שרה אוסצקי-לזר, אוקטובר 2010

הרווח שבין ה'מרחבא' ל-'צ'או': מסע במלטה בראשית הסתיו

 חצבים

טראסות ושיחי צבר, זה מה שראיתי בדרך אל העיר, והמון חצבים. שדות שלמים של חצבים, זקופים בתפרחתם, יוצרים בצפיפותם מרבדים של ורוד, לבן וסגול. הנוף מעוגל, רך, מאובק, מעולף בחום הצהריים. פירות הצבר כתומים, עסיסיים וכמעט בוקעים מקליפתם, מתאווים למגע. הטרסות תומכות במדרוני הגבעות, כמו בכל מקום סביב לים הזה, הנקרא בפי הערבים אלבחר אלאַבּיד – הים הלבן, ראשון לשילוש עם אחיו הקטנים ממנו – הים השחור – אלאסמר והים האדום – אלאחמר. אך בעיקר תוחמות הטרסות בין חלקות חקלאיות קטנות במישור הצר בין הגבעות. אין כאן הרבה מקום לחקלאות ומה שנשקף מחלון האוטובוס אינו מעודד. אולי זה סוף הקיץ והחום הכבד, אולי העובדה שתושבי מלטה מייבאים כשמונים אחוז מן המזון שהם צורכים והגידול העצמי אינו משתלם עוד, ואולי פשוט אין די מים. השדות המעטים עלובים למראה וצמחייתם דלילה. למחרת אכן מתברר כי יש מחסור חמור במים חיים, המים בברזים מותפלים – ראויים לשתייה אך תפלים להחריד. בין הטרסות צץ לעתים מבנה אבן עגול ומוגבה, כעין מתבן או מיכל גדול לאחסון פרי השדה. בחדר הכניסה למוזיאון הארכיאולוגי בעיר הבירה מוצגים מִמצאים פרֵה-הסטוריים המאופיינים בקווי קישוט עגולים, צורות שונות ומגוונות של קווי אין סוף, ערבסקות, שבלולים, מעגלים מחזוריים חצובים, מגולפים או חקוקים באבן. דברי ההסבר מעלים תמיהות ושאלות שאין עליהן תשובות – מה פשר העיגולים הללו, האם הם חלק מפולחן עתיק? מאמונות נושנות? ואני חושבת שהחיים כאן עגולים, מאז ומתמיד היו כאלה ואין צורך בהסברים מלומדים. אי קטן מוקף בים גדול, גלים ורוחות שמעגלים ומחליקים את אבניו בקורוזיה של מליוני שנים, שמש עגולה קופחת מעליו במרבית ימות השנה. באתר הקדום ביותר שעליו גאוות המקום ניצבים מבנים ענקיים ומעוגלים אף הם, עדיין עומדים על תילם חמשת אלפים שנה, הרבה לפני הפירמידות במצרים וכאלף שנים קודם לאתר סטונהדג' באנגליה הדומה להם שהתעלומה סביבו מעולם לא נפתרה וסבורים שהוא קשור עם פולחן השמש שקרניה מסתננות בין אבניו בשעות קבועות ובזוויות אחידות כבר אלפי שנים. כאן במלטה השמש ים תיכונית ולא אנגלית, וגם כאן לא ברור מה סימלו ואת מי ייצגו העמודים והמעגלים האלה החשופים לשמש. הם עומדים באותו מקום כבר אלפי שנים ומביטים מגבוה על בני האדם המחפשים תשובות, אך לשווא. והיכן הם הבנאים של המקדשים האדירים הללו? האם בני מלטה הנוכחיים הם צאצאיהם? בגילוי לב אופייני מסבירים כאן כי האוכלוסיה ההיא השמידה את עצמה תוך כדי בנייה, ניצלה את משאבי הטבע מעל ליכולתם להתחדש וכילתה את כוחה שלה מעבר ליכולתה לשרוד. כמה אקטואלי ומפחיד זה נשמע – חברה שקורסת לתוך עצמה ונעלמת ומותירה אחריה רק ירושת אבנים ענקית ובלתי מובנת. האם זה יקרה גם לנו? וישנה גם תיאוריה הטוענת כי מלטה לא תמיד היתה אי, אלא נפרדה מן היבשת בעידן קדמוני. חטי פילים גמדיים שנמצאו בה ושרידי חיות שחלפו מן העולם מאששים את הסברה, והאי הקטן מקבל לגיטימציה לחשוב כמו ארץ גדולה ורחבת ידיים, שהיתה פעם חלק מסיציליה, מאיטליה ומתוך כך מאירופה כולה. והנה במהלך סיבובי ועגול חזרה מלטה להיות חלק מאירופה והתקבלה רשמית לאיחוד הנחשק לפני כשנתיים, מדינה זעירה בעלת פחות מחצי מליון אזרחים, אך עם זכות הצבעה כענקיות היבשת. ויש לה גם קבוצת כדורגל. וקריקט גם.

 אוטובוסים

מכל פינה רואים את הים, אין "פנים הארץ" הכול חופים. חופים מחורצים ומפורצים, סלעיים וחוליים, צהבהבים, אפורים וחומים, סלעים שעולים מן הים ומשטחי אבן שמשתפלים אליו, סולמות חלודים ומכוסי ירקת חצובים בם, והשוחים גולשים מהם היישר אל תוך הגלים. והים, איזה ים! לכאורה אותו הים אך צלול יותר, ירוק אזמרגד, עמוק מאד ושקוף, מימיו מלוחים יותר, כבדים, מלטפים ומפיגים את חום שלהי הקיץ בטרם סתיו. חופים שיורדים מן העיר ועולים אליה בחזרה. קו חוף אינסופי המחולק לקווים מקבילים. בחזית הבניינים המשקיפים אל הים מסעדות ובתי קפה גדושים, לצידם מדרכות צרות שההולכים בהן מתחככים בסועדים ויכולים להושיט יד אל צלחותיהם ולהתכבד בפיצה סיציליאנית נימוחה בפה או בדג שזה עתה נצוד, נערות חשופות כתפיים מהלכות חבורות חבורות צחקניות ורועשות, תיירים מן הצפון הקר בבגדי קיץ קלילים ובחורים שזופים, יחפים וללא חולצות נושאים גלשנים נוטפי מים בצד פקידים בחליפות חונקות. הקו הבא הוא כביש סואן עמוס באוטובוסים צהובים מתוצרת בדפורד הבריטית שבעולם ה'מתקדם' הורדו מן הכביש לפני יובל. האוטובוסים מתנשפים וחורקים, מלאי אדם, אין להם דלתות ולא מיזוג אויר, הפתחים הגדולים מכניסים לתוכם את רוח הים המאווררת את הנהג ואת נוסעיו הצפופים אלה לאלה, דביקים מזיעה, מחייכים וצוהלים. מי שמבקש לרדת מושך בכבל מתכת התלוי מתחת לתקרת האוטובוס, מזכיר נשכחות. ובקו ההגנה הבא טיילת רחבת ידיים זרועת ספסלים הצופים אל הים ודומה שכל זקני העיר יצאו אליה לנשום אוויר לעת ערב, יושבים בקבוצות קטנות ומשוחחים בשפה גרונית עם חית ועין, שמלים ערביות פורצות מתוכה כאבני לבה רותחת. גבירות לבנות שיער שכמו יצאו מסדרת טלביזיה בריטית מלהגות בשפה הזאת שאינה חדלה להפתיע.

 סלעים

ומתחת לטיילת – הסלעים הצהובים של ה-Lime Stone משתפלים אל הים ונשים בביקיני זעיר שרועות על מגבות צבעוניות, מנקדות את האבנים שחריצים בני אלפי שנים ובולענים קטנים כגדולים מעטרים אותן בצורות מרהיבות, ובכל מקום שלטים המזהירים מפני שיזוף בערום חלקי, מה שמכונהtopless , אולי הסימן היחיד לפוריטאניות קתולית בתוך החופש הצוהל. ובמים שחיינים טובים יותר או פחות בגבם אל האופק ופניהם אל העיר שמדליקה אורותיה. ומאחוריהם, במרחק לא גדול, ערב רב ופרוע של כלי תחבורה ימיים הקוראים ליד מכוונת, או אולי לא. סירות מפרש קטנות ויאכטות מהודרות, סירות דייגים בצד קיאקים נהוגים בידי נופשים חובבים, אוניות תיור גדולות וסירות מרוץ שחותכות את הים ומגביהות את הגלים שהופכים את הקיאק הצהוב ממש מול עיני, ומעט רחוק יותר – ספינה אפורה של משמר החופים, המגנה על האי מתוך הרגל של אלפי שנים. ביום בהיר אפשר לראות את סיציליה, אפילו את השלג שעל הר הגעש אֶתנה.

 נשים

עשרות צלמיות בדמות נשים נמצאו בין המקדשים, ראשיהן כרותים או שמעולם לא נוצרו בחימר ובאבן, ומה שמושך מייד הוא התנוחה המיוחדת של ידיהן – יד אחת נשענת על הבטן, כמו מגוננת על משהו, על הוולד ברחמן, על נשיותן ועל גופן  ואולי הן חובקות את עצמן בתנועה מעוגלת. היד השנייה שמוטה כלפי מטה, לאדמה, כאילו מצביעה על משהו עלום שטמון בה. נשים עבות ירכיים, פלג גופן התחתון רחב מידות ושדיהן הכבדים מוטלים על הבטן, מסתורין סובב אותן, מי היו? למה הוסרו ראשיהן? מה הן מסמלות – פריון או מוות? יופי או כיעור? משיכה או דחייה? קודש או חול?

 בחדר מיוחד בתוך תיבת זכוכית דמות שונה ודומה שהפכה כמעט לסמל לאומי במלטה – הגבירה הישֵנה, או אם תרצו – היפהפיה הנרדמת. אישה קטנה וגדולת ירכיים אף היא, הפעם עם ראש, שעון על ידה הימנית, והיא שכובה על צידה בתוך מה שנראה כמיטה, שקועה בשינה עמוקה, אפופת חלום. אפשר לחזות בה מכל צדיה ולהתפעל מגופה העגול, מעדינות תוויה, מן ההבעה החלומית על פניה, ומן העבודה האמנותית בת חמשת אלפי שנים שקיסמה טרם פג. היא התגלתה במקדש התת-קרקעי הגדול היפוגאום שנפער לפני כמאה שנה בידי אנשים שחפרו יסודות לבתיהם. אחת ויחידה. מבוך גדול של מחילות ובהן חפצים המעידים כי היה זה מקום לפולחן דתי, נחפר ותועד במשך השנים אך הכניסה אליו מוגבלת והוא שמור כמעט כמו מתקן צבאי, כדי להגן עליו מהרס. יש הרואים בגבירה הנמה סמל לאימהוּת המושלמת ואחרים מזהים בה את שנת המוות הנצחית. היא נתנה השראה ליוצרים מקומיים וזרים, שבה ומופיעה בציור, בסרטים, בספרות, באומנות עכשוויות ואיננה מפסיקה לעורר שאלות. האם היתה אֵלה או אישה בשר ודם? מיהי, מה סודה ומה היא מסתירה? ועל מה היא חולמת?

 האגדות מהלכות כאן קסם בכל אשר תפנה, מציצות מכל פינה ובעיקר מכל מרפסת. המרפסות במלטה אין דומה להן. סגורות מפני העולם החיצון בחלונות זכוכית מחולקים למלבנים, ניצבות על כרכובי בטון או עץ, לא פורצות בבוטוּת אל המרחב הציבורי, לא חושפות דבר, מותירות את בני הבית ובעיקר את בנותיו בפנים, אך מספיק שקופות כדי לראות מה קורה בחוץ. נמשכתי אליהן מייד, הרמתי את עיני ומכל עבר – בבתי מידות מצוחצחים ועל קירות בתים מהוהים, על רבי קומות או מבנים נמוכים, בעיר הבירה ובערי השדה – בכל מקום הן מככבות, המרפסות הללו, אלמנט ארכיטקטוני מיוחד במינו ומעורר השתאות. אומרים כי נבנו כך כדי לחסוך מקום, אך אני רק ניסיתי לדמיין כמה סודות הן אוצרות בתוכן ומאחוריהן, מי מציץ אלי מן החלון הפתוח למחצה, מה מתרחש שם בחדרים הפנימיים של הבית ושל הנפש? המהלך ברחוב ומרים את עיניו אינו יכול להימלט מהן. מרפסות מופלאות משוחות בצבעים חמים, כמו יושבות מעל לרחוב מציצות ומסתתרות, תלויות בין הפרטי לציבורי, חוצצות בין ההמולה לשקט, מעוררות געגוע.