הספר המונח בפניכם הוא תמצית קצרה של מסע חייו שאיננו רק סיפור פרטי, אלא סיפור קולקטיבי של קהילה שלמה. הקהילה המיוחדת של כפרו החצוי ברטעה ושל משפחת כבהא, והקהילה הרחבה של בני החברה הפלסטינית בישראל, חברה שרוסקה ב-48 אך קמה מן ההריסות, שיקמה את עצמה והפכה לגורם משפיע, הן במדינת ישראל והן בקרב הלאום הפלסטיני.

ריאד מייצג בעיני את הטוב והיפה בחברה הזאת – איש שורשי, מסורתי ומודרני גם יחד, איש משפחה ואיש ציבור, מורה ומחנך שאוהב גם ללמוד מאחרים. כל הזמן. אני מכירה אותו יותר משלושים שנה ומעולם לא ראיתי אותו יוצא מכליו. השלווה שלו, גם בימים קשים, היא כוח שמשרה ביטחון גם על הסובבים אותו.

ריאד סיפר לי על רצונו לכתוב ספר ומייד נדלקתי לרעיון. אף כי כאמור ההיכרות בינינו ארוכת שנים, בחלקן עבדנו זו לצד זה והתראינו יום יום, הרי הפגישות והשיחות שלנו לקראת כתיבת הספר טמנו בחובן גם חידושים רבים והאירו לי פינות רבות בחייו שלא היכרתי. הילדות, ההורים, המשפחה, הלבטים הפנימיים. ריאד הצליח לכתוב ספר בצלמו ובדמותו – קריא מאד, זורם ושוטף, מעניין, מגוון, לא מתלהם ולא מסתתר מאחורי קלישאות. זהו ספר אישי שלא מתיימר לדבר בשם אחרים אלא בשם מחברו בלבד, אך עולה ממנו קול ברור שפונה לשני הצדדים החיים כאן בארץ ומורה להם דרך.

אני מאד מקווה שיהיו קוראים רבים לספר הזה, שיהיו שומעים רבים לקולו של ריאד, תלמידים רבים לדרכו המיוחדת – הפשרנית אך לא מוותרת, סלחנית אך לא כפופת ראש, גאה במי ובמה שהוא, אך מכבד גם את העומד מולו ומתייחס אליו כשווה. מאחלת לריאד עוד שנים רבות של פעילות מבורכת וספר נוסף שייכתב בעוד שנים ספורות כשחלומו-חלומנו יתגשם, וייקרא אולי – وادي السلام "ואדי של שלום".