בפגישתנו הראשונה בקיבוץ עין המפרץ התקרבה אלי בתיה רוטמן רכובה על אופניים ותלתליה מתבדרים ברוח. האם זו האישה בת השמונים שהחליטה לכתוב את סיפור חייה? תמהתי. ואולי שלחה את בתה לפגשני ולהוליך אותי אליה. אבל זו הייתה בתיה במלוא הדבר, התחבקנו, שתי זרות גמורות שהפכו לחברות במהלך הכתיבה. היא היססה, חששה, נסגרה אבל לאט לאט נפתחה וסיפרה. סיפור מרתק של תינוקת שנולדה ב-1939 ברומניה ועברה תלאות וטלטלות וחיים מלאי תוכן ויצירה.

הנה הפתיחה:

מעולם לא חשבתי שסיפור חיי מיוחד. לא הייתי בגטו ולא במחנות, אין לי זכרונות מתקופת השואה, ולא ראיתי את עצמי כחלק ממה שמכונה "ניצולי שואה". לא חשבתי שאני שונה מאחרים, או שיש לי משהו יוצא דופן לספר. אבל עכשיו, כשהגעתי לגיל שמונים, אני יודעת שזה לא נכון. יש לי סיפור ואני רוצה להעלות אותו על הכתב, לפחות למען ילדי ונכדי, שיכירו את השורשים מהם צמחו, שיידעו מה עבר על סבתא שלהם ויעריכו את החיים הטובים והיפים שיש להם. אני לא רוצה שסיפורי ילך לאיבוד והנה הוא לפניכם.

רק כשהקמתי משפחה וגידלתי את ילדי החלו זכרונות העבר לבעבע בתוכי, לזחול בחזרה ולהטריד את מחשבותיי, לא לתת לי מנוח. הסתכלתי על התינוקות שלי ותהיתי איך אני גדלתי בלי אמא? אני מסתכלת במראה ושואלת איך הפכתי לאישה שאני היום למרות הילדות הקשה שעברתי? איך יכול להיות שאני שומרת על אופטימיות ושמחת חיים למרות התלאות שעברתי? ככל שהתבגרתי הבנתי שמי שהצילה אותי, מי שלה אני חייבת את חיי ואת מה שהצלחתי להשיג היא אחותי הגדולה דורי. היא, שעזבה הכל והקדישה עצמה לטיפול בי לאחר שאימנו נפטרה, היא שליוותה אותי בכל צעדי ותמיד הייתה כתף להישען עליה ולב לשפוך בפניו את הכל. הסיפור הזה מוקדש לה ולאחינו האהוב בֶּנו שנלקח מאיתנו בחטף בגיל צעיר.

זכרם תמיד שמור בליבי.

והסיכום:

סיכום ביניים                                                                                                                         

 הגעתי לגיל שמונים מוקפת באהבה וביופי. אני צועדת בזקיפות קומה ולא נותנת לחרדות ולמכשולים לעמוד בדרכי. אני מרגישה שלמות ושלווה, שלמה עם הבחירות שעשיתי בחיי, עם מה שהשגתי ועם מה שיש לי. הקיבוץ הוא מקום מתאים ונוח להזדקן בו.

ממרחק הזמן של ילדותי קשה לשחזר את כל הרגשות ואת הפחדים מן העבר. למרות זאת, כתבתי אותם בכנות, אחרי שחפרתי בנפשי רבות כדי להעלותם על הכתב. אלו הם פרקים מחיי, לא כל הסיפור. לא הכל כתבתי, לא חשפתי דברים אישיים ואהבות שחוויתי. ואני מתכוונת עוד לחיות שנים רבות, כך שהדברים הללו אינם סוף הסיפור, כפי שרומזת הכותרת.

אחרי הפרידה מאריה לא פגשתי בן זוג חדש לחיים משותפים. למרות זאת אני חזקה בהתמודדות היומיומית, מרגישה עצמאית ומבורכת. אני אוהבת את חברותיי ואת חברי שמשתפים ומשתתפים איתי בשמחות וגם בצרות. עסוקה בביתי בתחביבי הרבים: קוראת, שומעת מוסיקה ויוצרת להנאתי ונעה ורוקדת ככל יכולתי ובריאותי. אם יש כעסים ואכזבות – אני מתנחמת תמיד במבט אל חצי הכוס המלאה.

גאה מאד בילדי ובנכדי האהובים. הדברים הללו מיועדים בעיקר אליהם. כשאנחנו נפגשים מדי חודש בביתי השמחה רבה. כשהולכים לישון בלילה ההורים עולים לקומה העליונה, והנכדים פורסים מזרונים על הרצפה בסלון ואני יושבת איתם בזמן המתוק הזה שבין ערנות להרדמות. כשהיו יותר קטנים והתקשו להירדם, ביקשו שאספר להם סיפור: איך נולדת בארץ רחוקה וקרה ומה היה בזמן המלחמה? אני מתחילה לספר…

ואז הם נרדמים.