ערבים

Exit – Hrug הורה השלט ביציאה משדה התעופה. חְ'רוּג'? תמהתי, הרי זו מילה ערבית. עד שראיתי את הכתובת שלא תיאמן: stenna wara l-lineja s-safra – חכה מאחורי הקו הצהוב – הכול ערבית, כולל הכפלת האותיות הראשונות, חוץ מה-lineja האיטלקית. זה היה המפגש הראשון שלי עם מלטה, אי קטן בין סיציליה ללוב, בין מזרח הים התיכון למערבו, בדיוק באמצע. אי שכל אורכו 30 ק"מ אך אורך ההסטוריה האנושית שלו 5000 שנים סוערות כגלי הים המתנפצים אל החוף. השפה המלטזית, תערובת מקסימה שהתפתחה מדיאלקט ערבי צפון אפריקאי עם נגיעות של איטלקית, ספרדית ואנגלית ובוודאי עוד כמה מקורות עלומים, מדוברת כיום רק בפי 400 אלף איש, שרובם ככולם גם דוברים אנגלית. האם אינה מועדת להיכחד כמו אלפי שפות אחרות שנעלמו מן העולם בעשורים האחרונים? אגודה מיוחדת לשימורה ולהצלתה פועלת במלטה ובין היתר יוצרת מלים חדשות ומוּנחים שיתמודדו עם חידושי החיים והמודרניזציה, ומגנה על המלטזית מפני השפעות זרות נוספות. זוהי השפה השֵמית היחידה הנכתבת באותיות לטיניות והתוצאה, באוזני מי שדובר ערבית, מושכת ומבלבלת, מקרבת ומרחיקה, מוכרת וזרה, מתמיהה ומרגשת, אי אפשר להישאר אדיש כלפיה. הקריאה בשלטים היא כמו חידון מתמשך, תשבץ הגיון שמתעקשים לפענח לבד, גם אם אין סיכוי להגיע לשלֵמות.

שפה היא כמו ספוג, קולטת לתוכה מלים ומשקעת אותם בנקבוביותיה, והיא גם סיפור בלשי – מסתירה וחושפת, מגלה ומכסה. כל ימי שהותי במלטה עסקתי בפענוח, רציתי להאזין, להעתיק, לכתוב, לנסות לגלגל על לשוני את המלים המוכרות ומוזרות הללו.  

מרחבא, סלאם עליכום יקדֵם אותך המלטזי בבואך, אך בלכתך יאמר צ'או איטלקי מתנגן. ובמרחב הזה, ברווח שבין המרחבא לצ'או נעים החיים. נעים במעגלים קטנים כי אין הרבה מקום לזוז.

 נוצרים

ועוד אגדה מספרת כי בשנת שישים לספירה נטרפה אנייתו של השליח פאולוס אל חופיו הסלעיים של האי והוא, שהיה פליט נרדף, התקבל בנועם על ידי תושבי המקום. כהוקרה הנחיל להם את הנצרות הניבטת כיום מכל עבר, והם בתמורה קראו למקום בו עגן סנט פול, ונוצרים את זכרו באהבה רבה. זהו כפר דייגים קטן שהפך ברבות השנים והתיירים לעיירת נופש ציורית. המפרץ הקטן לחופו הוא שוכן עמוס יאכטות למכביר ועל סיפונן נשים השואפות אל גופן את השמש שכבר ראתה הכול. מי יגלה עפר מעיניך סנט פול? מלטה ארץ קתולית וצריחי כנסיותיה מתנשאים מעל כל הר וגבעה. חלקן גדולות ממדים ומפוארות וחלקן בתי תפילה צנועים המשתלבים בנוף. אך ככל שניתן לשפוט מביקור קצר, הדת כאן איננה פנאטית. כמו רכוּת הנוף כך גם רכותם של יושביו – סובלניים, ידידותיים, סלחנים, מתונים בהליכותיהם וביחסם לזולת. גם מאתיים שנות כיבוש ערבי מוסלמי לא הצליחו לקעקע את האמונה הנוצרית החזקה, הערבים הותירו חותם ברור בשפה אך לא בלבבות. אפילו צריח מסגד אחד לא ראיתי שם, שום תרבות חומרית שמקורה במדבריות ערב או באימפריות המוסלמיות הגדולות, אך איך זה שדווקא השפה נקלטה עמוק כל כך?

 כובשים

מי לא עבר כאן לאורך ההסטוריה. כבחבלי כישוף נמשכו אל המקום הקטן אך האסטרטגי הזה פולשים וכובשים, באו והלכו, זרעו זרעים והמשיכו הלאה וערבבו את המלטזים לסלט לבנטיני ואירופאי, איטלקי וצפון אפריקאי, ספרדי ובריטי – או במילה אחת –  ימתיכוני. מלטה נדמית כתמצית הלבנט, כתזקיק מדיטרני בָשׂוּם הפותח זרועותיו בפני כל עובר אורח ונותן תחושה של בית. המכוניות נוסעות בצד שמאל – מורשת השלטון הבריטי, אך המאכלים הלאומיים איטלקיים. הארכיטקטורה אירופאית – ספרדית ולעתים יוונית, אך הנוף מזרח תיכוני לעילא. נימוסים בריטיים ופתיחות מזרחית, נקיון מוקפד בצד הזנחה קלה, הדר ורישול, ישן וחדש, אבן וחול. ניגודים? לאו דווקא – כמו פאזל שחלקיו הגזורים ללא הגיון תואמים זה לזה, משתלבים זה בזה ויוצרים בסופו של דבר תמונה שלמה, כך גם במלטה, דומה שהחלקים הפראיים הללו מתקבצים לכלל שלמות. גם יורדי הים הפניקים הגיעו לכאן במסעם אחר חומרים לתעשיית הזכוכית שלהם. הם הותירו מסורת בת אלפי שנים של ניפוח זכוכית ויצירה מפוארת של תכשיטים, כלים וחפצי נוי מרהיבים בכל צבעי הקשת. יש הסוברים כי מקור השם מלטה במילה הפניקית מַלַט, שפירושה מקום מקלט, מילוט בעברית.

ב-8 בספטמבר בהפרש של כמעט 400 שנה נחלו תושבי מלטה נצחונות מול שתי מעצמות-על. ב-1565 צר הצי העת'מאני בכוחות גדולים על האי הקטן בו היו כמה מאות אבירים לוחמים שנעזרו במקומיים הבלתי מקצועיים. שלושה חודשי מצור קשים, הפגזות ונסיונות נחיתה הסתיימו בהדיפת התורכים ונסיגתם לאחור ובדיווח המפורסם של מפקד הצי, שלא רצה להודות במפלתו, לסולטאן באיסטנבול:  "מלטה יוק!" – מלטה איננה קיימת, לא מצאתי אותה. ובשנים 1940-1942 ספגו ואלטה הבירה והערים סביב לה הפצצות מן האוויר בכמות שעלתה על הבליץ על לונדון – מאה חמישים וארבעה ימים היה האי נתון להפצצות שהחריבו אלפי בתים ואתרים ופגעו קשות בנמל ובתשתיות וכמובן בבני אדם. אגדה אמיתית מספרת כי פצצה במשקל אדיר חדרה דרך גג הכנסיה על שם מריה הקדושה בעיירה מוֹסטה בשעה ששהו בה 300 מתפללים ונחתה באולם מבלי שהתפוצצה. איש לא נפגע, ועד היום משמשת הכנסייה הזאת אתר עלייה לרגל ותפילה לנסים. כן, גם גרמניה הנאצית לא הצליחה לכבוש את מלטה, שהיתה נתונה אז לשליטה בריטית, ויש המפליגים ואומרים כי בזכות עמידתם העיקשת של המלטזים, שיצרו קו הגנה אחרון לבנות הברית בים התיכון, נמנעה הצלחה גרמנית בצפון אפריקה והחלה התדרדרותה לקראת המפלה. שתי המערכות הללו השונות ודומות כל כך הן אבני יסוד בהסטוריה הלאומית ויוצרות סיפור קולקטיבי מחזורי והדוק, המחזק את האומה הקטנה הזאת וגורם לה לזקוף קומה. מיתוס המעטים מול רבים מקבל כאן חיזוק ממקור בלתי צפוי. מוזיאונים מיוחדים מספרים על שני האירועים, ספרים חדשים עדיין יוצאים לאור ומאירים אותם מזוויות חדשות, ספרי הלימוד מלאים בהם ואנדרטאות, עמודי זכרון ולוחות שיש מסמנים מיהם הגיבורים האמיתיים, מי הטובים ומי הרעים ומיהם בני האור שהכריעו את בני החושך. המלטזים קיבלו אות הוקרה קולקטיבי מן המלך ג'ורג' החמישי, שבא לביקור יחד עם וינסטון צ'רצ'יל ועם הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט מייד לאחר כניעת איטליה הפאשיסטית ב-8 בספטמבר 43. קירות בית קפה קטן בעיר ויקטוריה, אי קולוניאלי מאופק בתוך ההמולה, מעוטרים בתמונותיו של המלך בשחור לבן, ולידן צילומים של אליזבט כמלכה צעירה מבקרת באי וחונכת עמוד זכרון לכבוד חייליו שנפלו בקרב. הקפה הוגש בספלי חרסינה יחד עם שטרודל תפוחים חם ועיגול של גלידת וניל מעליו, בנוסח וינאי ממש, ללמדך שקולוניאליזם איננו אנגלי בהכרח וההשפעות חוצות גבולות. בשנת 1800 כבשו הבריטים את מלטה מידיהם של חיילי נפוליאון שבניגוד לכשלונם מול חומות עכו דווקא הצליחו להיכנס לוואלטה הבצורה, לגרש ממנה את האבירים ולהשתלט עליה לתקופה קצרה. הבריטים התבססו באי והשתמשו בו כבסיס ימי וצבאי במשך יותר משישה עשר עשורים, עד שהגיע עידן העצמאות ומלטה הפכה סוף סוף למדינה ריבונית ב-1964.

 אבירים

עיקר פרסומה של מלטה, אם יש לה בכלל פרסום, בא לה מן האבירים. גם עליהם ועל בואם אל האי מסופרות אגדות. אבירי מסדר סנט ג'ון, ההוספיטלרים שנדחקו מארץ הקודש בידי המוסלמים, התיישבו באי רודוס, וגורשו גם ממנו בידי התורכים. בצר להם חיפשו בית ומלך סיציליה, ששלט אז במלטה הסכים לתת להם את האי במתנה יחד עם עוד כמה איים קטנים סביבו תמורת בז לבן אחד או שני בזים, הגירסאות חלוקות על כך. כן, בזים, ציפור הטרף והצייד האצילית המוכרת, שהונצחה בספרו של דשיל האמט   The Maltese Falcon שהפך לסרט קלאסי בו התגלה לעולם האמפרי בוגארט ואשר שמו תורגם לעברית בטעות כ"נץ ממלטה".

 וכך התיישבו להם באי כמה מאות אבירים, עייפים ממסעותיהם, שואפים לתקוע יתד ולהקים בית, והחלו מייד בעבודת הבנייה. השנה היתה 1530 והעת'מאנים נשפו בעורפה של אירופה והגיעו כזכור עד שערי וינה. האבירים הבינו שאם חפצי חיים וריבונות הם, עליהם להשקיע בביצור האי מפני הפולשים הצפויים. הם החלו בבניית עיר חדשה על לשון ים ארוכה מעוגלת בקצהָ, היוצרת נמל טבעי ומוגן, מוקפת בשלושת צידיה בים ורק רצועה צרה קושרת אותה אל היבשה. בסיום הבנייה כונתה העיר וואלטה על שם מתכננה המרקיז דה לה וואלֶט, והיא נחשבת לעיר האירופית המתוכננת הראשונה. רחובותיה ישרים – שבעה לאורך ושמונה לרוחב, בתיה צמודים זה לזה, אין בהם חצרות, כדי לנצל את השטח במלואו, והיא מוקפת חומה אדירה העולה מן הים, צריחי שמירה מבוצרים ומגדלורים בכניסה לנמל. במרכזה מתנשאת קתדרלה ענקית על שם סנט. ג'ון שהכיכר המשתרעת לרגליה מהווה עד היום את ליבה הפועם של עיר הבירה. בתי קפה ומסעדות ממלאים אותה, חנויות אופנתיות ברחובות הסמוכים לה ובני אדם לרוב צועדים על המדרכות הצרות ובמרכז הכביש. הרחובות סביב הקתדרלה יוצרים מעין צלב – שלושה מהם מובילים במורד אל הים בשלושה כיוונים שונים המוליכים אוויר צלול ומלוח במשך כל שעות היממה כמו מזגן ענקי, והרביעי, שכיום נקרא רחוב הרפובליקה, מוליך אל שער הכניסה של העיר. האבירים ההוספיטלרים לא נחו לרגע. אחד המוסדות הראשונים שהקימו היה כמובן בית חולים, מבנה אבן יפהפה שהפך זה מכבר למרכז קונגרסים מאיר פנים, ובמרתפו מוזיאון המספר את קורות בית החולים שהעניק טיפול רפואי מתקדם לכל תושבי מלטה ובעתות מלחמה הפך לבית חולים צבאי. דמויות בגודל טבעי של רופאים וחולים, פצועים שדם שפוך על בגדיהם והרופא תומך בם ובית מרקחת עם צנצנות קרמיקה מרהיבות שהכילו תרופות, מוזיאון נאיבי משהו אך יוצר אווירה ומחכּים. מתוכו מתכופף המבקר אל תוך מחילות שנחצבו בסלע לשמש מקלט בעת התקפה, והוכיחו את עצמן הן כנגד התורכים והן כנגד הגרמנים. האבירים התבצרו בהן וניצלו מהפגזות האוניות התורכיות, וארבע מאות שנים אחר כך הסתתרו בתוכן מאות משפחות ששרדו את הבליץ הגרמני בזכות הראייה לטווח ארוך של אבירי מלטה.

 ארנבים

לוחות ירוקים בפתחי המסעדות קוראים לעוברים והשבים לאכול ממעדני המטבח המקומי ששטים בו דגים ומאכלי ים לרוב אבל גם ארנבים חמודים. המאכל המקומי הנפוץ הוא ארנב ברוטב. מי שהעז לאכול סיפר שטעמם מזכיר את בשר העוף, ומי שליטף ארנבים בילדותו בחר שלא לראותם מונחים על הצלחת.

 יהודים

במוצאי יום כיפור חיפשנו בית כנסת, בטח יש פה כמה יהודים, כמו בכל מקום. נהג היפנה אותנו למלון גדול על החוף בעיירה סֽלימה, ואמר שפעם היה לידו בית כנסת אבל כפי ששמע הוא הועבר למקום אחר. סלימה, מלשון סלאם היא אחת השכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומות לפני כמאתיים שנה, כשהבטחון האישי התייצב ואנשים חיפשו דרך לצאת מוואלטה הצפופה שכולה אבן, ממש כמו בירושלים. פקיד הקבלה ריקרדו פרץ בצחוק גדול ואמר – זה בדיוק להיפך! לא בית כנסת היה כאן כי אם מסגד ובאמת הוא נסגר ועבר למקום אחר, אינני יודע לאן, אבל הרי לא אותו אתם מחפשים. מכאן התגלגלה לה שיחה ארוכה על יהודים ומוסלמים, על ישראל ועל פוליטיקה עכשווית. אולי גם במשפחתי יש דם יהודי, אנחנו מקרֶמונה שבאיטליה וסבות סבותי היגרו לכאן למלטה לפני דורות, אולי בגלל רדיפות, אינני יודע. שמעתי לחישות כשהייתי קטן, אבל לא זוכר. שלוש שנים חייתי באיטליה, סיפר ריקרדו, אבל הייתי חולה מגעגועים וחזרתי. האם הצעירים נשארים במלטה? שאלתי. עכשיו, כשיש לכם דרכון אירופאי אתם יכולים לעבוד בכל מקום ביבשת. אני רוצה לעזוב קפצה ג'ורג'ינה, אישה צעירה ומתולתלת שישבה לידו. אני חוסכת כדי לעזוב לאנגליה, כאן אין עתיד לצעירים, רבים מחפשים את מזלם בחוץ, האי צר ולוחץ. אבל אין כמו הבית נאנח ריקרדו, גם אם קירותיו צרים. ג'ורג'ינה נעצה את עיניה בתוך המחשב והמשיכה לעבוד ללא חיוך. הפטריוטיות נבחנת גם כאן.

מתחקיר קצר התברר כי בית הכנסת היחיד שהיה בוואלטה נסגר כבר לפני כארבעים שנה והמשפחות היהודיות המעטות שמתגוררות בה מתקבצות בחגים במרכז יהודי קטן. השעה היתה מאוחרת ולא היה טעם לחזור לתפילת נעילה, כך החמצתי את הרגע היהודי שלי. עדויות לנוכחות יהודית באי עוד מימי הרומאים נמצאו חקוקות בסלע, יהודים גורשו באכזריות ממלטה בגירוש ספרד וסבלו מרדיפות גם בידי אבירי סנט. ג'והן. מי ששחרר אותם היה זה שדיכא את תושבי מלטה – נפוליאון בונפרטה ששהה באי שנתיים. בעקבות שלטונו ואחר כך תחת השלטון הבריטי הגיעו סוחרים יהודים נוספים לאי והקהילה גדלה במקצת, ונוספו אליה פליטים עניים מאירופה אחרי מהפכות אביב העמים, באמצע המאה התשע עשרה. הקהילה היהודית הייתה ענייה ברובה. בשנת 1835 ביקרו במלטה סיר יוסף מונטיפיורי ורעייתו ליידי גו'דית, שתרמו לה כסף. בתפילה שנערכה לכבודו צרפו היהודים סוחרים אורחים ממרוקו כדי להשלים מניין בבית הכנסת, אך בעזרת הנשים ישבה ליידי ג'ודית לבדה.

 משוררים

גוזו הוא אי של משוררים ואמנים. רבים באים אליו מאירופה הקרה ובונים להם קן ליד הים, מתענגים על האור והשלווה, מנותקים ורחוקים מחייהם הקודמים. מעבורת גדולה חוצה את לשון הים הצרה בין האי מלטה לגוזו הלוך ושוב עמוסת מכוניות, סחורות ואנשים. בפסגת האי מבצר עתיק ובאולמות גבוהי התקרה שלו מוצגת תערוכת ציורים צבעונית שהים שולט בה. אמנים מסבירים בבליל של שפות שהתמורה ממכירת העבודות תועבר לצרכי הקהילה. הקרירות בין הכתלים העבים מפיגה במעט את החום לאחר הטיפוס במעלה ההר. כמו מכל מקום גבוה באי הזה – המראה מרהיב, אבל בעונה זו של השנה הוא צהוב  ולא ירוק כמובטח בפרסומות. אמנים יש כאן בכל פינה. שדה תעופה בריטי ישן מן הסוג שאנחנו מכירים בארץ עם עצי אקליפטוס גבוהים ומבני אבן לבנה ופח חצי עגולים, הוסב למושבת אמנים. ההאנגרים הישנים שהסתירו מטוסים מפני התקפה אווירית הם עכשיו סדנאות של מעצבי תכשיטים, מפסלי פסלים וציירים, מנפחי זכוכית וחרשי מתכת. באחד מחלונות הראווה מוצגת דמות האישה חסרת הראש שידה האחת חובקת את בטנה והשנייה שמוטה לקרקע, אבל כאן היא ענקית ועשויה מאבן בהט מבהיקה ואיכשהו מאבדת מיופייה המיוחד. 

תהיתי אם עם קטן כזה שמספר הדוברים בשפתו כה מצומצם מצמיח סופרים ומשוררים וכמה חשיפה יש לכתיבה במלטזית. מי שרוצה להתפרסם ולהגיע לעולם צריך לכתוב באנגלית, או לפחות לדאוג לתרגום מיידי של יצירתו. בסנדיי טיימס  המקומי, שלקחתי מדלפק המלון היה מדור ספרותי נכבד ורשימה ארוכה על ספר חדש בן כשש מאות עמודים המספר את קורותיה של תזמורת בעיר שדה קטנה. הביקורת היתה אוהדת מאד והרחיבה את הדיבור על חשיבותן התרבותית של הלהקות והתזמורות המקומיות שהן כנראה ירושת השלטון הבריטי. הכותב כמו התנצל על שהוא כותב על נושא כה אזוטרי, אבל הפליג בשבח התזמורות הללו המהוות איים חברתיים ותרבותיים. עונת הפסטיבלים מתחילה בסתיו ובמשך כמה חודשים מתמלא האוויר בצלילי מוסיקה מכל הסוגים ובשמחה עממית מקושטת בתלבושות צבעוניות ובכובעים מצחיקים. 

ויקטור פנץ' הוא המשורר הבולט כיום במלטה וכותב בשתי השפות. אחד מקובצי השירה שלו נקרא: Let Now Mdina Sleep – הניחו עכשיו למֶדינה לישון. במדינה ביליתי רק שעה ואחזור אליה ביום מן הימים. היא בירתה הראשונה של מלטה, מרוחקת מעט מן הים וניצבת על גבעה נישאה ועגולה העולה מתוך המישור וממנה נשקף החוף כקו אינסופי המתמזג עם האופק. מדינה – עיר בערבית, מוקפת חומה, וסימטאות האבן שלה מזכירות ערים ימי ביניימיות וגם את ירושלים העתיקה בגירסה מאופקת ונקייה יותר. המשוטט בה בלי מפה ובלי מדריך מגלה מאחורי עיקולי הסימטאות כיכר קטנה מרובת פרחים, כמה שולחנות של בית קפה שפרץ אל הרחוב, כנסייה מגולפת באבן או סתם בית מסוגנן ועליו מרפסת, אותה מרפסת. תיירים מרימים עיניים בולשות ומצלמים בלי הרף, אולי בבית יגלו מה מסתתר מאחורי הפרגוד.

 מֽגדלים

לדמיין את האנשים ששכבו על גגות המגדלים הללו, הציצו מחרכיהם, יומם ולילה המתינו בדריכות לגלות מי שוב מתקרב אל האי הקטן. שלושה עשר מהם נותרו על תִלם, היו כנראה הרבה יותר, מגדלי אבן שבסיסם רחב והם נראים מרחוק כמו אגרטל פרחים, קירותיהם המקוערים מתרחבים בשנית כלפי מעלה ויוצרים גג שטוח ורחב שיכול להכיל עשרות אנשים על נשקם. הם ניבנו על לשונות יבשה, במקומות אסטרטגיים הצופים אל ארבע רוחות השמיים, והקיפו את מלטה כולה, חלק מן המערך המבוצר שנועד להגן על האבירים שקנו את הטריטוריה הזאת במחיר שני בזים. באחד מהם, שהעיר נבנתה סביבו פתחו מסעדה איטלקית פופולארית ומוסיקה עולה ממנו כמעט כל שעות היממה, אבל האחרים נטושים, עומדים בגאונם, מתבודדים על ראשי הגבעות, כבר לא מצפים להפתעות אבל מזכירים כמה שברירי הקיום האנושי, איך רועדת האדמה תחת רגלינו, איך בכל הדורות אנשים פחדו מאנשים אחרים בני צלמם ודמותם, יצרו מעגלים גדולים של אלימות, צהלת קרבות ושתיקות של מוות, נצחונות שהרימו ראשם לרגע ומפלות שהולידו רצון לנקמה. המגדלים השקטים הללו משמרים את הזכרון, את האבן החוצצת בין תרבויות ואנשים, ומספרים כיצד להט דתי או לאומי או שבטי או סתם נאמנות עיוורת לשליט זה או אחר וצייתנות חסרת פשר הוליכו ומוליכים מליוני חיילים, גברים צעירים שחלקם לא ידעו אישה ולא הקימו משפחה, אל מותם הוודאי. היופי הצונן של המגדלים החשופים לשמש הלוהטת ולמליחות הים כבר מאות שנים, היופי הדומם והמתנשא הזה הוא שיעור מאלף ללא מלים, שיעור על מלחמה ושלום, על טירוף ונורמאליות, כמה בנאלי וכמה מכאיב.

שלום לך מלטה, עוד אשוב.