלפיים קולות בלבד, לאחר פרישתו של מנהיגה מן המרוץ.

אשר לברית המתקדמת בראשות מוחמד זיידאן, הרי היא רשימה ללא ייחוד, עם מסרים כוללניים והרכב חמולתי-מסורתי. הברית נתפסה כמי שמסרבת להצטרף למגמת האחדות וההצבעה לה תגרום לפיצול ולאובדן קולות. למרות נסיונות נואשים לא הצליח זיידאן להתחבר עם חד"ש ובל"ד ולדבריו לא נותרה לו ברירה אלא לרוץ לבד. הברית קיבלה בסופו של דבר כ-14 אלף קולות, בעיקר בנגב ובכפרי הגליל.

תוצאות הצבעת הערבים לכנסת ה-14 חיזקו שוב את החלוקה לשלושה זרמים פוליטיים כמעט שווים בתוכם:

• תומכי המפלגות היהודיות-ציוניות – קרוב לשליש.
• תומכי חד"ש – הזרם הקומוניסטי, היהודי-ערבי והלא דתי – למעלה משליש.
• תומכי רע"מ – הזרם הלאומי-ערבי והאסלאמי אשר בנוסף לחלק מהתנועה האסלאמית שלא הצביע, מגיע אף הוא לכשליש מן האוכלוסיה.

מגמה אידיאולוגית חדשה

מעבר להתארגנות ולהתנהגות הפוליטית, נראה לנו כי התופעה החשובה בבחירות אלה בקרב הערבים היא המגמה האידיאולוגית חדשה, עליה הצבענו בראשית הדברים. במצעי המפלגות הערביות הגדולות מופיעה לראשונה דרישה מפורטת לדון על ולפעול למען שינוי מעמדו של המיעוט הערבי במדינת ישראל. יש הדורשים לשנות את הגדרתה של מדינת ישראל ואת אופייה היהודי ולהפכה למדינה אזרחית; יש הדורשים להכיר בערבים כמיעוט לאומי ויש המדברים על אוטונומיה תרבותית ומוסדית לערבים.

התפתחות זו הינה תוצאה של הסכמי אוסלו ותהליך השלום ושל השינויים העוברים על החברה הערבית בישראל (ראה גם אוסצקי-לזר וגאנם, 1995).

הגוף הבולט העוסק בנושא הוא בל"ד, שהפך דיון אינטלקטואלי שהחל בראשית שנות התשעים, שאחד ממוביליו הוא ד"ר עזמי בשארה, למצע פוליטי. בסעיף 2 במצע התנועה נאמר: "בל"ד תיאבק למען הפיכת מדינת ישראל למדינה דמוקרטית ולכל אזרחיה – יהודים, ערבים ואחרים – כפי שמתחייב ממימוש זכויות האדם והאזרח על בסיס שוויון מלא בין כל אזרחי המדינה, ללא אפליה כלשהי על בסיס לאום, דת או מין".

גם במצע רע"מ (1996) מופיע, בנוסף לדרישות המסורתיות לשוויון, נוסח דומה: "יש להכיר באזרחים הערבים כמיעוט לאומי בישראל, כדי שהיא תהפוך למדינת כל אזרחיה". נוסח זה לא נכלל במצע מד"ע לקראת הבחירות לכנסת הקודמת, שם דובר על שילוב הערבים ו"הבטחת הזדמנויות שוות לכל אזרחי המדינה".

בהופעותיו הפומביות של אחמד טיבי תמך גם הוא בלהט ברעיון הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, אולם במצע מפלגתו מופיע נוסח "מרוכך" קמעא, השם דגש על מעמדם של הערבים ולא על אופייה של המדינה. נאמר שם כי התנועה תפעל "לשינוי מקומו הפוליטי, החוקתי והאזרחי של הציבור הערבי בישראל" (מודעה ב-פנורמה, 10.5.96).

בתכנית הפעולה של "הברית המתקדמת" נאמר כי התנועה תפעל לכך ש"המדינה תהיה לכל אזרחיה והדבר יתורגם באופן מעשי בכל התחומים" (מודעה ב-פנורמה, שם). מן המפלגות היהודיות רק מרצ מדברת בגלוי על נושא זה, והחל מ-1992 כללה במצעה את הסעיף המגדיר את המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, יהודים וערבים כאחד".

למרות שאין הסכמה בקרב הערבים עצמם בנושאים אלה ולמרות שהציבור הרחב איננו עוסק בשאלות אלה אלא רק מנהיגיו, ישנה משמעות חשובה למגמה זו שלהערכתנו תעמיק ותגבר. השלטון הצפוי של מפלגות לאומיות ודתיות יהודיות וישיבתן של המפלגות הערביות ולמעשה של כל חברי הכנסת הערבים באופוזיציה, יחזקו לדעתנו את הצורך בהגדרות מדויקות יותר של מעמד המיעוט הערבי במדינה. כבר בימים הראשונים לאחר הבחירות בלטה החלוקה שעשו דוברי הימין בין הקול היהודי והקול הערבי, והודגש כי נתניהו קיבל רוב גדול בקרב היהודים. הצעה לחקיקת חוק יסוד "המדינה היהודית" הועלתה בשלבים ראשונים של המשא ומתן הקואליציוני על ידי חבר הכנסת אבנר שאקי מהמפד"ל, כמשקל נגד לדרישת הערבים לשינוי הגדרת המדינה (קול ישראל, 6.6.96). יש לצפות איפוא להמשך הדיון האינטנסיבי בנושא זה הן בחוגים אקדמיים והן ברמה הפוליטית הציבורית, ולוויכוחים נוקבים בנושא מעל דוכן הכנסת.

תגובת המפלגות הערביות לתוצאות הבחירות ומעמדן העתידי באופוזיציה

התגובות הראשונות בקרב הערבים על תוצאות הבחירות היו מעורבות. מצד אחד הייתה שביעות רצון מעליית כוחן של המפלגות הערביות, אך מצד שני הובעה אכזבה קשה מן התוצאות הכלליות. תגובות זעם נשמעו נגד האשמותיהם של אישים ממפלגת העבודה כאילו הערבים אחראים לכשלונו של פרס. חבר הכנסת האשם מחאמיד למשל אמר כי ההצבעה של 95% לפרס מהווה ראייה דווקא לרגש האחריות שגילו הבוחרים הערבים, למרות ביקורתם על מדיניותו של פרס. "בחרנו בין הרע והרע יותר וניסינו לתמוך במועמד הפחות גרוע", אמר מחאמיד (אל-סנארה, 31.5.96).

חבר הכנסת דראושה תקף את המצביעים הערבים שהטילו פתק לבן ואת אלה שנמנעו מהצבעה, אולם אמר כי גם פרס נושא באחריות לכשלונו. הוא הודה כי הפרדת ההצבעה תרמה לגידול הניכר בכוחן של הרשימות הערביות (שם, שם). ואילו חבר הכנסת צאלח טריף ממפלגת העבודה זעם על תוצאות הבחירות ואמר כי הן יביאו לדחיקתם של חברי הכנסת הערבים לשוליים, למרות הגידול במספרם, וכי לא תהיה להם כל השפעה על החלטות הממשלה. טריף תקף את המנהיגות הערבית שקראה להימנע מבחירה בשמעון פרס ואמר כי חזרה בה מאוחר מדי מכדי לשנות את התוצאות (שם, שם). גם טיבי תקף בחריפות "מספר פוליטיקאים ערבים חסרי אחריות" כדבריו, אשר בלבלו את הציבור וגרמו לבסוף לתוצאה שלילית מבחינתם של הערבים (חדשות, ערוץ 1 בטלוויזיה, 1.6.96). הוא קרא לעריכת חשבון נפש ודיון מעמיק בנושא (כל אל-ערב, 31.5.96). ד"ר עזמי בשארה הטיל את מלוא האשמה על פרס ועל מדיניותו ודחה את הנסיון להאשים את הערבים בכשלונו (שם, שם).

ואילו ראש ועד ראשי הרשויות הערביות, אבראהים נמר חסיין, הביע שביעות רצון מההשתתפות הגבוהה של הערבים בבחירות ומהגידול בכוחן של המפלגות המייצגות אותם. הוא הביע תקווה כי ראש הממשלה הנבחר נתניהו יבין כי יש במדינה אזרחים ערבים בעלי זכויות וכי ישנה את עמדתו כלפיהם. "אני תמיד אומר כי להיות באופוזיציה זה דבר אחד ולשבת בשלטון זה דבר אחר, ואני מקווה שכך יהיה גם בקשר לנתניהו", אמר חסיין (שם, שם). חבר הכנסת וליד צאדק ממרצ תיאר את תוצאות הבחירות כ"יום שחור בחיי מדינת ישראל, הן במישור הפנימי והן במישור החיצוני". הוא קרא להקים חזית חזקה באופוזיציה שתהיה מורכבת מחברי הכנסת של העבודה, מרצ, חד"ש ורע"מ, אשר תמנע מממשלת הימין לבצע את מדיניותה המוצהרת הן בשטחים ובתהליך השלום והן בענייני שוויון הזכויות האזרחי של הערבים בישראל (שם, שם).

האמנם תקום חזית כזאת? למפלגת העבודה, השותפה הבכירה באופוזיציה, יהיה קושי להערכתנו להתייצב יחד עם מרצ והמפלגות הערביות במאבקים הצפויים נגד הממשלה בנושאי חוץ ופנים כאחד. העבודה תרצה לבנות עצמה שוב כמפלגת מרכז ולהתנער מן הדימוי ה"פרו-ערבי" והשמאלי מדי שדבק בה בבחירות אלה, ואשר אולי הביא לתבוסתה. ללא תמיכת העבודה, תיוותר ל"לובי הערבי" בן 12 חברי הכנסת, אם יוקם, רק בת ברית אחת – מרצ עם תשעת חברי הכנסת שלה. יהיה זה כוח קטן מכדי להיאבק נגד צעדים והחלטות של הממשלה שיהיו מנוגדים לאינטרסים של המפלגות והציבור הערבי, גם בהקשר לתהליך השלום וגם בנושאים האזרחיים המעיקים עליהם. בנוסף לכך צפויים גם קשיים בתוך שתי הסיעות הערביות ובינן לבין עצמן. גם חד"ש וגם רע"מ מורכבות מגופים שונים שהתאחדו לצורך הליכה לבחירות, אולם שוררים ביניהם ניגודים בנושאים עקרוניים ואישיים. חילוקי דעות בעיקר בנושאים חברתיים קיימים בין חד"ש ובל"ד החילוניות, לבין רע"מ השמרנית-דתית. כמו כן ארבעה מחברי הכנסת הערבים הם חדשים לגמרי בפוליטיקה וצפויה להם תקופת הסתגלות לכללי המשחק. דוגמה לכך ניתן היה לראות כבר בשבוע הראשון לאחר הבחירות. חבר הכנסת הטרי עבד אל-מאלכּ דהאמשה הזדרז להתבטא בתקשורת, כנראה בלי לתאם זאת עם שאר חבריו, ואמר כי מפלגתו תוכל לשתף פעולה עם ראש הממשלה הנבחר ואף להצטרף לקואליציה אם יובטחו זכויות הערבים. דהאמשה הסביר את כוונותיו בראיונות שנתן לאחר מכן וניסה לתקן את הרושם שהותירו (למשל: פנורמה, 7.6.96). לדבריו, אין לסגור שום אופציה וצריך לתת הזדמנות לממשלה החדשה להוכיח את עצמה בכוונותיה וביחסה לערבים (דברים ביום עיון באוניברסיטת חיפה, 13.6.96).

ניתן איפוא לצפות לארבע שנים "רזות" ומתסכלות לחברי הכנסת הערבים ולעצירת מגמות שהחלו לשיפור משמעותי במעמדם ובמצבם של הערבים בישראל.

יחד עם זאת, יש לזכור שלליכוד כמפלגה אין בעיה עם האזרחים הערבים כפרטים אלא עם הקולקטיב הערבי. בימי ממשלות הליכוד הקודמות נהנה המגזר הערבי מתקציבים שוויוניים ומהטבות שונות במשור המוניציפלי והכלכלי ויש להניח כי גם הממשלה הבאה תמשיך בדרך זו. במסגרת נאום הנצחון שלו פנה נתניהו אל האזרחים ה"לא-יהודים" כהגדרתו מספר פעמים והבטיח להם כי הוא רואה עצמו גם ראש ממשלתם וכי יזכו לשוויון מלא, למרות שרובם לא הצביע עבורו. הוא הזכיר את הילד מכפר טמרה, הזכאי לדבריו לכל מה שמקבל בנו שלו (נאום נתניהו, ערוץ 1 בטלוויזיה, 2.6.96).

בקווי היסוד של ממשלת נתניהו נאמר כי הממשלה תפעל "לטיפוח ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ושמירה על איזון ראוי בין רצונו של הרוב לבין זכויות הפרט והמיעוטים". בתת הפרק המוקדש ל"מיעוטים" מודגש יתרונם של אלה מהם ששירתו בכוחות הבטחון ואת המאמצים שתעשה הממשלה לקידומם ולשילובם בשירות הציבורי:

"1. הממשלה תפעל לשילובם המלא של בני המיעוטים בישראל בכל תחומי החיים. ייעשו מאמצים

מיוחדים לקידומם של בני מיעוטים שקשרו את גורלם עם העם היהודי ומדינת ישראל ושירתו

בכוחות הבטחון של המדינה.

2. הממשלה תפעל להגדלת התקציבים לרשויות הערביות הזקוקות לשיפור התשתיות הבסיסיות

במגמה לצמצם פערים בינן לבין ישובים אחרים.

3. ייעשו מאמצים לקליטת בני מיעוטים אקדמאים ובמיוחד בוגרי שירות צבאי בשירות המדינה

ובמוסדות ציבור, על מנת להמשיך ולשתפם באחריות הממלכתית והציבורית לחייה של המדינה

שאותה שירתו במסגרת זרועות הבטחון" (הארץ, 17.6.96).

נראה שהליכוד ימשיך בתפיסתו המסורתית את הערבים כבני עדות וקבוצות שונות ולא כמיעוט לאומי, ולא יהיה מוכן אפילו להיכנס לדיון על שינוי מעמדם במדינה, על רעיונות שהועלו לאוטונומיה בתחומים מסוימים, ובוודאי שלא על שינוי הגדרת אופייה של המדינה. הוא יעשה אבחנה ברורה בין אלה ששירתו בצה"ל, כלומר הדרוזים, הצ'רקסים ומעט ערבים נוצרים ומוסלמים, לבין הציבור הערבי הגדול שלא "שירת את המדינה במסגרת כוחות הבטחון", כדברי קווי היסוד.

נוסח זה עורר כבר תגובות חריפות בקרב הערבים ובטאון מק"י "אל-אתחאד" הצביע בכותרתו הראשית על כך שהממשלה החדשה איננה מדברת על שוויון אלא על שילוב ומחלקת את האזרחים הערבים לשתי דרגות על בסיס השירות הצבאי (אל-אתחאד, 18.6.96). במישור המעשי היומיומי לא נראה לנו שתהיה נסיגה מרחיקת לכת בסגירת הפערים בתקציבים ובמשאבים לישובים הערביים, אולם יתעוררו בעיות עקרוניות ומהותיות ביחסי הגומלין בינם לבין הממשלה.

סיכום

בחירות 1996 ותוצאותיהן מהוות ציון דרך חשוב במיקומם של האזרחים הערבים במערכת הפוליטית הישראלית, בהמשך הדיאלוג שלהם עם רשויות השלטון ובעיצוב מעמדם כמיעוט לאומי במדינת ישראל.

ברמת ההתארגנות וההתנהגות הפוליטית הושפעו הערבים, כמו שאר אזרחי ישראל, מן השיטה החדשה שהונהגה של בחירה ישירה לראשות הממשלה ובחירה נפרדת לכנסת. שיטה זו הולידה בחודשים שקדמו לבחירות מפלגות וגופים פוליטיים חדשים, דבר שאיים לפצל את ההצבעה הערבית ולהביא לאובדן קולות, כפי שקרה בעבר. לחצים ופעולות אינטנסיביות של גורמים פנימיים וחיצוניים הביאו בסופו של דבר ליצירת שני גושים: חד"ש ובל"ד מצד אחד ומד"ע וחלק מן התנועה האסלאמית מצד שני. "איחודים קטנים" אלה, פרישת אחמד טיבי מן המרוץ והנטייה להצבעה סקטוריאלית, כפי שקרה בקרב כלל הציבור בישראל, הביאו לעלייה גדולה בכוחן של מפלגות אלה ובעקבותיה להגדלה משמעותית של ייצוג הערבים בכנסת.

ההצבעה הערבית לכנסת התחלקה לשלושה זרמים:

• כשליש מכלל המצביעים נתנו קולם למפלגות הציוניות – 16.6% לעבודה, 10.5% למרצ

ו-5.2% למפלגות הימין. זאת לעומת למעלה ממחצית הקולות שניתנו לזרם זה בבחירות 1992.

• 37% מן הקולות הערביים ניתנו לחד"ש-בל"ד, עלייה ניכרת לעומת הבחירות הקודמות בהן קיבלה חד"ש לבד 23.2%.
• רבע מן הקולות הוענקו לרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ) שהורכבה ממד"ע, חלק מן התנועה האסלאמית והגוש האסלאמי הקטן שקם בכפר כנא – 25.4%.

כ-5% מן הקולות הלכו לאיבוד בהצבעה לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה, רובם ל"ברית המתקדמת" בראשות מוחמד זיידאן מכפר מנדא.

מתוך 23 האחוזים שלא הצביעו, אין גופים מאורגנים שקראו להחרמת הבחירות מסיבות אידיאולוגיות. גם החלק בתנועה האסלאמית שהתנגד להליכת התנועה כמפלגה לבחירות, לא התנגד לעצם ההשתתפות בהצבעה ומנהיגיו קראו לתומכיהם, כפי שהיה בעבר, "להצביע על פי מצפונם".

כל הזרמים שהוזכרו, למעט האחוז השולי שהצביע לליכוד ולמפלגות הדתיות, שייכים לגוש השמאל. ההבדלים האידיאולוגיים בין המפלגות הערביות ובינן לבין המפלגות היהודיות בשמאל הולכים ומצטמצמים, כאשר מדובר במדיניות החוץ ובעמדות כלפי פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ועם העולם הערבי. הפערים נותרו בעינם בחלק מן הנושאים החברתיים הפנימיים, במידת המיליטנטיות וכמובן ביחס לציונות. למרות ההבדלים, ניתן לומר כי הערבים הפכו לחלק אינטגרלי מן השמאל הישראלי, אשר אינו יכול להשיג רוב לא בכנסת ולא במרוץ לראשות הממשלה בלעדיהם.

הייצוג הערבי בכנסת ה-14 מורכב מארבעה חברי כנסת של חד"ש: האשם מחאמיד, צלאח סלים, עזמי בשארה ואחמד סעד + חברת הכנסת תמר גוז'נסקי; ארבעה חברי כנסת לרע"מ: עבד אל-מאלכּ דהאמשה, עבד אל-ואהב דראושה, טלב אל-צאנע ותופיק ח'טיב; שני חברי כנסת במפלגת העבודה: נואף מצאלחה וצאלח טריף, וחבר הכנסת וליד צאדק ממרצ. סך הכל – 11 חברי כנסת ערבים + גוז'נסקי, המהווים 10% מכלל חברי הכנסת, בדיוק כשיעור המצביעים הערבים. זהו ייצוג שאין לו תקדים ופירושו למעשה שהמצביעים הערבים בחרו הפעם רק חברי כנסת ערבים, בניגוד למה שהיה בעבר. יש לציין כי שני מועמדים ערבים נוספים במפלגת העבודה נמצאים במקומות קרובים מאד לכניסה לכנסת – רפיק חאג' יחיא מוצב במקום ה-36 ונדיה חילו במקום ה-37 (לעבודה 34 נציגים בכנסת).

אשר להצבעה לראשות הממשלה – שיטת בחירה חדשה זו מביאה לכך שגושי מצביעים מונוליטיים, כמו החרדים או הערבים, עשויים לקבוע מי יהיה ראש הממשלה כלפי שאכן קרה. לפני הבחירות דובר רבות על כך שהשתתפות גדולה של הערבים תבטיח את בחירתו של שמעון פרס, שכן הפער בינו לבין יריבו נתניהו עמד על 3-4%. מבצע "ענבי זעם" בלבנון באפריל 1996 גרם לביקורת ערבית קשה נגד פרס ולהצהרות שהערבים יימנעו מהצבעה לטובתו ויטילו פתקים לבנים כמחאה על מדיניותו בלבנון ובשטחים. מצב זה גרם לתגובות מנוגדות – מצד שמאל של המפה הופעל לחץ על המנהיגות ועל הבוחרים הערבים לצאת ולהצביע ולהכריע בעד פרס, ומצד ימין הודגשה הסיסמה כי "נתניהו טוב ליהודים" וכי אסור לתת לאזרחים הערבים לקבוע את גורל מדינת ישראל.

תוצאות הבחירות מראות כי הערבים בישראל טרם הגיעו למצב בו הם יכולים להכריע את הכף, גם כאשר אחוז ההצבעה שלהם גבוה. 77% מהערבים הלכו לקלפיות ו-7.2% מקולותיהם נפסלו, חלקם בשל הצבעת מחאה וחלקם בשל טעויות. מבין הקולות הכשרים כמעט 95% ניתנו לשמעון פרס, שיעור גבוה מאד, כמעט מקסימלי, בהתחשב בכך שאין מדובר בחברה הומוגנית. מכיוון שהערבים נלקחים תמיד בחשבון כחלק מגוש השמאל ולא כ"קולות צפים", הרי מי שמכריע לבסוף הם סקטורים אחרים באוכלוסיה. ב-1992 היו אלה העולים שאפשרו את הקמת ממשלת רבין וב-1996 הייתה זו ההצבעה המאסיבית של החרדים והיהודים המזרחיים שהביאה לנצחונו של נתניהו על חודו של אחוז אחד. יחד עם זאת, שיטת הבחירה הישירה מעניקה כוח לגושי מצביעים גדולים ויש לצפות כי לקראת הבחירות הבאות תחזר מפלגת העבודה באינטנסיביות אחר הקול הערבי ותבקש את תמיכתו במועמד שתציב מטעמה, מה שיאפשר הצגת תביעות ותנאים מצד המנהיגות הערבית תמורת תמיכה זו.

תופעה ראויה לציון מיוחד בבחירות אלה היא תוכנם של מצעי המפלגות הערביות. מגמה אידיאולוגית חדשה באה לידי ביטוי במצעים אלה, ועיקרה הדרישה להכיר בערבים כמיעוט לאומי במדינת ישראל, להעניק להם אוטונומיה בתחומי חיים שונים ולשנות את הגדרת המדינה ואת אופייה מ"מדינת היהודים" ל"מדינת כל אזרחיה". רעיונות אלה, שהועלו במסגרות אקדמיות בשנים האחרונות, הפכו בבחירות 1996 לפלטפורמה פוליטית, שיש להניח כי תתפתח ותושמע יותר ויותר בכנסת, בתקשורת ובקרב הציבור הרחב. למרבה האירוניה, דרישות אלה עולות דווקא בעידן השלטון החדש, המדגיש את יהדותה של המדינה ומבסס את קווי היסוד שלו על ערכים לאומיים בלתי מתפשרים.

בפעם הראשונה מופיעה בקווי היסוד של ממשלה ישראלית האבחנה הברורה בין ערבים, או כלשון הכתוב "מיעוטים" ששירתו בכוחות הבטחון ו"קשרו את גורלם עם המדינה", לבין אלה – והם הרוב – שלא עשו כן. יש לצפות להתנגשות רעיונית חריפה על רקע זה. פרסום קווי היסוד כבר עורר תגובות נגד קשות בעתונות הערבית ובקרב חברי הכנסת (אל-אתחאד, 18-19.6.96). מה שיוכל להקהות את המחלוקת ולהנמיך את טון הוויכוח הוא מדיניות עניינית של הממשלה החדשה בנושאי תקציבים, פיתוח תשתיות והקצאת משאבים לישובים הערבים. אך יחס הערבים לממשלה החדשה יהיה תלוי לא רק בנושאי פנים אלא גם במדיניות השלום שלה ובהמשך תהליך ההידברות עם הפלסטינים, שהוא אינטרס עליון של האוכלוסיה הערבית בישראל.

הערבים בישראל נעים בין היותם כוח פוליטי גדל והולך מבחינה אלקטורלית לבין שוליותם ומעמדם הפרובלמטי במערכת השלטון בישראל. למרות ייצוגם המספרי הגדול בכנסת ה-14, נמצאים כל חברי הכנסת הערבים באופוזיציה. הם צפויים להיות שותפים מלאים עם העבודה ומרצ רק בחלק מן הנושאים, ואופוזיציה בתוך האופוזיציה ובעלי מעמד שולי בנושאים אחרים. הם ייאלצו לשתף פעולה עם השלטון החדש לצורך השגת מטרות אזרחיות יומיומיות ומעשיות לטובת בוחריהם, ומצד שני להיאבק בו בחוזקה בנושאים עקרוניים הקשורים במעמדם הקבוצתי ובתהליכים המדיניים.

ביבליוגרפיה

אוסצקי-לזר שרה ואסעד גאנם, "ניתוח תוצאות הבחירות להסתדרות במגזר הערבי", סקירות על הערבים בישראל, 1, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה, 1989.

אוסצקי-לזר שרה ואסעד גאנם, "אוטונומיה לערבים בישראל – דיון בראשיתו", סקירות על הערבים בישראל, 5, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה, 1990.

אוסצקי-לזר שרה, "הבחירות לכנסת ה-13 בקרב הערבים בישראל", סקירות על הערבים בישראל, 9, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה, 1992.

אוסצקי-לזר שרה ואסעד גאנם, "בין שלום לשוויון: הערבים בישראל במחצית כהונתה של ממשלת העבודה-מרצ", סקירות על הערבים בישראל, 16, המכון לחקר השלום, 1995.

גאנם אסעד, "הערבים בישראל לקראת הבחירות לכנסת ה-13", סקירות על הערבים בישראל, 8, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה, 1992.

גאנם אסעד ואוסצקי-לזר שרה, "הבחירות לרשויות המקומיות הערביות, נובמבר 93', תוצאות וניתוח", סקירות על הערבים בישראל, 13, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, 1994.

גאנם אסעד ואוסצקי-לזר שרה, "תוצאות הבחירות לוועידה ה-17 של ההסתדרות, מאי 1994, בקרב הערבים בישראל", סקירות על הערבים בישראל, 15, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, 1994.

הפלסטינים בישראל, הקול הערבי והבחירות לכנסת, מרכז המחקרים והלימודים הפלסטינים, שכם, פברואר 1996.

Rekhess, Elie, "The Islamic Movement in Israel: The Internal Debate Over Representation in the Knesset", Data and Analysis, no. 2, April 1996, The Program on Arab Politics in Israel, Tel Aviv University

 

עתונות ערבית ועברית

פרסומי המפלגות הערביות ומצעיהן

[i] הנספחים נמצאים בסקירה המודפסת